| 12/2002
 חלום בלהות שהחזיר אותי למה שארע לפני שנה
התעוררתי בחמש בבוקר מסיוט, הסוף שלו לא היה רע, אלא מוזר.
כשהתעוררתי, כתבתי את החלום על שלושה דפים, בכיתי (מיד תבינו למה) וחזרתי לישון.
בחלום אבא שלי חטף התקף לב, בפעם השלישית במספר (אין לי מושג מאיפה הגיעה הפעם השלישית, כי בפועל הוא נפטר לפני שנה אחרי התקף הלב הראשון).
פינו אותו לבית חולים כרמל, עם אמבולנס שאני הזמנתי, כי אבא שלי לא רצה להגיד לאח שלי שהוא לא מרגיש טוב, אז הוא התקשר אלי ואמר שהוא מרגיש כאב קל בחזה.
איכשהו באותו זמן הייתי בחוג הרכבת קטנועים שניתן היה לרכב עליהם, אבל הם ניראו צעצועים בעיני. איכשהו החוג הזה היה קשור לצבא.
בזמן שאני הייתי בחוג הזה, גם אמא שלי הלכה לאיזה חוג ובינתיים אבא שלי המתין לאיזו בדיקה.
ראש הענף הקודם שלי בצבא שיגע לי את המוח ולא הרפה ממני עד שצעקתי לו שלאבא שלי חטף התקף לב. גם אז לא ניכר שזה מזיז לו במיוחד.
אז ביקרתי סוף סוף את אבא שלי בחדר בו הוא המתין לטיפול, אחרי שלא אמא שלי ולא חברים אספו אותי ונאלצתי ללכת לבית החולים ברגל, ובזמן שאבא שהה שם הוא ישב על המיטה, ועבד עם מחשב שהיה לידו.
כאשר דיברתי אליו הוא לא הגיב, כי היו תקועים לו אטמי אוזניים שלא איפשרו לו לשמוע את הסביבה והוא רק התרכז בעבודה שלו.
אז, אישהו מצאתי את עצמי ברמת גן, באזור הבורסה, באוטובוס שסבתא שלי (אמא של אבא שלי) היתה עליו וגם אח שלי ובקצה השמאלי האחורי של האוטובוס ישב יצחק שמיר שנוסע בקו הזה שנים מידי יום.
האוטובוס הזה הקיף את כל רמת גן בשעה וחצי. אין לי מושג למה ודרך איפה.
אז התעוררתי והתחלתי לכתוב ותוך כדי כתיבה ממש התחלתי לבכות ולרעוד, כי כמה שהחלום לא היה הגיוני, היו בו קטעים ממש אמיתיים שהחזירו אותי שנה אחורה, ל-14 בינואר 2002, כאשר אבא שלי חטף התקף לב.
גם אז, אבא שלי חיכה זמן רב עד שהוא אמר שהוא סובל ולא אמר לאח שלי שהיה בבית אלא רק לי כאשר חזרתי הביתה ונכנסתי לחדר שלו.
גם אז, הייתי בשטות טיפשית מטעם הצבא, אז זה היה מטווח לפני אבט"ש, במקום להיות לידו ברגעים הכי קשים ועד היום זה כואב לי שלקח לי שעות להגיע חזרה הביתה מהמטווח הארור הזה!
החלק שאבא שלי ישב ועבד עם המחשב גם בבית חולים, הזכיר לי את זה שגם אחרי שהוא כבר היה מאושפז הוא עדיין אמר לאחותי שצריך להודיע לסטודנטים שלו שהוא לא יגיע למחרת ויקח לו כנראה שבוע עד שהוא יחזור ללמד.
זה שהוא לא דיבר איתי בחלום והיה עסוק עם המחשב, הזכיר לי את הימים אחרי הניתוח שלא יכלתי להכנס לחדר ההתאוששות, כי הייתי חולה, בעוד הוא היה בהכרה ותקשר עם אחותי, אח שלי ואמא שלי.
אני מניח שסבתא שלי ואח שלי ברמת גן, מסמלים את זה שהם לא היו קשורים ומסבתא שלי אפילו הסתרנו את זה שאבא שלי חטף התקף לב והוא בבית חולים, כדי שלא תיכנס לפאניקה.
ויצחק שמיר, ובכן, אין לי מושג מה הוא קשר, אבל בטח יש לו איזו משמעות עמוקה.
בכל אופן, זה הפוסט הקשה ביותר מבחינתי לכתוב, וכרגע אני מוצף בבכי של עצמי ובמהלך כל כתיבת הקטע, שקלתי אם לפרסם אותו או לא ואני עדיין לא בטוח אם עשיתי את הדבר הנכון.
כך אגב התחילה השנה האחרונה שלי, שמבחינתי היתה הקשה מכולן.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
