בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

"אני לא מקנא בילדים שגדלים לשוק העבודה החדש. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה"

הציטוט בכותרת הוא של פרופסור יצחק הרפז מאוניברסיטת חיפה, בהקשר של מצב המשק כיום.

מבין רבבות (92 אלף) המועסקים החדשים במשק, 90% משתכרים פחות מ-5,000 ש"ח, 81% משתכרים פחות מ-4,500 ש"ח וכ-75% משתכרים עד 4,000 שקלים חדשים מידי חודש.

קו העוני למשפחה בת שני ילדים עובר אי שם באזור 4,500 השקלים בחודש...

שכר המינימום הוא כ-3,335 שקלים בחודש, מה שאומר משפחה בה קיימים שני מפרנסים, המשתכרים בשכר המינימום, גם שני ילדים יכולים לחיות ולאכול.

נכון, עשירים גדולים הם לא, אבל באמת אפשר לחיות...

הבעיה באמת קיימת כאשר אחד ההורים מחליט להישאר בבית ולא לצאת אל שוק העבודה, או במקרים בהם מדובר במשפחה חד הורית, כאשר מלאכת העבודה וגידול הילדים נופלת על אדם אחד, או במקרים בהם אנשים מחליטים לדבוק במצוות "פרו ורבו" מבלי לדפוק חשבון לאיכות חיי הילדים שבדרך.

באשר לרעיונות להגדיל את שכר המינימום, אני לא בטוח שזה צעד נבון.

נכון, כל מי שמשתכר בשכר מינימום - 17.93 ש"ח בשעה ישמח, כי הוא יקבל יותר כסף לכיס.

המעסיקים יטענו שהם לא יוכלו לעמוד בנטל, יאיימו בפיטורים, אבל בסופו של דבר הם יישרו קו וישלמו גם שכר מינימום של 5 דולרים לשעה, לא רק 4 דולרים, כפי שהם משלמים כיום...

נכון, אולי זה יקצץ מעט ברווחיות של המפעלים, אבל כשאין ברירה, מסתדרים...

תשאלו הרבה משפחות שנמצאות מתחת לקו העוני...

אבל בכל זאת, כפי שאמרתי, אני לא בטוח שהעלאת שכר המינימום היא דבר חיובי בהכרח.

ישראל היא מדינה יקרה. לשם השוואה, טילון ביפן עולה 105 ין (4.4 ש"ח) ובארץ, במקום שאמור להיות זול, דרשו ממני 7 ש"ח...

יפן כזכור, אמורה להיות מדינה יקרה וכך השכר ביפן גבוה בהתאם...

לכן הגלידה ביפן, עבור יפני, זולה באופן יחסי עוד יותר, מאשר פער המחירים בלבד.

וכאשר השכר במשק יעלה, האם אז יישארו מחירי המוצרים זהים?

כפי הנראה המחירים יעלו, כוח הקניה של השקל יהיה קטן יותר, כלומר המטבע יאבד מערכו כי סך כל הכסף בשוק יהיה גדול יותר...

הפתרון צריך להיות אחר.

אולי לא דרישה ל"חלוקת" כסף רב יותר, אלא להגדלת מגוון מוצרי המזון המסובסדים והפיכתם למשהו זול אף יותר. אולי חלוקת תלושי מזון על ידי המדינה (בניגוד לחלוקת מזון על ידי ארגוני סעד שלא בפיקוח המדינה וצוברים הון פוליטי רב שמחליש את כוחה של המדינה) לאנשים שעומדים בקריטריונים מסויימים של עוני.

ואני מניח שניתן להציע עוד שלל פתרונות יצירתיים בהרבה מהשינוי הקוסמטי בערכו של השקל.

רעבים

באותו הקשר, אני מביא כאן כתבה אשר מזכירה את זה שלפי סקר שנערך בקרב כ-6,500 ילדים בכיתות ז'-י"ב, 18.18% ציינו שהם הולכים לישון רעבים לפחות לילה אחד בשבוע.

