| 3/2009
טלוויזיה שטוחה בשנות השמונים
אחת המוסכמות הידועות של החברה האנושית היא ששנות השמונים של המאה הקודמת היו פשוט מיותרות.
כן, אירועים גדולים, רבים וחשובים התרחשו באותו עשור - התמוטטות הגוש הסובייטי ונפילת חומת ברלין שהביאו איתם את סוף המלחמה הקרה, ההפגנות בכיכר טיאננמן שבבייג'ינג וכן הלאה. אפילו כותב שורות אלה, חווה את העשור הראשון לחייו בשנים אלו, כיאה ליליד 18 בנובמבר 1981.
אך הטעם המוזיקאלי, האופנה ומעל הכל - עיצוב השיער והתסרוקות, הם שהופכים את העשור הזה לתקופה שכל האנושות רוצה הייתה לשכוח, לדלג מסוף שנות השבעים לניינטיז.
לפני כשבועיים, בבדיקה עצמית, מצאתי, עבור מי שחיפש עוד הסבר מדוע שנות השמונים של המאה העשרים היו העשור הכי מיותר בתולדות האנושות, עוד סיבה.
התוכנית קיד וידיאו, כפי שניתן לקרוא עליה באתר המעריצים של "הצד האחר" וכן בוויקיפדיה (וגם בעברית אם אתם מתעקשים), אני מודה ומתוודה, הייתה התוכנית החביבה עלי, כאשר הייתי בגן הילדים.
לא הסתפקתי בשידורים שהוקרנו על המרקע. אבא שלי נאלץ להקליט את התוכנית בווידיאו ולהקרין לי מידי בוקר, בטרם הלכתי לגן.
היו כמובן עוד כמה תוכניות שהיו בראש הרשימה שלי - דובוני איכפת לי למשל - אבל לקיד וידיאו היה שמור מקום של כבוד.
לי ולאחי הגדולים, היו שתי קלטות אודיו - אחת באנגלית עם שירי הלהקה, השנייה בעברית עם סיפוריו של "לאון מעיר הנאון" ועוד כמה קטעים מהתוכנית.
כפי שכבר כתבתי בעבר, בנוגע לאלבום "תודה" של חיים משה, מוזיקה מזעזעת בכל קנה מידה, הסיבה המרכזית לחיבתי הרבה לתוכנית הייתה פשוט כי היא הייתה שם.
בדיוק כפי שאחייניתי אוהבת את דורה ואת יובל המבולבל, משום שזה מה שנגיש לילדים בני 3 שגרים בישראל, אני אהבתי לצפות בקיד וידיאו בעיקר משום שהם היו שם (ובימים של ערוץ 1, לא היו להם מתחרים, אם כי סביר להניח שגם בעידן רב-ערוצי, התוכנית הייתה משגשגת).
כן, הצלחתי להבין את העלילה, לפחות ברמה מסוימת (עולם המוזיקה הקליפורני לא ממש עניין אותי באותם ימים. כילד רך בשנים, לא חשבתי שמדובר בלהקה "מגניבה", אלא עניין אותי יותר כיצד אנשים בשר ודם הופכים לדמויות בסרט מצויר). הכרתי את הדמויות כה טוב, עד שכאשר קראתי על התוכנית למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר, זכרתי את קרלה, וויז, קיד ואש (אני מניח שאין קשר בינו לבחירה שלי בכינוי אשמ"ש) עם המוזיקומט, אדון מדון עם הכיסא המעופף ואת ניצנץ שמנסה לחלץ את הלהקה מהסרט המצויר שהם נשאבו לתוכו (כבר אז, "חיים בסרט", היה בשימוש, לפחות במובן מסוים).
אבל לא הייתי מודע כלל לכל התעשייה אשר שיווקה באגרסיביות את הסדרה. הישראלים שייצרו ושיווקו את הזבל הזה בארה"ב ולאחר מכן בישראל, לא ממש היו אמונים על יצירת תוכן איכות לקהל הצעיר, אלא בעיקר על הגשמה עצמית של החלום האמריקני - לעשות כסף.
טלוויזיה שטוחה, אינה בהכרח המצאה של העשור הנוכחי או זה שלפניו. כבר בשנות השמונים, ודאי גם לפני כן, שטחיות הייתה שם דבר בעולם הבידור.
במבט לאחור, אני מצטער שזמני, לא מבחירתי, בוזבז על הזבל הזה.
אולי מוטב לו בזמן שצפיתי באשפה ההיא, היה אבי מקדיש זמן ללמד אותי גרמנית או להקריא לי את מיטב הקלאסיקות הספרותיות והמוזיקאליות. לא שאני מאשים את מי שלא יכול להתגונן. הרי למדתי ממנו כה רבות (אפילו קצת גרמנית). אולם בכל זאת, הורים צריכים להיות אלו שמכווינים את צאצאיהם הרכים ולא מי שנגררים אחריהם.
או מדוע לא יכולתי לגדול, נגיד בצ'כוסלובקיה ולצפות ב-Krtko; (חפרפרת בתרגום חופשי)?
לטעמי מדובר בעילוי לעומת הפסולת בה צפיתי.
פרק על חפרפרת ודג
Nevertheless, נראה לי שבמקום לבכות על מה שמעולם לא היה ואולי יכול היה להיות, צריך לשים את פעמינו לעתיד.
ואולי נפתח עם ארבע העונות של ויולדי:
או ליתר דיוק, האביב, העונה שכבר עומדת בפתח:
וללא קשר, אם בימים אלו של משבר פיננסי את מעוניינים לצפות בהסבר, פשוט יחסית, על הסיבות והגורמים למשבר הנוכחי, את מוזמנים לצפות בסרטון הזה.
שלום ותודה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
