בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ב-6 באוגוסט 1945 הוטלה פצצת האטום המבצעית הראשונה מאז ומעולם על העיר הירושימה ביפן.

ב-9 באוגוסט 1945 הוטלה פצצת האטום המבצעית האחרונה מאז ועד כתיבת שורות אלו על העיר נגסאקי.

האפקט המחריד של נשק יום הדין זעזע את יפן והעולם כולו.

וב-15 באוגוסט 1945 בצהרי היום, נכנעה יפן (שעון מקומי, מה שאומר שבגלובוס עם אזורי זמן וקו תאריך שרירותיים למדי, היה זה עדיין ה-14 באוגוסט בניו יורק, בדיוק היום לפני 67 שנה) בהודעה של הקיסר שהוקלטה בלילה הקודם ובכך הסתיימה מלחמת העולם השנייה לאחר כמעט שש שנים מהיום בו פרצה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. המלחמה באירופה הסתיימה כשלושה חודשים לפני כן ומימדי הזוועה שחוללה מכונת המלחמה הנאצית ביבשת הישנה החלו להתגלות ולהתפרסם.

בריה"מ (ברית המועצות) הייתה אחד הכוחות המרכזיים שהביאו לניצחון על גרמניה ומדינות הציר באירופה (לא לחינם יום הניצחון באירופה הוא אחד המועדים החשובים הנחגגים ברוסיה ובפזורה הרוסית), אך במזרח תרומתה הייתה משנית. תיאבון סובייטי להישגים קלים וחשש מכניסתה של בריה"מ למלחמה בחזית הפסיפית רגע לפני הבסת יפן שיובילו לדרישות טריטוריאליות, כמו אלו שהחלו לעלות באזורי הכיבוש הסובייטיים באירופה, האיצו את ההחלטה של הנשיא האמריקני טרומן לעשות שימוש בנשק הגרעיני.

השילוב של כניעה ללא תנאי של האויב, שרק שלוש שנים קודם לכן תקף במפתיע בפרל הארבור ובכך הכניס את ארה"ב למלחמה, התבהרות ממדי הקטסטרופה שפקדה את אירופה וחלקי עולם אחרים, התזמון שמנע מסטאלין לשלוח כוחות ליפן ובכך לבוא בדרישות וכמובן תחושת הרווחה של בני אנוש שזה עתה שמעו על סיומה של מלחמה טוטאלית וזוועתית, האירוע שהיה אולי הקשה ביותר שידע המין האנושי (ובא רק כעשרים שנה לאחר מה שכונה עד אז "המלחמה הגדולה" וידוע מאז כ"מלחמת העולם הראשונה", המלחמה שזעזעה את המין האנושי בגודלה ואף יותר באכזריותה. זאת בניגוד למאה של רווחה, שלווה וקדמה יחסית מתום המלחמות הנפוליוניות ב-1815), הפכו את הידיעה על כניעת יפן וסיום המלחמה האולטימטיבית ליום חג, יום חג אמיתי שנובע מתהום הנפש, לא משהו בר השוואה למסיבות וחגיגות שאנו מכירים כיום.

אחד האירועים האלה עם היוודע סיום המלחמה, אחד מאותם מיליוני רגעים וסיפורים של אושר עילאי, התרחש בטיים סקוור בניו יורק. הצלם אלפרד אייזנשטט צילם זוג מתנשק בתמונה שהתפרסמה כשבוע לאחר מכן במגזין לייף. התמונה לפניכם:

יום הניצחון על יפן בטיים סקוור - אלפרד אייזנשטט

לכאורה התמונה לא דורשת הסברים רבים. מלח אמריקני מנשק בתשוקה רבה עלמה צעירה עם שמלה בהירה ונעלי עקב. נשיקה נצחית מסוג זה היא מושא חיקוי לאינספור נשיקות הוליוודיות שבאו אחריה וחיקוי של כמה וכמה נשיקות הוליוודיות שקדמו לה (הסרט קזבלנקה למשל יצא לאקרנים ב-1942 ועולה בי החשד שהזוג צפה בו לפני כן. המין האנושי נהנה לחקות את גיבורי התרבות שלו שנים רבות לפני שאנשי אקדמיה דנו על השפעות התקשורת, הטלוויזיה והמדיום החזותי על בני האדם).

מבלי להשקיע זמן רב להרהורים בתמונה, יסיק המתבונן המצוי כי הזוג האוהב חי באושר ועושר עד עצם היום או זה או למצער הגיע לשיבה טובה וחלף מן העולם (בכל זאת, אנשים צעירים באמצע שנות הארבעים צריכים להיות בני למעלה מ-90 בימינו).

