בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום בשעות הצהריים המוקדמות, התקשר אלי לפתע זידאן ושאל אותי אם אני רוצה לעשות משהו.

"לא" הייתה תשובתי האוטומטית.

אבל הוא המשיך להתעקש, אז לא היה לי נעים.

"אז מה אתה מציע?" שאלתי אותו.

"בו נלך באזור שלך" הוא אמר.

"אבל משעמם פה וחם עכשיו, זו לא שעה להליכה" השבתי.

"בוא נלך לאזור של עירוני ג'" (בית הספר העלוב בו למדנו).

"אין מה לעשות גם שם ושוב, חם, אני לא הולך בשעות האלה ללא מטרה" עניתי על ההצעה הלא מפתה הזו.

אבל הייתי רעב וטרם הספקתי להכין צהריים, אז הצעתי לו לעלות למרכז הכרמל.

זידאן כמובן הסכים.

רציתי ללכת למסעדה היפנית ליד מרכז חורב (טאטמי שמה, כמדומני).

זידאן אמר שהוא אכל שם ולא אהב.

אז הצעתי את PASTO שבהמשך הדרך למרכז הכרמל.

גם שם זידאן עשה פרצוף.

בשלב מסוים, אחרי שהוא פסל עוד אי אילו מסעדות, שאלתי אותו "יכול להיות שהבעיה היא איתך ולא עם המסעדות"?

גם שאלתי ספציפית לגבי אוכל יפני, כי יותר מחשדתי שהוא פשוט לא אוהב אוכל יפני ולכן משמיץ את המסעדה שטרם הייתי בה.

כך, אחרי שפסל כל מקום, אפילו כאלה שנראו טובים בעיני, נתתי לזידאן לבחור בעצמו את המקום בו נאכל.

"בוא ל'גלי ים', אכלתי שם לא מזמן ויש להם עסקיות מצוינות" הפציר בי זידאן.

כזה הוא זידאן. בחר מראש את המקום ופשוט חיכה שאתן לו לבחור (היה כל כך קשה להגיד לפני זה?).

הגענו למסעדה הממוקמת ברחוב יפה נוף.

49 שקלים חדשים עולה מנה עסקית (העיקר הזידאן הזה ציין שזה זול) הכוללת כל מיני דברים, בהם שתייה, מנה עיקרית, אגרול ומרק (אחד מבין כמה המוצעים, לא כל מה שבתפריט).

בדיקה קצרה של התפריט שאינו עסקי, העלתה שיש שלוש רמות מחירים:

מנות צמחוניות בעלות 34 ₪

מנות בשריות בעלות 39 ₪

מנות בשריות בעלות 43 ₪

אבל בעלות המנה העסקית, לא הייתה כל התחשבות בצמחונים. 49 שקלים, כלומר הרווח של המסעדה הוא הגדול ביותר, בעת מכירת מנה עסקית צמחונית (בהנחה שהתפריט הרגיל מייצג הבדלים בעלות).

הודעתי לזידאן שזה נראה לי לא לעניין ואמרתי שאני מתכוון לבקש הנחה או לחילופין לקבל קינוח.

קראו לי חמדן, אבל נראה לי בסיסי לתת הנחה בעבור מנה זולה בכעשרה שקלים. ומחיר קינוח על בערך אותו דבר, אולי 14 שקלים.

כאשר נגשה המלצרית, שאלתי באשר לכל המנות ללא הבשר. כולן ללא יוצא מן הכלל עולות 34 שקלים.

שאלתי לגבי אפשרות להנחה או לקבלת קינוח, הואיל ואנחנו מזמינים מנה זולה.

"אין אפשרות כזו" ענתה המלצרית אז חייכתי ואמרתי שאם כך שתקרא למנהל או מי שמעלייה כן יכול לאפשר דבר שכזה.

עבור זמן קצר ביותר, ניגש אלינו בחור קצת יותר מבוגר.

גוללתי את טענתי באשר למחיר.

"אין לנו אפשרות כזו, זו המנה העסקית שאנו מציעים" הוא חזר ואמר לי, "אני לא יכול לעשות לך הנחה".

"טוב, אז תוספת קינוח" הקשתי עליו, "ואנחנו נשלם את המחיר המלא".

"אני לא יכול, אנחנו מציעים את התפריט העסקי הזה וזהו". הוא עוד הספיק למלמל משהו על תקנות או תקנון.

