בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

באין מקוריות או חשק לכתוב, נראה לי שהטוב ביותר הוא לצטט את הגדול מכולם, בקטע שהוא אולי המונולוג הטוב בכל הזמנים.

כל הזכויות לקטע הבא שמורות לוויליאם שייקספיר, מתוך המחזה המלט (יש המשך בעברית אחרי הקטע בלעז) :

To be, or not to be: that is the question:

Whether 'tis nobler in the mind to suffer

The slings and arrows of outrageous fortune,

Or to take arms against a sea of troubles,

And by opposing end them? To die: to sleep;

No more; and by a sleep to say we end

The heart-ache and the thousand natural shocks

That flesh is heir to, 'tis a consummation

Devoutly to be wish'd. To die, to sleep;

To sleep: perchance to dream: ay, there's the rub;

For in that sleep of death what dreams may come

When we have shuffled off this mortal coil,

Must give us pause: there's the respect

That makes calamity of so long life;

For who would bear the whips and scorns of time,

The oppressor's wrong, the proud man's contumely,

The pangs of despised love, the law's delay,

The insolence of office and the spurns

That patient merit of the unworthy takes,

When he himself might his quietus make

With a bare bodkin? who would fardels bear,

To grunt and sweat under a weary life,

But that the dread of something after death,

The undiscover'd country from whose bourn

No traveller returns, puzzles the will

And makes us rather bear those ills we have

Than fly to others that we know not of?

Thus conscience does make cowards of us all;

And thus the native hue of resolution

Is sicklied o'er with the pale cast of thought,

And enterprises of great pith and moment

With this regard their currents turn awry,

And lose the name of action. - Soft you now!

The fair Ophelia! Nymph, in thy orisons

Be all my sins remember'd.

וכמה מילים שלי לסיום. אני תוהה בימים אלו איזו מטרה יש לחיים (שלי ובכלל, של כל האנשים).

חישוב זריז הראה שישנם 50% שאמות מחר. או שכן או שלא.

ומה לגבי מחרתיים?

ובכן, הסיכוי שאמות מחרתיים קטן יותר. בהנחה ואמות מחר, אזי אין שום סיכוי שאמות גם מחרתיים (בהנחה שמתים רק פעם אחת), אם לא אמות מחר, אזי גם מחרתיים יש סיכוי של 50% שאמות - או שכן, או שלא.

במילים אחרות, אפשר לטעון שככל שדוחים את הקץ, הסיכויים למות הולכים ופוחתים.

מוזר שאנשים מתים אפוא.

מצד שני, זה מסביר מדוע יש כל כך הרבה קשישים שנדמה כאילו הם ממענים למות...

אם נבחן לעומת זאת את הסיכוי שאהיה מת מחרתיים, הרי הוא גדול יותר. גם 50% של מחר וגם 50% של מחרתיים. לאט לאט הסיכוי להישאר חי קטן.

אולי זו הסיבה שבכל זאת אנשים מבוגרים מתים.

המים שממלאים את חדר חייהם בסופו של דבר מטביעים אותם והם מתים.

אז מה היא אפוא המטרה?

שנת הנצח שהמלט מדבר עליה?

מסע אל ארץ שאיש מעולם לא חזר ממנה?

מה בדיוק החשיבות אם למשל אעפיל על פסגת ההר הגבוה בעולם (אגב, גם לזה, סיכוי של 50% להתגשם)?

הרי בלאו הכי, ביום המחרת, יש סיכוי של 50% שהכל ישכח - או שכן, או שלא.

ומה הטעם בלעשות משהו, אם איש לא זוכר אותו?

הרי אם אירוע לא קיים במוחם של האנשים, אולי הוא לא קרה מעולם.

ומה היא חשיבותם של אנשים אם בלאו הכי, יום אחד כולם ייעלמו?

מתי אדם מת?

ברגע בו הוא חולף מהעולם?

ברגע בו אלו שזכרו אותו מתים?

ברגע ששמו נעלם בחלל האינסופי של התודעה, כך שאיש מעולם לא יוכל עוד לשנן אותו בפיו עוד?

אם כך, וויליאם שייקספיר חי עודנו.

חי יותר מהרבה מאוד אנשים שמוגדרים חיים ומעולם לא שמעתי עליהם. גם לא אתם.

