בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

זפת זה זיפט

מזפתים את הבית ממול.

יש פה ריח של אוושויץ, רק בלי הניחוח של בשר צלוי.

מדוע הם לא יכולים להשתמש ביריעות הללו שאטומות למים ושמים פעם אחת וזהו?!

זפת זה זיפט.

לא משנה אם תגידו אחרת.

מעריב – עיתון של מטרידים!

אמא שלי לא יודעת להגיד "לא". סליחה, היא יודעת, אבל היא לא חושבת להגיד את "לא מעוניינת" כאשר מטרידים אותה מכל מיני חברות מסחריות בטלפון.

למשל, כאשר התקשרו אליה פעם מ-YES, במקום לנתק מיד את השיחה ולהגיד שיפסיקו להטריד, היא הזמינה נציגה של YES הביתה.

אמא שלי נערכה בהתאם – היא דאגה שאני אהיה בבית, בזמן שהנציגה כאן.

לאחר "מערכה קשה" שנמשכה קרוב לשעה, עזבה הנציגה של YES את הבית בבושת פנים, תוך שהיא מודה שממש לא כדאי לנו לעבור כעת ל-YES.

זה לא מפריע אגב לנציגים של YES לשוב ולהתקשר אלינו...

בכל מקרה, לפני זמן קצר קיבלתי טלפון ממטריד טלפוני אחד, מוכר מנויים לצהובון הרדוד מעריב.

הוא ביקש לדבר עם אמא שלי.

אמרתי שהיא לא מצאת.

הוא ביקש את הטלפון הנייד שלה.

לא הסכמתי לתת לו, אחרי שהוא הזדהה כנציג של מעריב.

הוא שאל מדוע. השבתי שאם היא הייתה מעוניינת, היא הייתה נותנת לו את המספר בעצמה.

אמרתי לו גם שבכל מקרה אנחנו לא מעוניינים.

הוא אמר שהיא ביקשה שהוא יתקשר אליה שוב.

אמרתי שאם כך, חבל שהיא לא נתנה לו גם את המספר הסלולארי שלה.

הוא ביקש את המספר ואמרתי שהוא לא יקבל בשנית (חוצפן).

ואז, היצור הנאלח הזה, שאל אותי אם מדוע אני אומר שאנחנו לא מעוניינים במנוי לעיתון העלוב שלהם (העלוב הוא תוספת שלי).

"כי הוא לא שווה כלום" אמרתי, "הוא לא שווה את הנייר עליו הוא מודפס". "חוץ מזה, אנחנו לא מעוניינים לעשות מנוי לעיתון של מר נמרודי המושחת שאוהב לאכול נייר".

ואז האידיוט, שבעצם לא הקשיב למה שאמרתי (הרי עיתון מעריב, היה זה שלכאורה היה אמור ללמד אותנו שאין לקבל שחיתות, כמו זו הקיימת בו) בא ביציאה:

"ומה תגיד אם אומר לך שהוספנו כמה מדורים..." והוא המשיך לקשקש עוד כמה דברים שכלל לא רלוונטיים לסיבה שגוללתי בפניו.

"אני אומר שעדיין העיתון הזה שייך לאדם שפל ובכל מקרה, עוד תוספת של דפים, היא לא תוספת של תוכן".

לפני שהוא הספיק להגיב, גם עקצתי ואמרתי "אנחנו לא אוכלים דגים, כך שאין לנו צורך בנייר לעטיפת דגים".

"עד כדי כך?" המוכר המרגיז שיחק אותה מופתע.

או, הוא לא יודע כמה מרגליות חסכתי ממנו.

בשלב הזה הוא שוב ביקש לדבר עם אמא שלי (הוא לא מתייאש, הא?).

אמרתי לו שוב שישיג אותה בעצמו.

עשיתי גם טעות קטנה. אמרתי שינסה להתקשר שוב ולדבר איתה בעצמו (הערה לעצמי: בפעם הבאה לבקש ממנו את מספר הטלפון בבית שלו, על מנת שאוכל להטריד אותו כאשר יהיה לי נוח).

לאחר מכן, התקשרתי נזעם לאמא שלי.

שאלתי אותה אם היא ביקשה מנציג של מעריב להתקשר אליה.

היא אמרה שלא.

אז למה אחד כזה התקשר ואמר שביקשת ממנו לדבר איתו?

לפתע, אמא שלי נזכרה.

"אמרתי לו שאין לי זמן לדבר איתו"...

ניסיתי להבין מדוע היה לה קשה להגיד שהיא לא מעוניינת.

"את שוקלת בכלל לעשות מנוי לזבל הזה?" שאלתי אותה.

"לא" היא ענתה.

ביקשתי ממנה שבפעם הבאה, עם כל גורם שיווקי שהיא מדברת איתו, תהיה אסרטיבית ותגיד להם שיפסיקו להטריד אותה.

אמנם אינני נאיבי ומצפה שהם יפסיקו להתקשר. אבל לפחות ההטרדות יהיו בתדירות של פחות מפעם בחודש למטריד.

נוסף על כך, לא אצטרך לשמוע בכי של אנשי טלמרקטינג נואשים, על כך שאני לא נותן להם להטריד את אמא שלי גם בטלפון הנייד.

ואם אמא שלי תמשיך להזמין את הנציגים האלה אלינו הביתה ואם היא תמשיך להגיד להם בצורה מרומזת שהיא אולי מעוניינת (נכון, זו לא אשמתה שהם עלוקות שבמזיד מפרשים כל מה שאדם נורמאלי היה מפרש כ"לא" כ"כן, אם רק תלחץ מספיק"), בפעם הבאה אתן להם את המספר שלה.

שיטרידו אותה...

הרי היא עשתה את אותו דבר, כאשר התקשר אליי מנהל הסניף של מגה, בעניינים לגמרי לא חשובים והיא מצדה נתנה לו את המספר שלי ללא כל בעיה.

וכעת ריח הזפת מתחיל להעיק, ובלאו הכי אני צריך לצאת.

אז שלום ותודה למעריב על אספקה של ניירות לעטיפת דגים!

אלעד