ובכן, ההגדרה לרעבים במקרה הזה היא גמישה ואין לי שום יכולת להסיק מכך לגבי מצבם האמיתי של אותם ילדים. אבל עצם העובדה שרבים כל כך רואים עצמם רעבים, או מסכנים, גם אם הם אינם כאלו, לא מחמיאה למדינת ישראל בשלהי 2004.

המציאות של מסע בין כוכבים

שמתם לב שמאז שהטלפונים הסלולאריים זמינים ונפוצים, רבים הם האנשים שחיים במין Captain's log (יומן הקברניט) ומדווחים למי שהם משוחחים איתו על כל חדר שהם נכנסים, נסיעה וכו'?

זה קצת מצחיק. מה הטעם בלנהל שיחת "עכשיו אני עושה כך וכעת אני עושה אחרת".

מצד שני, מה הטעם בלכתוב בלוג ובכלל מה הטעם לתקשר עם אנשים?

(נקודה מעניינת, אולי באמת הגיע הזמן שאפסיק)

טוב, הסלולאריים הם מראה שכבר התרגלנו אליו, אבל לפעמים, אני מתבונן בעולם הסובב אותי ונפעם מקצב השינויים הטכנולוגיים.

מוזיקה הנשמעת ממכשירים קטנים מכף היד. מצלמות המשמרות את המציאות (באופן מסויים, דו מימדי, חסר טעם וריח, אבל בהחלט יכול להעביר חלק מהתחושות), אפשרות להתקשר מכל מקום בגלובוס אל כל מקום אחר, אפשרות לאחזר מידע שפעם נדרשו עשרות שעות עבודת חיפוש בספריה בלחיצת כפתור וזוהי רק סקירה קצרה של חלק מזערי מהשינויים שעברנו ואנחנו עוברים בשנים האחרונות, בעשורים האחרונים, במאות האחרונות.

מוכר נעליים/נהג מרוצים

יש דרך אחת בנשר, באזור שנקרא "בן-דור" כמדומני, שהיא מאוד מפותלת ואני נוסע בפיתוליה לעיתים תכופות, כאשר אני עורך קניות בסניף מגה נשר.

אחרי נסיעה בפיתולים הרבים, עקומות עקלתון של ממש, כפי שהוגדרו בספר התיאוריה, הרהרתי מעט בעניין מרוצי מכוניות.

מרוצי מכוניות, F1 גראנד פרי ואחרים, נחשבים ספורט. אמנם לא ספורט אולימפי, אבל בהחלט אחד מענפי הספורט שערוצי הספורט השונים בטלוויזיה נהנים להקרין אותם.

מוזר לכנות "ספורט" סוג פעילות שאין בה אלמנט פיזי (בדיוק באותה מידה שאני מתקשה להגדיר שחמט כספורט), לכל היותר פעילות פנאי ונופש.

מה שכן, הרהורי הוביל אותי לתהות כיצד יתכן שבמצב בו הנתונים הפיזיים של הנהג זניחים, ורק סוג הרכב מכריע, כיצד נוצרים אלופים שמחזיקים לאורך זמן (איירטון סנה, מיכאל שומאכר וכו')?

האם מדובר בנהגים אמיצים יותר, שמוכנים לקחת יותר סיכונים, סיבובים חדים יותר ובשל כך מסיימים את התחרות בזמן קצר יותר?

או שהעובדה שהם מייצגים את "פרארי" משפיעה?

אהוד ברח

ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מותח ביקורת על החלטתה של שרת החינוך לימור לבנת, להקפיא את החלטות ועדת וינוגרד להפחתת שכר הלימוד והקמת ועדה חדשה אשר תבחן גביית שכר לימוד דיפרנציאלית, הווה אומר על פי גובה ההכנסות של ההורים.

המון ביקורת יש לי על ההחלטה לקבור עוד ועדה ולהקים ועדה חדשה (התשיעית בשנים האחרונות אם אינני טועה). בהחלט מצער לראות שהפוליטיקה הישראלית מתנהלת לה בדרכים עקלקלות.

