עומקים

כרגע אני מרגישה שמערכת היחסים שלנו נעה סביב השאלה מי נהרס יותר

לא שמישהו מאתנו באמת רוצה ל"נצח", זה מקרה קלאסי שבו שתינו מפסידות.

אף אחת מאתנו לא מצליחה לתפקד ממש, ולשתינו יש מחשבות אובדניות...

יום אחד הצלחתי לתפקד בדיוק יום עבודה אחד,

ואז ראיתי את הנזק שהיא גורמת לעצמה עם השוקר ולא הצלחתי לתפקד כל הלילה וכל היום

הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להגיע לאמא ולהיות שם יומים של תפקוד כלשהו

והרגשתי גועל שאחרי יומים וחצי מחזירים אותי שוב לבית אבי וסבתי.

יחד עם זאת, אני די בטוחה שבלי זה הייתי מזיקה לעצמי, והבטחתי להם שלא

אני מתקשה לראות את התועלת שאני מביאה לאנשים בחיי

אבל החיבוק מלא הדמעות בין סבתי מצד אבי לאמי כששתי הנשים בוכות עלי

אומר לי שחייב להיות משהו.

אחי הקטן בכה כשמתה לו האוגרות, הוא הרגיש מעט אשם

ואני יותר גדולה מאוגרת..לפי איך שזה נראה מסבתא ואמא עלי כבר בוכים

please don't brake me

around you I am made of glass

some feeling can shutter me

yet around you I wish to take off my mask

let me eat your wisdom

let me drink your touch

if you can't love me

consume me

produced to darkness

but what else you can use

a broken glass heart?

cut me master

cut me into use

your all right 

for leaving me behind

your word is scared 

and my heart is not

I accept your fate

is to never accept me 

I just need one last hug

before death and destiny

בוא נוציא את זה עכשיו כל עוד יש לי את היכלות לכתוב

לא התקבלתי לבצלאל לתואר שני, לפחות זה מה שנראה בנתיים

אולי לא עשיתי רושם טוב כמו שחשבתי בראיון

או שכן עשיתי רושם טוב אבל רושם של פריק שאו, מעניינת אבל לא משלנו.

כל הזמן פחדתי לכתוב את זה כאן

כאילו אם אני לא אכתוב את זה כאן זה לא יהיה אמיתי

אני יודעת שאולי הם עשו טעות, אבל אני לא ממש מהמרת על זה

בכול זאת כל פעם שאני צריכה לחפש עבודה

אני נרתעת, במין מחשבת "אבל מה עם" שכזאת.

אני נעה כל הזמן בין תחושה של אבודה לחלוטין למין תחושה שהכול בסדר

ואין לי מושג של ממש מה משניהם יותר נכון, אבל האמת איפשהו באמצע אני מניחה.

לא יודעת איך לספר את זה לאנשים, למשפחה לצד שלא יודע

אני תוהה איך אבא מסתכל עלי עכשיו, אני לא ממש רוצה לדעת איך אשתו מסתכלת עלי.