עומקים

כשהייתי קטנה הייתי פותחת את "פגישה ראשונה עם גדולי האמנים בעולם" של מייק ונציה

אוהב עלי במיוחד הייה הספר טולוז לוטרק (שאגב בעוונתיו כמוני הושפע מהציור היפני עם כי המסורתי ולא המודרני במקרה שלו )

דבר ראשון משהו בשם שלו תמיד שיעשע אותי, תמיד חשבתי האם "לוטרקי יוון" נקרא על שמו או לא

אבל אני חושבת שעוד מה שאני אוהבת בו זה את תחושת חוסר השייכות שלו

הוא היה נמוך וגמד בעקבות מחלת עצמות ,זה הרחיק אותו מהחברה שממנה הוא הגיעה

החברה הגבוהה שהסתכלה מוזר על השונה והלך לחפש את השונה והמוזר של אז.

אז נכון מעולם לא ציירתי אנשי קרקס או בילתי את הלילה עם רקדניות סטרפטיז 

ואנשים מעודנים מפוקפקים,

אבל עדיין תמיד הרגשתי מאוד שונה, עד התיכון די הייתי מנודה חברתית

ובאמת כשאני משקיפה על חיי ,אני רואה שתמיד התחברתי לקבוצות מסוימות קהילות לא לזרם המרכזי

מנגה,גימריים,קוספלי,אמנים,פאגניזם,בדסמ,פעילות ביסקסואליות ומגדרים אחרים,משוגעי סביבת ראשון ורחובות, ואנשים משוגעים עם התעודות הנכנות.

נראה לי שתמיד חפשתי את השונה המבלבל,הלא מובן.

וגם שם תמיד התחברתי אבל לא התחברתי, הייתי יוצאת באמצע מפגש הייפר להתנתקות כי הרגשתי שאני צריכה להיות עצובה

וגם כי רוב החיים שלי ואולי זה הביטחון בגובהה דשא שלי אבל תמיד הרגשתי שנייה,תמיד הרגשתי שיש מישהו מעלי

שאני כמעט מהחברה ולא בדיוק מהחברה.

זה מתסכל אותי עד היום

אבל רק כשלמדתי אמנות ראיתי בכך שאני יכולה ומסוגלת להיות 

השונה מתוך השונים,יתרון

אמנות הוא עד היום התחום היחיד בחיי שרוב הזמן אני לא מרגישה בו מקום שני כלל

לכן היה לי כל כך חשוב להצטיין בזה.

כשהייתי קטנה אהבתי את טולוז לוטרק ,חשבתי על האנשים השונים שהוא פגש על חייו הצבעוניים ועל חוש ההומור המופלא שלו.

רק דבר אחד לא חשבתי כי על זה מייק ונציה לא סיפר,על כך שאת סוף חייו בילה לטרק בבית משוגעים.

המון פעמים בחיי טעיתי האם אני מתחברת לסביבה הנכונה, רוב הזמן אני מרגישה בנוח בסביבת חברי כרגע.

כשאני בדיכאון יותר קשה להיות לידי,צל אפור מתגנב לליבי ותמיד שואל אותי למה לא יכלתי להיות נורמלית

למה כל פעם שאני מנסה אני נופלת, בדיכאון אני תמיד מפקפקת באנשים שלידי

אבל פעמים רבות מידי הצטערתי שאני לא כמו "הנורמלים" הרוב המדומה שמעולם לא באמת הכרתי.

איפשהו כל האנשים שמחשבים את עצמם, רגילים מצטערים שהם לא מיוחדים בעוד המיוחדים משאבים להיות נורמלים

אבל כלנו שונים במשהו אז אולי אין אדם נורמלי בכלל.

ועדיין אני מקווה לסיים טוב יותר מטולוז לוטרק

"טוב לי ורע לי קשה לי ומר לי"

אני לא לגמרי מבינה מה קורה איתי'תחושות שלי גהות ושפל אחת אחרי השנייה

לא לגמרי מבינה ,לא לגמרי שלמה.

זה הולך להחזיק עוד ששה ימים אני יודעת התרופה הקטנה שאני לוקחת בנוסף לרגילה לא בסל התרופות

אז צריך לחכות בסבלנות עד שיביאו אותה, צריך לעבור לחצי כדור.

רק בעיה אחת אני כבר מרגישה את הבדל ועברו רק יומים,מה יהיה אחרי הששה?

חצי מג זה הכול,זה הבדל בין השיגעון שלי ליציבות.

קשה לי להאמין כמה הכול תלוי עכשיו על חודו של הכדור

אין לכם מושג כמה זה כואב להיות כל כך תלותית במשהו

ואולי בעצם כן יש לכם מושג?...