באופן עקרוני, אני גם רואה באור חיובי את הרצון להנהיג מס פרוגרסיבי, במדינה בה סטודנטים רבים עולים על בריקאדות בטענה ששכר הלימוד גבוה ובו בזמן הם מגיעים ללימודים עם כלי רכב שאפילו המרצים שלהם לא יכולים להרשות לעצמם...

כמובן, לא כל הסטודנטים הם בורגנים צעירים, הטובעים בכסף, אבל גם אלה קיימים ואני לא רואה בעיה עקרונית לגבות מהם יותר.

בוודאי שיש לי גם סייגים, למשל כיצד ניתן יהיה לקבוע מי כן מסוגל לעמוד בנטל שכר הלימוד ומי לא. כיצד יהיה ניתן למנוע את הרמאויות הרבות המוכרות בשיטת ה"ישראבלוף" בה אנשים מציגים עצמם כמובטלים ובו בזמן עובדים ומרוויחים כסף שחור. אותה שיטה שאנשים רעבים ללחם מעשנים סיגריות ומקבלים חשבון סלולארי תפוח.

ומה לגבי העובדה שגם אם למשל כל אחד מהורי מרוויח 30 אלף ש"ח מידי חודש, מדוע אני צריך להיות תלוי בהם, להיות מקרה סעד, כאשר אני אדם מבוגר, שכל רצונו הוא לרכוש השכלה. זאת כמובן לאחר שבמקרים רבים כאדם מבוגר הייתי נטל על הורי במשך שנתיים עד שלוש בשירות צבאי בשכר רעב.

והס מלהזכיר מקרים בהם הסטודנט הגיע למחלוקת עם הוריו, רב איתם (בשעה שאתה תלוי בהם מבחינה פיננסית, עלולים להיווצר קונפליקטים רבים), אבל ההורים עדיין אותם הורים עשירים. האם בכל מקרה יתחשבו באותו תלמיד, או שייווצר מצב בו הוא נופל בין הכיסאות, בו מצד אחד הוא אמור לשלם שכר לימוד גדול, ומן הצד האחר נסגר חשבון "העץ הנדיב" שלו.

לסיכום, אני יכול להגיד שהבעיה העיקרית עם הקמת הוועדה, היא לא הרעיון שעומד מאחוריה, אלא העובדה שאנו זוכים ליותר מידי וועדות ופחות מידי יישום של המלצותיהן. זאת כמובן נוסף על הטענות של התאחדות הסטודנטים, לפיה מדובר בתירוץ להעלאת שכר הלימוד, עד לכדי הכפלתו.

והנה נחזור לאהוד ברק, שמאוד השתעשעתי לקרוא על הביקורת שלו, כפי שהשתמעה מדברי ויצמן שירי (ע"פ הכתבה ב-YNET), על הביקורת שלו שמפלגת העבודה אינה מתנהגת כאופוזיציה ראויה בנושאים שעל סדר היום ובעלי חשיבות לאומית.

ביקורת שעל פניו היא לגיטימית, אבל כאשר היא מגיעה מכיוונו של אהוד ברק, מי שלאחר שהקטין את כוחה הפוליטי של מפלגת העבודה והביא את מספר חברי הכנסת שלה לשפל חסר תקדים (ייתכן ומצנע המשיך את דרכו, כאשר הוריד את מספר חברי הכנסת של העבודה מ-26 ל-19, אבל הכוונה עד תקופת ברק) ואז נעלם לו ופרש לעסקיו הפרטיים, כלומר לא התנהג כראש אופוזיציה אחראי, המנהיג את מפלגתו ומונע את התפוררותה גם לאחר כישלון בבחירות אלו או אחרות, אזי דברי הביקורת נשמעים מעט צדקניים.

ועד כאן להפעם.

תיזהרו מחפצים חדים.

אלעד