עומקים

אבל דברים אחרים נראים קטנים וחסרי משמעות

אני יודעת שאני מתקדמת וממשיכה הלאה בחיים

אבל המוות שלו עוד כואב לי.

אני מחייכת כי אני מתקדמת יפה בעבודה בזמן ששתי בנות אחרות כבר פוטרו

אני מחייכת כי אני חייבת להישמע שמחה כשאני מתקשרת להורים וילדים.

אני מחייכת כי משחק חדש שאני אוהבת יצא ויש לי אותו מקורי עם חולצה.

אני מחייכת כי אני עומדת פעם ראשונה להשתתף במשחק תפקידים

אני מחייכת כי אני נרשמת לתואר שני

אני מחייכת כי אני מתחילה ללמוד לתואריה

מבפנים אני מקללת את כולם בערך.

לא מבינה איך הכול נשאר כל כך רגיל

איך אחרי שאתה הולך ,השמש עדיין מעירה.

כמו דמיאן הירסט אני גם טועה על "הקלות הבלתי נסבלת של המוות"

הפנים שלך ביום ההלוויה הגוויה הריקה ,לא נמחקות לא מהראש

זה לא ינוח לפני שאני אנסה לצייר אני יודעת.

כשאני באה אלייך אני לא מחייכת.

אני באה כנה, ואתה לא רוצה אחרת.

אני באה להתעטף בחומך,ואתה מנסה לפענח את קרירותי.

למצוא היגיון בכאוס.

כשאני באה אלייך אני לא מחייכת, אבל זה בסדר כי בסופו של יום אתה גורם לי לחייך.

לפעמים חיבוק היא סיבה מספיק טובה להמשיך.