אחרי חודש ומשהו הגיע הזמן היה לחזור ליום אחד לבית אמי כבר עשיתי לא מעט הכנות והמצב הנפשי שלי היה יותר טוב
וכן זה הפחיד אותי,אפילו מאוד, אבל הגעתי למסקנה שהגיעה הזמן להתמודד.
אמא הייתה בסדר באמת, היא ניסתה להיות רגישה לגבי
אפילו הסתבר לי שברגע שהמוזיאון שבונים ליד הבית של אמא בעל הבעית זהות חזר להקרא מוזיאון אמנות
היא הלכה לברר מתי הוא יפתח ואם תוכל להשיג לי עבודה שמה.
מה שאומר לצאת מיום עבודה שלה בשעה סבירה ולהלחם בבירוקרטיה הלא מעטה שיש בעיר גדולה כדי להגיע לאחראי
אז אני מעריכה את המאמצים.
יום אצל אמא אחרי שעבר חודש מאז ניסיון התאבדות שם
הופתעתי לחזור לחדר ולגלות שהוא עדיין נראה כמו שהשארתי אותו
פתאום אחרי חודש של פחד גמור לחזור למה שהרגיש לי כ"זירת הפשע"
ולגלות שאני יכולה שוב להגדיר אותו כ"החדר שלי" ולהרגיש שהוא שלי
שוב הנוחות הזו החדר שהוא שלי,המזגן המחשב והטלוזיה שאין ספק
ולאחרונה עוד מצרך נדיר שקצת שכחתי איך משתמשים בו לאחרונה הארון שלי.
לא אני רצינית, המעבר המסורבל והכמעט נוח לשקיות קצת סיכל את הפעולה היומית של שימוש בארון
למה כמעט נוח כי פעם בשבועיים כשהאחות הצבאית באה,צריך להעביר 3 ועכשיו כבר 5 שקיות (עם אני כבר אצל אמא,הבאתי בגדים)
לחדר השני וחוזר חלילה לארבעה ימים. מרוב תיקונים וכביסה ושינוי אני כבר מזמן איבדתי את מה נמצא איפה בתוך כל השקיות
ומממש לא כיף לחפש איך שהתעוררת היכן נמצאות הגרבים,באיזה שקית החזייה ולנסות להזכר האם בתיק תמצאי את החולצה או התחתונים
בקיצור אל לכם לזלזל בארון בגדים ואל לי לזלזל בכוחו של ארגז פלסטיק על גלגלים.
למה מגירת גלגלים ופשוט לא לחזור?
יש כמה סיבות, הראשונה היא שכרגע כל המערך הטיפולי שלי נמצא באיזור של אבא
זה לא שאמא תתעצל לקחת אותי ,זה שהיא תיהיה עסוקה מהעבודה וגם היא בן אדם טוב אבל מאחרת כרונית
היא גורמת לאיחורים שלי להראות חבבנות לשמה.
השנייה הם שתי טעיות קטנות, הראשונה של הסבתא
אני יודעת שהסבתא השנייה דברה אתה עלי,היא ידעה מה המצב שלי, אז למה דבר ראשון להגיד
לי, אל תאוכלי אחרי זה כלום את השמנת , האישה יודעת שעברתי ניסיון התאבדות המראה הגופני שלי אמור לשמח אותה
איו בו חבל מול הצואר ולא חוררתי לעצמי את הבטן או הגרון.
הנורא הוא שאני די בטוחה שגם אמא חשבה על זה, ואחר כך אנשים לא מבינים למה אני לא שלמה עם הגוף שלי
(לא שלמה איתו כן די מרוצה מהמראה של הפנים בעיקר אחרי הסידור גבות)
הטעות השנייה היא של אמא, היא באמת הייתה בסדר כלפי ורגישה עבורי
זה פשוט שהיא ואחותי הקטנה רבו. קשה לי להאשים אותן
זה גיל התבגרות מי לא רב אז עם ההורים והילדים
אבל, זה מיד העלאה לי את המתח, הזכרנות הלא נעימים הלחץ הזה שצף שם באוויר
לא נוגעים,לא אומרים, כבר לא מתרגשים ממנו, אבל חשים בו
הוא כמו טבעת חנק קטנה ואיטית
אולי להם היא נראת רק משהו קטן כי הם לומדים,עובדים כי עבורם הבית לא הכול
ואולי כי אני כנראה אפילו מגזימה בפרופרציה
אבל זה לא משנה את הרגשה שלי
ועד שלא תשתנה עם הזמן,אולי באמת עדיף שזה לא יהיה המקום הקבוע
בכל זאת אני באה שוב עוד שבועיים לאחותי יש יום הולדת אני אבוא שוב לשישי ושבת ואתמודד בכמיות קטנות
ושועלה אם את קוראת את זה זה אומר שב8 או ב9 אנחנו הולכים לסרט :)
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