"מה תקנות?!" השבתי בזלזול, "אתם משרד הפנים שיש לכם נהלים שאי אפשר לחרוג מהם?" (אגב, במשרד הפנים חורגים מהנהלים כל הזמן, אבל הבה נניח שמדובר במשרד הפנים הגרמני).

"אם כך" המשכתי, "אנחנו צריכים לעשות חושבים אם אנחנו בכלל מעוניינים לאכול כאן" אמרתי ובתוכי ידעתי שבעוד דקה נקום ונעזוב.

הודעתי לזידאן שאני לא מוכן לשלם 49 שקלים בעבור המנה הזולה יותר ושלא צריך טובות, שכן מרכז הכרמל מלא בלפחות חמש מסעדות אסיאתיות נוספות.

חוץ מזה, הוספתי ואמרתי לזידאן, שכנראה הם מכונים מסעדה סינית, אבל הם לא אימצו את המנטאליות הסינית – "ניתן להתווכח ולהתמקח על כל דבר ואפילו רצוי". וגם בישראל, מיקוח הוא עניין רצוי למדי.

לכל הרוחות, כולה מסעדה סינית עלובה בחיפה!

אם כן יצאנו. הם ויתרו על כחמש פעמים שכר המינימום לשעה מצד זידאן ואנוכי (98 ₪ סה"כ) ואני לא מתכוון להגיע לשם יותר לעולם.

כולי תקווה שגם אתם.

הלכנו למסעדה אסיאתית אחרת – "הג'ירף".

למען האמת, לא ממש רציתי ללכת לשם. העדפתי ללכת לווק, אבל זידאן מעולם לא אכל שם, הוא אמר שגם לאכול בווק הוא לא אהב (דבר שסתר מה שהוא אמר לי בפעם קודמת שאכלנו שם, אבל כבר התייאשתי מלהבין מה מניע את הבחור).

הוא אמר שהוא שמע שבג'ירף טעים. היססתי, שכן ידעתי שאם אמרו לו שטעים, אין הכרח שהוא יאהב את המקום.

אבל נכנסנו.

הזמנתי לי את המנה הצמחונית החריפה (שלא הייתה יותר מידי חריפה, אבל זה רק כי אני עוד זוכר את טעמו של Sichuan Hot pot). זידאן הזמין מנה עם כל מיני פטריות.

העלות כולל תשר (טיפ) – 36 שקלים חדשים.

בג'ירף העסקית היא פשוט כל המנות ב-10% הנחה.

טוב, אני מתחיל להיקרא כמו פרסומת עלובה למסעדה.

כאשר הציעו לנו קינוח בג'ירף, מיד אמרתי למלצר "יש גלידריה מצוינת על יד".

הוא הבין.

אחרי הכל, באמת מדובר בגלידה איטלקית משובחת!

כאמור, הלכנו לאכול גלידה.

זידאן לא מצטיין בקוהרנטיות ובהירות.

"אני רוצה את הטעם הזה בכוס" אמר והצביע על טעם מסוים.

אחרי שהמוכרת כבר מלאה הכוס בגלידה, הצביעה זידאן על כדור אחר ואמר שהוא רוצה גם אותו...

המוכרת חייכה והחליפה לכוס המתאימה למספר כדורים. לא לפני שהיא וידאה שהוא רוצה שלושה כדורים, על מנת למנוע מעבר של עוד כוס.

חייכתי. זידאן שאל למה אני צוחק. המוכרת צחקה גם כן, אבל השתדלה שלא בפרצופו של זידאן.

הזמנתי לי גלידה, באופן די חריג בכוס (אני איש של גביעים – זה עולה אותו דבר ואוכלים יותר...) עם גלידה בטעם קינדר בואנו ותות שדה (תמונה בסוף הקטע).

אכלנו.

זידאן ביקש ממני ללכת לסטימצקי.

הוא תמיד מבקש ממני ללכת לסטימצקי.

לא, הוא לא אוהב לקרוא או להסתכל על כותרים חדשים שיצאו.

זידאן החליט לבדוק שמות של הוצאות ספרים. הוא רוצה לכתוב להן את הסיפור המטופש שלו.

זה אולי המקום לספר שבמשך כל היום, מרגע שהוא הופיע בפתח ביתי ועד שנפרדתי ממנו לשלום כאשר עלה על האוטובוס, הוא לא הפסיק לקדוח לי במוח על מספר מאוד מצומצם של נושאים עליהם הוא מדבר איתי בכל פעם, כאילו היו מעניינים אותי.