כאמור, הרבה מאוד שאלות טורדות את מנוחתי לאחרונה ולצערי גם יותר מידי תשובות, אבל תשובות מקוטעות, חלקי תשובות, כאלו שמעלות יותר שאלות מאשר התשובות שהן פותרות.

מחר אולי אתעורר ליום המאושר בחיי.

אולי יהיה זה היום העצוב בחיי.

ואולי לא זה ולא זה.

היום התהלכתי בים, מצד אחד של שובר הגלים הים רחש. מצדו האחר אדוות מים שקטות, כאלו האופייניות לאגם ולא לים התיכון בתחילת חודש דצמבר.

הים הוא בית הקברות הכי גדול בהיסטוריה, כך לפחות אומרים.

אז מדוע כל כך הרבה אנשים הולכים לים על מנת לשמוח וכל כך מעט אנשים הולכים לבית הקברות כדי לשמוח?

הרי לא כאן ולא כאן רואים גופות.

סליחה, לעיתים צפה לה גופה נרקבת בים. בבית הקברות, גם כאשר הגופות מעל האדמה, הן מכוסות בארון או תכריכים.

וכאמור כל תשובה מביאה איתה עוד ועוד שאלות.

ומטרה לא נראית באופק, לא לי, לא לעולם.

אפשר להמציא הרבה מטרות - עבודה של כוח עליון (ומהי מטרתו שלו, האם הוא רוצה אנשים קטנים שמתפללים לו בשעות צרה?), הצלחה כלכלית, כוח, שליטה, זכייה בתחרות חסרת חשיבות.

בסופו של דבר, התפרן הגדול והעשיר הגדול, המצליחן והמפסידן, החזק והחלש, כולם מגיעים אל אותו מקום.

ומה משנה היא הדרך?

להיות או לא להיות : זו השאלה.

להיות או לחדול.

בכל מקרה הייתי והנני, בכל מקרה בסופו של דבר לא אהיה.

אז מדוע להעסיק עצמי בשאלות שכאלו?

מדוע לא לצאת לעוד מועדון חדש שייסגר בקרוב, בפשיטת רגל או על ידי המשטרה (או שהוא סתם יחליף שם)?

מדוע לא לשבת בעוד בית קפה ברלינאי או פריזאי ופשוט "לחיות"?

מדוע לא לצבור את אוסף סרטי ה-DVD הכי גדול בעולם?

מדוע לא לצלם תמונות שלאחר מכן יאביקו מבלי שאיש יסתכל בהן?

ואם יסתכלו, אז מה. הרי לא ניתן לבהות בתמונות לנצח. הן בנות חלוף. המסתכלים בני חלוף.

מה יהא מחר?

אני כבר יודע, הייתי ביום הזה בחיים שלי. כל הימים נראים אותו דבר.

אולי התפאורה משתנה מעט.

אותן שיחות, אותם מונולוגים, דיאלוגים ורבי-שיח.

אותם מקומות, אולי השמות משתנים מעט.

אותן תקוות, אותן הצלחות, אותן אכזבות.

You're the only one who really knew me at all

So take a look at me now, 'cause there's just an empty space

And you coming back to me is against all odds

I wish I could just make you turn around,

turn around and see me cry

There's so much I need to say to you,

so many reasons why

You're the only one who really knew me at all

Against All Odds - Phil Collins (מילים חלקיות בלבד)

אז הנה מחר, יום ראשון.

אולי אהיה שמח, אולי אהיה עצוב.

כפי שאני מכיר את עצמי, ודאי אהיה שמח.

אבל שמחה כלפי חוץ לא מעידה תמיד על הריקנות שבפנים.

ריקנות היא לפעמים דבר שממלא כל חלקת אלוהים טובה.

אז הנה מחר, יום ראשון.

אני אמשיך, אמשיך לחפש את הטעם.

50% שמחר אגלה מה הטעם לחיים - או שכן, או שלא.

ואם לא מחר, ביום המחרת הסיכוי שכבר מצאתי את הטעם לחיים ילך ויגדל.

וככל שאאריך לחפש, כך הסיכויים ילכו ויגדלו.

"בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים"

בסוף כולם מוצאים את המשמעות.

משמעות ולא דרך מסויימת להעביר את החיים, עד שהמוות יפריד בינינו...

השאלה היא האם מוצאים אותה בזמן.

חיפושית שצילמתי בנארה (NARA), הבירה של יפן לפני קיוטו וטוקיו