עומקים

מחר אני הולך להיות באחד הדוכנים הראשיים בגן מאיר ,כך שאולי תראו אותי ואולי לא.

אני בכול מקרה אהנה מכך שאני עושה עוד צעד ראשוני לעבר מטרה שאני מאמין בה.

לאחרונה אני נלחמת על הרבה מטרות, יוצאת מהנוחות שלי ועושה צעדים ראשוניים במטרה לאפשר לי עתיד.

יש צעדים, שיראו למסתכל מבחוץ חסרות חשיבות

ויש מטרות גדולות יותר שנראה שגם אחרים מבינים את חשיבותן

יש מטרה אחת שאני עובדת עליה באיטיות אין קץ מעל לשנה.

לא פעם ראשונה אבל הפעם במסגרת מסודרת, אני רחוקה מלסיים אותה, אבל אני מרגישה שיפור.

כמו בכול המצעד, אני מרימה עם עצמי דגל של תקווה, דגל שמסמל את מה שאני

בתקווה שלא ישרפו אותו, בפחד אין קץ.

אותו פחד וחשש שהיה לי במצעד הראשון שבו הייתי,ולצערי עם אותה חרדה עמוקה שליוותה אותי כבר אז.

אבל אני חייב להיות חזק יותר, גם בשבילי

ובעיקר בשביל החברה שלי, שכאשר היו לי את החודש הנורא הייתה שם בשבילי

ועכשיו כשהבעיות הנפשיות שלה שואגות, אני שם להחזיק ולחסן אותה.

לערסל אותה בין ידי ולהגן מכול רע, אולי אני לא חזק פיזית, אבל נפשית אני נותן ככל שאוכל.

בצעדים קטנים, בתקווה גדולה, ולמרות הפחד

אני מרים את רגלי וצועד.

אני בנקודות הזינוק למירוץמטורף

ואני כותבת לכם דקה לפני הצעד הראשון