בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול ביקרנו בירושלים, אנה ואנוכי.
סיכום ראשוני וקצרצר - היה נפלא!
הספקנו לעשות כל מה שתכננו ואף יותר.

גירסתה של אנה לטיול

מי שמעוניין יכול לדלג כאן לתמונות בסוף הפוסט, השאר יאלצו לקרוא המון אינפורמציה בלתי חיונית בעליל שלא תקדם לשום מקום, למעט שנת הנצח וגם זה רק לכמה דקות.

Reunion מרגש ונסיעה מרגשת לא פחות

אספתי את אנה מביתה בשבע וחצי.
אפשר לומר שזה די מוזר, לא ראיתי את אנה במשך כחמש שנים, חמש שנים בהן אני עברתי כל כך הרבה והיא עברה ודאי לא מעט.
מוזר איך דרכיהם של אנשים מצטלבות לעיתים, בנקודות שונות בחיים. כנאמר "לפעמים המציאות עולה על כל דמיון", כי באמת לפני מספר שנים, בפעם הראשונה בה פגשתי את אנה בבריכה, לא תיארתי שיום אחד, בדצמבר 2003 אנה ואני ניסע יחדיו לירושלים.

הגענו לתחנה המרכזית חוף הכרמל. התחנה המרכזית החדשה שנבנתה במבואות הדרומיים של חיפה, מבנה חביב ופונקציונאלי, המשדר אווירה חללית (לא שהייתי אי פעם בחלל, אבל כך סיפרו לי :).
בזמן שחיכינו לאוטובוס ואני שתיתי שוקו סויה צוריאל (Oh, don't ask why), הופיע חייל, בזוית פיו הייתה סיגריה שהוצתה זה מכבר. הוא התיישב על הספסל לידינו ופניתי אליו בנימוס "סליחה, אתה יכול בבקשה לצאת עם הסיגריה החוצה?".
הוא אמר שהוא יתרחק מאיתנו (מה שאומר שהוא נכנס לעומק המבנה עם הסיגריה). אחרי שהוא התרחק, הבחנתי שהוא לא היה היחיד, עוד חיילים שהיו שם עישנו.
לגיטימי (אם כי מטופש) שהרבה אנשים מתחילים לעשן בעת שירותם הצבאי, אבל למה לעזאזל בתוך מבנה, במקום שאסור?
כמובן שהיה במקום שוטר, איש משמר הגבול.
במדינה מתוקנת, איש המשטרה היה נותן לאדם שהפר את חוק המדינה רפורט, בישראל הוא פשוט עשוי לבקש ממנו סיגריה...
ואם תשאלו אותי, האשם הוא  בהנהלת אותה תחנה, שמציבה בתוך המבנים פחים/מאפרות, הפירצה שקוראת לגנבי העישון לפרוץ ולעשן בפנים המבנה.

אגב, ממש, אבל ממש שוה להיות סטודנט במדינה הזו!
אנה שילמה עבור כרטיס הלוך וחזור מחיפה לירושלים 80 שקלים ו-10 אגורות.
אני שילמתי עבור כרטיס בכיוון אחד 40 שקלים בלבד!
חסכתי חמש אגורות שלמות בכל כיוון!
אז אם אתמול בבוקר עוד חשבתי שסטודנטים זוכים להנחה של עשרה אחוזים באוטובוס, מהר מאוד הבנתי ש"ההנחה" הזו היא בעצם ההפרש בין מחיר נסיעה בודדת למחיר נסיעה הלוך חזור (כי סטודנטים נוסעים הלוך וחזור, אבל לא באותה יממה).
בקיצור, סטודנטים לא זוכים לשום הנחה בתחבורה הציבורית בישראל!

ארץ מלאה מאבטחים ואלעד אחד שלא נבדק

ירושלים היא עיר מאובטחת, אולי אחת המאובטחות בעולם, אבל אני אחד האנשים שהכי פחות אוהב שמחטטים לו בדברים (במיוחד כאשר מדובר בתיק עם חצובה, מצלמת סטילס ומצלמת וידיאו שקשה מאוד לסגור אחרי שפותחים.
איך שהתחיל היום, בתחנה המרכזית בחיפה, הצגתי תעודת זהות כחולה, תוך כדי פיזור הצהרות גאווה על היותי אזרח ישראלי שומר חוק. עבד, נכנסתי למסוף האוטובוסים החיפאי ללא כל בדיקה.

