בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

טוב, לכתוב על כל מה שאני מעוניין, ממש אין לי זמן.

למעשה, גם את השורות האלה, אני לא מבין איך אני בדיוק כותב, כי אני צריך לעשות ולכתוב עבודות ברגעים אלו ממש.

נו, מילא, התמכרות זו התמכרות.הלא כן?

אחת הסוגיות שהעסיקה אותנו בשבוע האחרון הייתה גסיסתו (שטרם נסתיימה) של הראיס (נשיא בתרגום קלוקל מערבית), יאסר ערפאת.

מעבר לעובדה שיחסית לבן אדם דמנטי בן 75 שהוכרז כבר לפני מספר שנים כ"לא רלוונטי", התקשורת בישראל מתעסקת בו מעט יותר מידי לטעמי.

האזנתי לתוכניות הרדיו ב-4 בנובמבר ובמקום לשמוע על ראש ממשלת ישראל שנרצח 9 שנים לפני כן, האזנתי לספקולציות באשר לנשיא פלסטין ומצב בריאותו, אשר נעו בין הודעה על מותו (שאושרה גם על ידי אישיות בכירה מלוקסמבורג), מוות מוחי, מוות קליני, תרדמת ועוד שלל דיווחים שבשלב מסויים, אחרי כעשרים דקות, גרמו לי לכבות את מקלט הרדיו, להאזין לקולות הציפורים ולצפות אל עבר העיר הירדנית יעבס (מקווה שאני מאיית את שמה נכון, בעברית, היא אמורה להיות מתורגמת ל"יבש", על שם הנחל היבש הנמצא בה), מספר קילומטרים ממני.

אני מעדיף את השקט של הלילות, על פני הרעש וזיבולי השכל של ערפאת.

שינוי

עוד משהו שגיליתי השבוע, אולי נפל האסימון, אולי נצרב הטלכארד ואולי חויבתי בזמן אוויר, אבל אני לא סבור שאני מתאים למדינה הזו...

אני מתכוון מבחינת החומר האנושי.

גיליתי שאני יכול להתחבר בקלות עם אנשים מכל שכבות החברה, מכל קצוות הקשת הפוליטית (למרות שמרבית האנשים שפגשתי בשבוע האחרון היו אנשי כך וימינה), אבל זה לא משנה את ההרגשה הפנימית שלי, באשר לעובדה שאנשים מעדיפים את דרך השנאה על דרך הסובלנות.

בשיחות עם יותר ויותר אנשים החיים בישראל, אני מגלה שחייתי בבועה, גם לאחר שבועת ההיי טק התפוצצה אי שם בראשית שנות התשעים.

האיבה שקיימת אצל כל כך הרבה אנשים כלפי מי ששונה מהם (בין אם הוא פלשתינאי, בין אם הוא רוסי, בין אם הוא שמאלני ובעצם כל מי שהוא לא הם), הפכה בעיני לבלתי ניתנת לגישור, לא בתקופת חיינו ואם מגמות השנאה תמשכנה, כפי שהן כיום, כנראה שלעולם לא...

אפילו כאשר הלכתי אתמול למסעדת מזון מהיר תאילנדי (הם טוענים אוכל סיני, אבל אפילו השלט ב"סינית", התגלה כשלט חסר משמעות בסינית - שאלתי את טים) ודיברתי עם המוכרים/טבחים, השנאה שלהם כלפי היפנים, שהתגלתה כאשר אמרתי (כפי שאני נוהג תמיד) אריגאטו, כלומר תודה ביפנית.

ואם תאילנדים (וגם סינים, קוריאנים ועמים אחרים במזרח אסיה) לא מוכנים לסלוח ליפנים על מעשים מלפני עשרות שנים, יהודים לא מוכנים לסלוח לגרמנים וישראלים לא מוכנים לסלוח לפלשתינאים, עתיד, קצת קשה לי לראות באופק, במיוחד בשעת שקיעה זו, שהשמש באופק מסנוורת ומקשה עלינו לראות...

התחושה המלנכולית שלי בימים אלה, כמעט ולא מותירה ספק באשר לפרוץ מלחמת העולם השלישית, הבאה עלינו לטובה. השאלה היחידה שאני שואל את עצמי בימים אלו, היא מתי תפרוץ המלחמה הטוטאלית הגדולה הבאה.

וזו רק שאלה של זמן, רק שאלה של תזמון. מלחמה גדולה תהיה כאן ומי שלא רואה זאת עיוור ומי שחושב שהמלחמה הזו תפתור משהו טועה!

אחד המקומות והזמנים שהכי הייתי רוצה להיות בהם, הוא וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית של העשור הראשון ותחילת העשור השני של המאה הקודמת, המאה העשרים.

תחושת הנהנתנות, האווירה של קרנבל וריקודים - חיים לשם החיים היפים, החיים המתוקים, ה"דולצ'ה ויטה".

אני לא בטוח שאני לא חי באותה וינה של ראשית המאה העשרים. אמנם התפאורה שונה, השפה אחרת ואוסטרו-הונגריה ובית הבסבורג הם היסטוריה רחוקה, אבל בתקופת חייו של אדם, עשרות שנים בודדות לכל היותר, אין זמן לאספסוף לקלוט היכן הוא נמצא ומה תפקידו בהיסטוריה ומכאן השאלה האם המלחמה הבאה תהיה מלחמת העולם השלישית, או המערכה השלישית של מלחמת העולם הראשונה, אינה מעסיקה את רובנו.

וזהו, זה הסיכום שלי לתקופתנו שמשום מה אני רואה צבועה יותר ויותר בשחור.

אני מצרף כאן ארבע תמונות שנלקחו אתמול.

התמונה הראשונה היא תמונה שלי, אתמול בתחנת מרכזית חוף הכרמל, עונדת חולצת I LOVE NY (תודה למאיה שהביאה לי אותה מארה"ב) ומחזיק מגנט למקרר של I LOVE EGGED. תודה לדינה שצילמה את התמונה ותודה לעובד המודיעין של אגד שלא סגר את תחנת המידע, כאשר השלכתי את נפשי אל מתחת לתריס שירד על הצוהר (אל תנסו להבין).

התמונה השניה היא תמונה של תוכי מדבר מסכן שכלוא בכלוב מצחין בקניון חיפה, עד שמישהו ישלם את הכופר שהבעלים של החנות דורש - 10,000 (עשרת אלפים) שקלים חדשים.

התמונות השלישית והרביעית צולמו בשירותים בחוף דדו דרום. התמונה האחת היא תמונה של משתנה ציבורית ממוצעת והשניה היא הגדלה של הכיתוב שנכתב לידה (וכיתובים דומים פזורים על קירות השירותים הציבוריים). אני לא ממליץ להתקשר למספר הכתוב, אני מניח שהוא של אדם שמישהו רצה שיטרידו אותו. הפואנטה שבצילום השירותים הייתה להראות את עיסוקיהם של אנשים בעולמינו (מעבר לסיסמאות פוליטיות רבות שקראתי בימים האחרונים, על קירות תחנות אוטובוס ומקומות נוספים).

תיהנו ושיהיה לכולכם שבוע נפלא.

אלעד