ולמה סליחה, כי ברגעים של קושי לפני שאני חושבת.
אני תמיד מתנצלת על הכול, מפחדת לפגוע בעיקר אם אני פגועה.
נעמדתי מול אותיות סופיות לחלוטין, חד משמעיות.
מלאות באמת היחידה הודאית פרט למיסים.
זו הפעם השלישית השנה, הזן שלי לא שורד.
הסתכלתי שוב ושוב, ולא ידעתי איך לאכול את עצמי.
לקחתי את הנגן, לקחתי צעיף, את המטריה שלי, והמגפיים שהיו אלי
כשהלכתי עם הצעיף על הפנים הרגשתי קצת כמו נינגה, והמטרייה השמחה
תמיד הייתה שיריון, אבל השיריון התנפץ לו לשתיים, המטרייה הצבוענית, הגאה
מלאת שמחת החיים, סימבולי מידי שזה יומה האחרון, היא קטנה פי שתיים ננעלה על מצב
שבו היא עוד איכשהו פתוחה וסוג של החזיקה עד סוף המסע הזה.
רעמים הופיעו בתיאום מושלם עם השיר של slayer
והרשתי לעצמי פעם ראשונה לצרוח.
רציתי לצרוח הרבה , רציתי בעיקר לצרוח על אלוהים, על זה שהוא סדיסט, על זה שהוא בן זונה
על זה שהוא מושך לנו בחוטים, על זה שהוא יצור מושלם וזה הכי טוב שלו, על זה שהוא מחייה אתנו כדי להרוג
על זה שהוא מלקה בקבירה בגדר את המשפחות שכבר סובלות, על זה שהוא יוצר עולם פינמי חסר שקט
על זה שהוא רואה תינקות מתים ושותק, חיילים מתים ושותק, אנשים שמתים בשמו ושותק את השואה ושתוק
אבל בעיקר על זה שהוא לא קיים, שהוא לא עוזר, ועל זה שכול החיים שלי מלמדים אותי בכוח שקר,
שונאים אחרים בשביל משהו שלא עוזר לאיש , לכך שכול חיי מנסים לחבר אותי ליהדות כשבעצם עם הכול נכון והאל הזה קיים
הוא המניאק והבן זונה הכי גדול ביקום.
אז לא צרחתי את זה, כי אתה בחיים לא יודע.
אבל צרחתי, הלכתי, ונרטבתי.
חזרתי הביתה, התייבשתי בערך והתקשרתי לברר מה שלומו,
כי הוא הכיר את האדם מאחורי המילים, וכרגע הוא יותר מעניין.
בשבילי זה היה פשוט קש ששבר, זכרנות לא נעימים מהשנה החלופות וחשבונות במוח לסגור.
אולי הוא יקרא את זה ואולי לא.
אבל אני רוצה שידע. אני כאן, אני יותר מסתם מילים ויש לי כתף פנויה.
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