קו 940 עשה את הדרך מחיפה לירושלים, אחרי הפקקים של נתניה, של גהה ושל גינות סחרוב, נכנסו בשערי התחנה המרכזית הירושלמית (אותה תחנה עם מכשירי שיקוף, כאילו היה מדובר בשדה תעופה ולא במרכז מסחרי עם כמה תחנות אוטובוסים).
כשיורדים מהאוטובוסים בתחנה, יש שתי כניסות למבנה, שתי הכניסות עומדים שומרים אשר עושים סלקציה - חיילים עם תעודות נכנסים בלי בדיקה, אזרחים עם תיקים חייבים בבדיקה.
התור של החיילים התקדם לו, התור של לובשי הבגדים האמיתיים לא זע ולא נע.
כאשר הבודקת בכניסה ראתה מזוודות ענק שאנשים נשאו עימם, היא פשוט צעקה "מי שלא חייב להכנס לתחנה שלא יכנס". לרגע הייתי המום, הרי כיצד יגיעו לחנויות בתחנה לקוחות פוטנציאלים?
חוץ מזה, השלפוחית שלי דיברה בעד עצמה והחלטתי שאני אכנס פנימה ולא רק שאכנס פנימה, אלא לא אפתח את תיקי, כדי לא להסתבך עם אריזה מחדש של תכולתו.
וכך, אחרי הכנות שכללו הצהרות פומביות בקול רם שזה לא בסדר לגרש אנשים מתחנת אוטובוס (בחיי, ממתי מאבטחת אומרת לאנשים שיחשבו טוב אם הם רוצים להכנס, מפני שהבדיקה הבטחונית היא טירחה?), פגשתי בשומרת פנים אל פנים.
שאלתי "תעודת סטודנט תמנע חיטוט בתיקי כמו תעודת חוגר לחיילים", היא ענתה "גם אני סטודנטית", אחרי שניה היא הבינה שהמשפט שאמרה לא שיחק לטובתה ואחרי עוד כמה  שניות, בהן הסברתי למה אסור להכנע לטרור לכל הסובבים, כאילו הייתי בפינת הנואמים בהייד פארק בלונדון, נכנסתי ללא כל בדיקה, כאשר אנה נאלצה לפתוח את תיקה ולהכנע לבדיקה הפולשנית (ממקורות יודעי דבר עולה כי בעתיד הקרוב, אחרי שיגלו שגם הבדיקות האוויליות הללו לא עוזרות למנוע פיגועים, יחלו בבדיקות רקטאליות ולנשים גם בבדיקות ווגינאליות - יחי החופש שלנו לחיות בלי טרור).

חזרנו בערב לתחנה המרכזית, הפעם התור היה ארוך במיוחד.
אנשים שחיכו בתור חמש דקות, זכו לשמוע מהמאבטחת כאשר הגיעו אליה שהם לא יבדקו ויכנסו מהשער, כי היא לא בודקת תיקים גדולים והיא הפנתה אותם לכניסה אחרת, זו עם מכונות השיקוף...
אחרי ויכוח של דשה או שתיים, אותה גברת עם תיק גדול הלכה בבושת פנים לעבר הכניסה השניה.
שוב מוכח האבסורד הגדול, שכאשר קובעים המון נהלים, בסופו של דבר שוכחים את המטרה לשמה הם נקבעו.
האישה עם המזוודה הגדולה לא נראתה לי מחבלת מסוכנת ואם הייתה כזו, ודאי יכלה לפוצץ עצמה בין עשרות האנשים שעמדו בכניסה לתחנה וחיכו בכליון עיניים לבדיקה הבטחונית שתושיע אותם.
בשלב בו גורשה האישה מהשער, על לא עוול בכפה, הזדעקתי וקראתי "טוב נמאס לי לחכות, אני אפעיל את הפפצה עכשיו", הבחור שלפני נראה משועשע.
הוא המשיך להיות משועשע גם שהגיע תורו, כאשר הבודקת שלא הייתה פקחית במיוחד, השתכנע מהטיעון שלו שהמצלמה שברשותו לא עובדת ולכן הוא לא צריך לעבור שיקוף.