להלן הנושאים:

איי פארו – יפה שם (הסיבה שהוא העלה אותם, כי לנבחרת הכדורגל של ישראל יש שם משחק).

תקופת התיכון (רבאק, לא הספיק אז?! לא צריך להעלות "נוסטלגיה" של לפני שנים ספורות).

חבר שלו והחבר של החבר (הוא תמיד משגע אותי על מה שהחבר מספר לו בטלפון, כאילו זה מעניין אותי).

הסיפור שהוא כותב (שלא מעניין אותי בגרוש).

יש עוד כמה נושאים שקשורים לארבעת הנ"ל והוא חוזר עליהם בכל פעם.

היום ביקשתי, סליחה, התחננתי שיפסיק. הוא הפסיק לדבר על זה כמה דקות.

אח"כ הוא שכח את הבטחתו, משל היה חולה אלצהיימר מזדקן ושוב חזר על אותם סיפורים!

זה המקום לציין שאם מישהו מכיר איזו תפילה שיש לומר חרישית בלב ומיד נפער בור באדמה ובולע את זידאן, אני אשמח ללמוד אותה!!!

אז כאמור, נכנסו לסטימצקי. זידאן עשה את מה שהוא עושה שם תמיד.

בדיוק כמו בחנויות דיסקים, שם היום, הוא מתבונן על אותם דיסקים שהוא התבונן כאשר היינו בכיתה ז' ואומר "דיסק טוב" או "להקה מצוינת".

הו, קפיטליזם ארור! מדוע הכרעת אותו והפכת אותו לכזה יצור פתטי שרק מתעניין בכמה מותגים שאיש שיווק הצליח להכניס לו לראש שהם "מגניבים"?!

ואז, זידאן ביקש להיכנס לסופר פארם. הסיבה –  הוא רצה לקנות מי פה.

"אבל קנינו לפני שבועיים" הערתי לו והוספתי שבשלי אפילו רבע לא הספיק להיגמר.

בירור קצר העלה שזידאן משתמש במי פה מספר פעמים ביום ("צריך" הוא אמר לי והסברתי לו שלא צריך אפילו פעם אחת) ובכל פעם הוא ממלא את הפקק עד שהוא עולה על גדותיו, משל היה חוף ימה של ניו אורלינס.

בכלל, זידאן, כפי שציינתי קודם בהקשר של חנות הספרים, הוא קורבן של תרבות הצריכה. הוא מנסה להיות ה"מטרו סקסואל", דבר שלא רע כשלעצמו, פשוט כאשר "שותים" מי פה יותר מאשר מי ברז, זה נראה לי מעט בעייתי...

בכלל, הוא לא קורבן צריכה של מי פה, כי על זה הייתי יותר סלחני ופחות ביקורתי. הוא פשוט כך בכל עניין!

טוב, נעבור נושא. הבנו.

עכשיו לא ננסה לתהות האם זידאן הוא מאלו שבולעים או מאלו שיורקים...

לעזאזל, הידרדרנו פה לגסויות!

בכל מקרה, בערך בשלב הזה, כאשר זידאן עם שקית עם מי פה ירוקים (כי הם היו זולים מהצהובים ומאלו שבאריזה אטומה שהיה רשום שהיא מכילה אבץ וכל מיני דברים שהדליקו את זידאן שרצה להרגיש את הפה שלו בוער), הלכנו לתחנת האוטובוס ותוך זמן קצר נפרדתי ממנו לשלום.

ברוך שפטרנו!

גיליתי מה הדבר הטוב שבפגישות עם זידאן...

כאשר הן נגמרות, אני מרגיש תחושה נפלאה של פריקת עול...

הבעיה היא שהוא חוזר וצץ שוב. היום הוא עוד הספיק להתקשר אלי כמה שעות לאחר מכן...

זה היה בערך הדייט השני שלי עם זידאן. אחרי דייט שני כבר אמורים להחליט עם רוצים להמשיך עם זה הלאה או לגמור את זה יפה, לא?

החלטתי לזרוק אותו!

למישהו יש רעיון איך?

ותזכורת לדייט הראשון.

גלידת הקינדר בואנו-תות שאכלתי, רגע לפני שאכלתי