אני מנסה להעסיק את עצמי, כותבת ספר ,קוראת ספר,מצלמת,מנסה לצייר על בד

מנסה לצייר על הנייר,מנסה לשיר,רואה סרטים,רואה חלק במחשב,עובדת על המחשב, יש לי מלא זמן שנוזל לי בין הידיים 

אז אני מנסה להעסיק את עצמי השיגעון הזה מרגיש כמו איזשהו טיק שמציק לי

מגרד לי בכל הגוף מחשבה שאני עדיין לא עסוקה מידי לחשוב אותה

מרגישה לא שלמה עם הכול, במיוחד לא עם הגוף 

לפחות אני חושבת יותר על להקיא ופחות על להתאבד

אני שונאת לא להיות לגמרי מודעת למה אני חושבת

אבל אני פשוט לא מצליחה לגמרי למקד את המחשבה

אחרי חודש ומשהו הגיע הזמן היה לחזור ליום אחד לבית אמי כבר עשיתי לא מעט הכנות והמצב הנפשי שלי היה יותר טוב

וכן זה הפחיד אותי,אפילו מאוד, אבל הגעתי למסקנה שהגיעה הזמן להתמודד.

אמא הייתה בסדר באמת, היא ניסתה להיות רגישה לגבי

אפילו הסתבר לי שברגע שהמוזיאון שבונים ליד הבית של אמא בעל הבעית זהות חזר להקרא מוזיאון אמנות

היא הלכה לברר מתי הוא יפתח ואם תוכל להשיג לי עבודה שמה.

מה שאומר לצאת מיום עבודה שלה בשעה סבירה ולהלחם בבירוקרטיה הלא מעטה שיש בעיר גדולה כדי להגיע לאחראי

אז אני מעריכה את המאמצים.

יום אצל אמא אחרי שעבר חודש מאז ניסיון התאבדות שם

הופתעתי לחזור לחדר ולגלות שהוא עדיין נראה כמו שהשארתי אותו

פתאום אחרי חודש של פחד גמור לחזור למה שהרגיש לי כ"זירת הפשע"

ולגלות שאני יכולה שוב להגדיר אותו כ"החדר שלי" ולהרגיש שהוא שלי

שוב הנוחות הזו החדר שהוא שלי,המזגן המחשב והטלוזיה שאין ספק

ולאחרונה עוד מצרך נדיר שקצת שכחתי איך משתמשים בו לאחרונה הארון שלי.

לא אני רצינית, המעבר המסורבל והכמעט נוח לשקיות קצת סיכל את הפעולה היומית של שימוש בארון

למה כמעט נוח כי פעם בשבועיים כשהאחות הצבאית באה,צריך להעביר 3 ועכשיו כבר 5 שקיות (עם אני כבר אצל אמא,הבאתי בגדים)

לחדר השני וחוזר חלילה לארבעה ימים. מרוב תיקונים וכביסה ושינוי אני כבר מזמן איבדתי את מה נמצא איפה בתוך כל השקיות

ומממש לא כיף לחפש איך שהתעוררת היכן נמצאות הגרבים,באיזה שקית החזייה ולנסות להזכר האם בתיק תמצאי את החולצה או התחתונים

בקיצור אל לכם לזלזל בארון בגדים ואל לי לזלזל בכוחו של ארגז פלסטיק על גלגלים.

למה מגירת גלגלים ופשוט לא לחזור?

יש כמה סיבות, הראשונה היא שכרגע כל המערך הטיפולי שלי נמצא באיזור של אבא 

זה לא שאמא תתעצל לקחת אותי ,זה שהיא תיהיה עסוקה מהעבודה וגם היא בן אדם טוב אבל מאחרת כרונית

היא גורמת לאיחורים שלי להראות חבבנות לשמה.

השנייה הם שתי טעיות קטנות, הראשונה של הסבתא

אני יודעת שהסבתא השנייה דברה אתה עלי,היא ידעה מה המצב שלי, אז למה דבר ראשון להגיד

לי, אל תאוכלי אחרי זה כלום את השמנת , האישה יודעת שעברתי ניסיון התאבדות המראה הגופני שלי אמור לשמח אותה

איו בו חבל מול הצואר ולא חוררתי לעצמי את הבטן או הגרון. 

הנורא הוא שאני די בטוחה שגם אמא חשבה על זה, ואחר כך אנשים לא מבינים למה אני לא שלמה עם הגוף שלי

(לא שלמה איתו כן די מרוצה מהמראה של הפנים בעיקר אחרי הסידור גבות)

הטעות השנייה היא של אמא, היא באמת הייתה בסדר כלפי ורגישה עבורי

זה פשוט שהיא ואחותי הקטנה רבו. קשה לי להאשים אותן

זה גיל התבגרות מי לא רב אז עם ההורים והילדים

אבל, זה מיד העלאה לי את המתח, הזכרנות הלא נעימים הלחץ הזה שצף שם באוויר

לא נוגעים,לא אומרים, כבר לא מתרגשים ממנו, אבל חשים בו

הוא כמו טבעת חנק קטנה ואיטית

אולי להם היא נראת רק  משהו קטן כי הם לומדים,עובדים כי עבורם הבית לא הכול

ואולי כי אני כנראה אפילו מגזימה בפרופרציה

אבל זה לא משנה את הרגשה שלי

ועד שלא תשתנה עם הזמן,אולי באמת עדיף שזה לא יהיה המקום הקבוע

בכל זאת אני באה שוב עוד שבועיים לאחותי יש יום הולדת אני אבוא שוב לשישי ושבת ואתמודד בכמיות קטנות

ושועלה אם את קוראת את זה זה אומר שב8 או ב9 אנחנו הולכים לסרט :)