בהמולת חגיגות סיום המלחמה, הצלם, אייזנשטט, לא טרח לרשום את פרטי בני הזוג ונדמה היה כי אהבתם לעולם תישאר באלמוניותה.

בזכרונותיו, סיפר אייזנשטט כי ראה ספן מתרוצץ באזור הטיים סקוור ומנשק כל בחורה הנקרית בדרכו, צעירה או קשישה. אחת מהן היא האחות המופיעה בתצלום. אך השאלות מי הייתה האחות או מי היה הספן נותרו בגדר תעלומה.

יחלפו עוד שלושה עשורים עד שבסוף שנות השבעים כתבה לצלם אישה בשם אדית שיין (Edith Shain) שהיא-היא המנושקת בצילום. היא עבדה כאחות בקרבת מקום ובמקרה עמדה בקרבת החובל כאשר זה פצח במרוץ הנשיקות. היא החליטה להיכנע לו, לדבריה, כי אחרי הכל הוא לחם זה מכבר על החיים שלה ובני עמה.

בתחילת שנות השמונים טענו שתי נשים נוספות שהן מושא הנישוק. במרחק שלושים וחמש שנה, הזיכרון עשוי לבגוד או להתערבל עם זכרונות אחרים. הן ודאי היו באזור, גם הן ודאי התנשקו עם מלח זה או ספן אחר, אולם קשה לאשש ארוע שהתרחש במשך מספר שניות, ארוכות ככל שתהיינה, שנים רבות לאחר מכן.

יש הטוענים שגברת שיין לא יכולה הייתה להיות העלמה שבתמונה בשל אי-התאמה פיזית בפרופורציות שלה לעומת הגברים שלאחר מכן יטענו כי הם המלח.

כשנפטרה מסרטן לפני שנתיים, בגיל 91, היא ודאי הייתה סבורה באמת ובתמים שהיא הנערה אשר זכתה לנשיקה האלמותית.

ואולי הייתה זו גרטה פרידמן בתצלום הישן?

לא פחות מאחד עשר גברים טענו להיותם החייל המנשק. אין ספק שהצי האמריקני העסיק המוני יורדי ים ולא מעט מהם שהו בניו יורק ביום סיום המלחמה, או כך לפחת הם זוכרים.

אחד מהם, ג'ורג' מנדונצה (George Mendonça) הוא בעל הסיכוי הגבוה ביותר להיות אחת הדמויות המופיעות בצילום, או כך לפחות מסיקים יודעי דבר שבחנו תווים יחודיים כגון קעקועים של החייל בתמונה והקשיש שטוען שהוא אותו אדם בצעירותו.

מנדונצה זוכר כי בדיוק צפה בסרט עם הדייט שלו באותו הערב (לימים אשתו, ריטה). לאחר שהודיעו שהמלחמה נגמרה, יצאו לרחוב כדי לחגוג. על אף שהברים הסמוכים המו אדם, מנדונצה כבר היה בגילופין וכאשר ראה את הנערה בלבן אחז אותה בזרועותיו ונישק אותה. ריטה אגב מופיעה, כך טוען מנדונצה, ברקע של אחת מארבע תמונות שצילם אייזנשטט באותו אירוע.

בכל מקרה, ללא קשר לזהות בני הזוג, כנראה שאהבת עולם לא צמחה מאותו רגע, אלא הייתה זו תשוקה רגעית. ואף על פי כן, הרגע הזה יינצר לנצח. רבבות תמונות קורבנות השואה, נפגעי התופת בהירושימה ונגסאקי, הרוגי ופצועי המלחמה הזוועתית אולי מוכרים יותר ומייצגים נאמנה את הקטקליזמה שהתחוללה שנים לפני שרוב, אם לא כל, הקוראים שורות אלו נולדו, אך הנשיקה הנצחית מסמלת את האופטימיות, את האהבה והרגש שיכולים לצמוח משדה הקטל הנורא מכל.

וגם אם פרחי האהבה זמניים ועתידים לקמול במהרה, במקומם יפרחו אלפי פרחים בשלל צבעים וגוונים מרהיבים.

ודאי זה מעודד יותר לחשוב על נשיקה אחת מאשר רבבות ואף מיליוני נשים גרמניות שנאנסו על ידי חיילים סובייטיים או רבבות נשים עליהן נכפה להיות שפחות מין לחיילים יפניים.

התמונה מסמלת את יום החג הספונטני של ההמון, בניגוד למועד הרשמי של סיום המלחמה ב-2 בספטמבר, עת נחתם הסכם הכניעה הרשמי של יפן, יום חג בירוקרטי.

יום הניצחון על יפן בטיים סקוור בוויקיפדיה (באנגלית)

הירושימה - 60 שנה אחרי - קטע שכתבתי כשנה לאחר ביקור בהירושימה