הגיע תורי, כזכור, שתי מצלמות היו ברשותי - מצלמת וידיאו סוני ומצלמת סטילס עם סרטים ששיקוף לא עושה להם טוב (פוגע באיכות הסרטים הרגישים 800 אסא).
לא עמדתי שם לחינם, לא הייתה בכוונתי ללכת לעשות שיקוף, רק כי יש לי מצלמה, הוצאתי את תעודת הסטודנט, לא נראה לי שהיא יודעת מה פירוש המילה סטודנט, אז זה לא ממש עזר, אבל כל המאבטחים שם משרתים בצבא, הוצאתי את אישור המילואים לביטוח לאומי (מישהו יודע מתי אני יכול להביא להם, במדינה אחוזת שביתות ועיצומים שכזו) ואמרתי "אני עושה מילואים! מה קרה שחיילים יכנסו ככה סתם ואני לא?" היא בחנה את פס הנייר הצהוב, התבוננה  בתעודת הזהות שלי על מנת לוודא שזה אני (תוך כדי אני הסברתי לה שלא הגיוני שמדינה בה אני אזרח הגון יתיחסו אלי כפושע ואמרתי ש"אני עושה מילואים [מילת קסם מסתבר] וזה מה שאני מקבל?") ונכנסתי - לא שיקוף ולא בטיח (אם בשדה התעופה ביוהנסבורג ויתרו לי על שיקוף של המצלמה, אז בטח שלא בתחנה המרכזית בירושלים יעבירו אותה שיקוף!).

התחנה האחרונה בויה דולורוזה של הבדיקה הביטחונית הייתה תחנת חוף הכרמל, שוב בדיקה בטחונית, שוב כדי שלא יפתחו את תיקי הוצאתי את האישור הצהוב והסברתי מדוע "גיבור ישראל" צריך להכנס לתחנה (שכבר הייתה כמעט נטושה בשעה הזו) בלי שיחטטו בכליו, שוב זה עבד, אני בפנים, בלי להזיז אפילו ריץ' רץ' קטן.

בפעם הבאה אני פשוט אתחזה לאח"מ ואציע חתימה עם הקדשה לאחיינים בתמורה להכנסתי ללא כל בדיקה... :)

Jerusalem on a Shoestring

הגענו לירושלים בסביבות השעה עשר בבוקר.
החלטנו ללכת לאורכו של רחוב יפו, על מנת לעשות ביקור קצר בשוק מחנה יהודה ובמדרחוב.
בדרך עברו ליד פיצוציה שנקראת "פיצוץ של מקום".
מעט אירוני לעיר כמו ירושלים, לא ככה?

הלכנו קצת בשוק, שנינו לא רצינו ממש לקנות משהו, אז עזבנו די מהר. שוטרים נראו בכל פינה, כיאה למקום שראה מספר רב של פיגועי טרור בשנים האחרונות.
מה לא עושים בשביל להעניק הרגשת ביטחון מדומה לאנשים?
במדרחוב היה יחסית שומם, אמנם לא שומם כמו שהיה בביקורים קודמים שלי, בשלבים אחרים של האינתיפדה האחרונה, אבל מספיק שומם יחסית למקום אורבני שאמור להיות הומה.

משם המשכנו לכיכר ציון, הכיכר בה בשנת 1995 נאמרו דברים רבים בגנות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בזמן שלמטה נראו תמונות רבות של ראש הממשלה במדי SS. לאחר מכן טענו אותם פוליטיקאים שעמדו על אחת המרפסות שם שלא הבחינו בשלטים ולא שמעו את קריאות "רבין בוגד".
מכיכר ציון המשכנו למגרש הרוסים, שם ביקרנו בכנסיה הרוסית אותודוקסית, שם בפעם הראשונה נכנסתי פנימה.
בפנים, הכל צבוע בתכלת והכל כתוב ברוסית. לא בעברית, לא באנגלית, אפילו לא היה שלט אחד לרפואה בשפה שאינה רוסית.
מזל שאנה קוראת רוסית והבינה מה הם רוצים (עזר כדי לדעת שהכנסיה פתוחה ולא סגורה) והיא תרגמה לי גם את שמותיהם של כל מיני דמויות שהופיעו שם.

יצאנו מהכנסיה בדרכנו למאה שערים ועברנו דרך משרד החינוך והתרבות, בניין איטלקי ישן ויפהפה. הבניין הוא בניין היסטורי, עליו השתלטו לפני כמה עשרות שנים אנשי משרד החינוך (באישור כמובן), חדי העין יכולים להבחין בעיטורים נוצריים, למשל תבליט זהב, שהוא למעשה הילה המקיפה את ישו, שפניו הושחתו ברבות השנים, שנמצאים על המבנה.
מערכת החינוך בישראל חולה וכל קשר בין הממשלה לתמיכה בתרבות מקרי בהחלט, אבל ההשתלטות על מבנים היסטורים, מסמנת לדעתי ברבריות. כיצד מערכת חינוך של מדינה אשר לפי ההגדרה היא דמוקרטית וליברלית, יכולה לשכון בתוך מבנה היסטורי שהוצאו ממנו סממנים דתיים שהיו בו.
אני בתור תלמיד ישראלי ממוצע, יכלתי להסיק מכך שאם מערכת החינוך שלי בזה לערכים היסטורים ולמקומות קדושים, אז על אחת כמה וכמה זה לא מענייני לשמור על ערכים של סובלנות.
אולי אני קצת מקצין את פני המציאות, אבל אני בהחלט לא רואה בעין יפה השתלטות של גופים של המדינה, כמו הצבא ומשרדים ממשלתיים על מבנים היסטורים ודתיים.

