| 9/2003
סמיגול, פרודו ואני (וחגיגת הפוסט ה-500 - כבוד!)
ספטמבר
היום, יום שני, הראשון בחודש ספטמבר, 2003 שנים לאחר הולדת האדון (A.D).
חודש חדש. אפשר להסתכל כבר על חודש אוגוסט 2003 כהיסטוריה חולפת. זה די מוזר בהתחשב בזה שרק לפני כמה שעות עדיין היינו בחודש היסטורי.
שני המגדלים
אתמול בערב ראיתי בסינמטק הפרק השני בטרילוגיה של טולקין - שר הטבעות, שני הצריחים.
לפני הסרט הייתה הרצאה של אדם העונה לשם פייר, אשר עומד בראש ארגון שנקרא אקרופוליס החדשה (ולמי שלא יודע, מדובר בארגון, בעל ארבעה סניפים ברחבי הארץ, אשר מלמד פילוסופיה של המזרח והמערב ושילוב שלהן) אשר הרצה על מגיה שחורה ומגיה לבנה.
אני מוכרח לציין, שכמו כל הרצאה פילוסופית, הרוב המוחלטת של הדברים נשמע קשקוש מוחלט. עם כל הכבוד לפילוסופים (ולצורך העניין אחותי אוטוטו מאגיסטרית בפילוסופיה וכנראה יהיה המשך), את רוב "המחשבות החכמות" שלהם, יכול להגות ילד שזה מכבר למד לדבר...
כמובן שלפעמים עולים רעיונות מעניינים, אבל בד"כ הם שזורים בהמון מוץ, שצריך לעבוד קשה על מנת לברור אותו מהתבן.
בכל אופן, אחד הסיפורים של אותו פייר (שהיה מאוד משעשע לשמוע את ההרצאה שלו, מפני שכל הזמן הוא התבלבל בין זכר לנקבה והכניס מונחים לועזיים מפוצצים), שהיה חביב למדי ומקור לפי טענת פייר בטיבט, היה על הכלוב שבכל אחד מאיתנו, שכולא בתוכו את האושר הפנימי ומשמעות החיים, וכל כך הרבה אנשים מחפשים את המפתח עבורו, הם נוסעים למזרח, למערב, מסים כל מיני דברים וכל מיני אנשים אשר יעזרו להם למצוא את המפתח הנעלם לתוככי תוכיהם, ובסופו של דבר, הם לא מוצאים את מי שייתן להם את המפתח, הם מתייאשים וחושבים שאין מפתח.
בהמשך הסיפור, סיפר פייר, כי א, אחד לא מוצא את המפתח, מפני שלא באמת קיים המפתח, כל אחד צריך לגלות בעצמו מה גורם לו הנאה, מה מסב לו אושר, מהן מטרותיו בחיים. את זה, אף אחד לא יכול לתת על מגש של כסף.
כפי שאמרתי, רעיון פשטני, אין מאחוריו הרבה חוכמה (והואיל ומדובר בסיפור טיבטי וכידוע טיבט נכבשה לפני עשרות שנים על ידי סין, אפשר להגיד שמדובר בסיפור של חכם סיני עתיק), אבל הוא היה חביב, אז החלטתי להביא אותו כאן.
מי יודע, אולי מישהו יפסיק לחפש את משמעות החיים בעקבות הסיפור הזה...
אולי.
ובעניין שר הטבעות, אני מתבייש לספר, אבל אתמול הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הכל כך מדובר, אני יודע, מדובר באיחור אופנתי, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
אם בסרט הראשון, מצאתי את עצמי נרדם במהלך הסרט, הפעם הייתי מרותק למסך, כי באמת מדובר ביצירת מופת.
אמנם, חלק ניכר משמו של הסרט וקהל הצופים הרחב שצפה בו, נובע ממסע (אני מעדיף את המילה מסע ההרפתקנית על פני המילה קמפיין, שפירושה גם מערכה צבאית ומעורר בי קונטציה מיליטנטית) יחסי ציבור ענקי, אבל בהחלט מדובר בסרט לא מאכזב, במיוחד לאור מסעות יחסי ציבור מנופחים אחרים לסרטים, אשר לא הצדיקו את הסרט העלוב שהם יח"צנו.
ממש אהבתי את סמיגול (גולום) שבפרק זה היה לו תפקיד יותר ראשי מאשר בסרט הראשון. יציר המחשב הזה, אשר סובל מפיצול אישיות חריף כתוצאה משימוש מוגזם בטבעת מכושפת, פשוט מדליק!
אני זוכר, שכאשר עשיתי קרחת, ב-17 בנובמבר 2002, זכיתי לכינוי גולום (ואח"כ זה התחלף בסמיגול).
עם הזמן שיערי צמח וזכיתי לכינוי - פרודו באגינס.
בקיצור, הבנתי את הרמז - אני בעצם הוביט, אני לא בן אדם.
זאת אומרת שאני נמוך, יש לי רגליים גדולות, אני לא חכם במיוחד ואני אוהב לאכול בטירוף...
נתפסתי - BUSTED.
500 (חמש כפול עשר בחזקת 2)
ובלי להרגיש, אני כותב ברגעים אלו ממש את הפוסט ה-500...
ועדיין לא עברה שנה, מאז ה-14 בספטמבר 2002, אז פתחתי במילים "כן, מותר לי להיות שמח ביום בו אני פותח בלוג..."
ומצב הקאונטר בתום 499 קטעים שפירסמתי עומד על 8453 כניסות. מה שאומר שעל כל קטע אותו כתבתי, נכנסו 16.939 אנשים בקירוב, שזה בקירוב טוב 17 כניסות לפוסט).
טוב, אין תלונות, רק סטטיסטיקה קרה. אני מניח שאם אבחן את הממוצע בעוד 500 פוסטים, אגלה שהכמות גדלה (בהנחה כמובן שמספר הגולשים בישראבלוג לא יקטן, מפני שכמות הכניסות הממוצעת עבור כל קטע גדלה במהלך השנה האחרונה).
זהו, מי רוצה מוזמן להשאר תגובת מזל טוב. מי שלא, אני לא אעלב גם אם הוא לא ישאיר.
שיהיה חודש נפלא, שמח, מאושר, חלומי ומרנין לכולם.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