לאחר שחלפנו על פני "העתיד של מדינת ישראל", המשכנו לשכונת מאה שערים הסמוכה, הלכנו מעט ברגל וחיכינו לקו מספר 1 שיקח אותנו לעיר העתיקה, לכותל המערבי.
זה לא קיים עדיין בכל הקוים בטהרן, סליחה, בירושלים (התבלבלתי עם עיר בירה דתית קיצונית אחרת), אבל בקו 1 קיימת הפרדה בכניסה לאוטובוס.
גברים נכנסים מהחזית, נשים נכנסות מאחור. למעשה, התקנה החדשה עדיין לא ממושת לגמרי, אבל אני מניח שלא ירחק היום ובכל הקווים הפנימיים בירושלים, לפחות בשכונות הדתיות, שמי שירצה לנסוע באוטובוס, יצטרך על פי מינו לשבת בעזרת הגברים או עזרת הנשים.
"בוקר טוב איראן כבר אמרנו"?

הגענו לעיר העתיקה, עשר דקות בכותל, אנה ואני נפרדנו, נשים ימינה, גברים שמאלה. הפעם לא צילמתי עם הסטילס בכותל, אלא צילמתי במצלמת הוידיאו.
"do you want lehaniach Tfilin"?
"רוצה להניח תפילין"?
והייתה גם גירסה צרפתית שמסיבות מובנות (אני לא דובר צרפתית) לא אכתוב בשפת המקור, אבל זה נשמע כ"סי וו פלה תפילין".

זכור לי אדם שעמד עם טלפון סלולרי באוזנו, פניו אל הכותל ומילותיו היו "אני אוהב את הכותל, הכותל זה הנשמה שלי" (מעניין אם זו הייתה אישה ואם כן, האם היא נחשבת כופרת )
השפה הפופולרית ביותר הנשמעת בכותל (וגם במאה שערים) היא אנגלית, בקלות אפשר לקבל את התחושה שכל מי שבא לכותל זה חיילים המגיעים מטיולים צבאיים ותיירים אמריקנים.

מרשים לראות, כיצד היהדות, דת רוחנית אשר בעשרת החוקים הכי נוקשים שלה, המופיעים בספר שמות, כתוב בפירוש "לא תעשה לך פסל, כל תמונה" מביאה כל כך הרבה אנשים לרוץ אחרי החומר, אחרי האבנים, אחרי קמיעות ואחרי קברים (כל יום נסיעה הלוך ושוב לקבר רחל אימנו לתפילות בחמישה שקלים בלבד ממאה שערים).
כנראה עדיין לא כל בני האדם השתחררו מהתפישה של אלילים, או לפחות מהתפישה החומרית לפיה צריך לראות את הדבר הדבר שאתה מאמין בו.

מהכותל המשכנו לרובע המוסלמי, בדיקות קפדניות היו שם, הסברתי לאנה שאותנו כלל לא יבדקו, כי אנחנו בעצם ביציאה ולא בכניסה...
הלכנו דרך רחוב החנויות, בתקווה לעלות להר הבית. הסתבר שהכניסה להר הבית אפשרית רק דרך שער המוגרבי (מימין לכותל) ורק בין השעות 12:30 ל-13:30. השעה הייתה 12:55, אז מיהרנו והגענו בזמן לעלות להר הבית.
בהר הבית כידוע, כבר מאות רבות של שנים לא נמצא "הבית", במאות השנים האחרונות, מאז שסופר שמוחמד עלה לשמיים ממקום שנקרא "אל-אקצה" נבנה במקום בו נמצאה טביעת כף רגלו של מוחמד, לפני שעלה השמיימה מבנה המעוטר ערבסקה וגגו הוא כיפת זהב. מסביב נבנו מסגדים והיכלי תפילה רבים וכיום המקום משמש מתפללים מוסלמים רבים.

הר הבית הוא מקום כל כך שלב ורגוע, כל כך ניגודי למקום ההומה בימי שישי של הרמאדן או למקום השוקק ועתיר הקרבות שהיה בעבר (ולצערי כנראה גם יהיה בעתיד).
המראות שזכורים לי מהר הבית, הם ילדים משחקים בכדורגל, שתי ילדות יושבות על ספסל ומדברות בינן לבין עצמן בערבית, האחת בהירת עור, השניה כהת עור, אף אחת מבן לא הזכירה "ערביה סטריאוטיפית" ואישה צעירה מניקה תינוק.
באמת מדובר בפינת חמד, עתיקות, מבנים מרשימים, נוף מרהיב, אוויר טוב. מעניין איך היה נראה מקום לו בית המקדש היה מוצב במקום אל-אקצה (ניחוש פרוע, שוק הומה חובשי כיפות בעלי מבטא אנגלוסקסי ועסקנים לובשי כיפה שחורה).

מהר הבית ירדנו לרובע המוסלמי, הלכנו אל שער האריות, כדי ללכת בויה-דולורוזה, דרכו האחרונה של ישו לפני שנצלב.
בדרך, כרגיל, הציעו לנו סיורים, כמובן שכל הזמן פנו אלינו באנגלית, כי הרי הרבה ישראלים דוברי עברית אין שם.
מדינה ים תיכונית או לא?
בוודאי. אנה בחורה בהירת עיניים ושיער, מראה חריג במזרח התיכון הקדום.
לפחות חמש פעמים פנו אל אנה בחורים ערבים, שרקו לה, ושלחו מילות אהבה (כולן בעברית אגב) כגון "יופי כזה לא ראיתי" ו"איזה חמודה".
זה היה פשוט מכוער. נכון, זה עשוי להחמיא לבחורה שגברים מחמיאים לה בחוב, אבל מה הם מנסים להשיג, פתאום אחרי שאומרים לה משפט היא תיפול שדודה לרגליהם (משהו בסגנון כך אותי אחמד)?
שיבושם להם.

המשכנו לטייל ברובעיה השונים של העיר העתיקה, ריחות, צלילים, אווירה מיוחדת.
עלינו ועלינו בגרמי המדרגות האינסופיים, דבר שעייף את שנינו לבסוף.
יצאנו דרך שער יפו, התבוננו במגדל דוד, לא נכנסנו למוזיאון מפני ששנינו היינו בו בעבר ובאמת שאין מה לחפש בו.
המשכנו לטייל בתוך העיר העתיקה, הגענו לבסוף לרובע היהודי, שהוא הרבה יותר מטופח משאר הרבעים, בעיקר מפני שחלוקת תקציבים שווה היא לא מאפיין בולט בבירת ישראל וכך האזורים הערביים מוזנחים והאזורים היהודיים מצוחצחים.

ישבנו לכמה דקות בעמדת תצפית בודדה על הכותל והר הבית. הגיעה מדריך ערבי ותיירת דוברת אנגלית.
הוא הצביע על הווסט וול, סיפר כמה הוא חשוב ליהודים, הוא הצביע על אל-אקצה וסיפר שהמוסלמים באים להתפלל בו ארבע או חמש פעמים ביום.
ארבע או חמש?
הוא לא ממש ידע, כך שקטעתי אותו בהסבר ואמרתי לתיירת שחמש פעמים ביום. באמת, איזה מין מדריך תיירים זה?
הרי זה ידע בסיסי ביותר...

חזרנו אל הכניסה לכותל, חיכינו מספר דקות לקו 1 וכאשר הגיע, התבקשו הנשים לעלות מאחור והגברים מהחזית.
הפעם התקנה נאכפה...
שלוש גברות מבוגרות ישבו במושבים הקדמיים ולפתע ניגש אברך, בחור חרד צעיר והחל לצעוק על שלושת הנשים שהן יושבות שם וביקש מהן בתקיפות שיתקדמו לעבר החלק הפנימי של האוטובוס (אף פעם לא הבנתי את אלו שמבקשים להתקדם לאחור, אבל זה כבר סיפור אחר).
לרגע הנשים המבוגרות החלו לקום, אבל המושבים בחלקו האחורי של האוטובוס התמלאו והן ידעו שלא יהיה להן מקום לשבת.
הן סרבו לקום ונשארו שם. הבחור הצעיר התעצבן, אבל הרבה לעשות לא היה לו.
פשוט חוצפה ממדרגה ראשונה, שבחור צעיר מבקש מנשים מבוגרות לקום באוטובוס "בשם השם".
באותו רגע רציתי לאחל לבחור חיי נצח ארוכים ומהנים בגיהנום על ההתנהגות שלו (לבקש מאישה זקנה לקום בשביל הצניעות שלך?! לעזאזל, אם אתה נמשך אל האישה הזו, כנראה משהו אצלך דפוק עד היסוד), אבל החלטתי לוותר, מפני שראיתי שהנשים יודעות לדאוג לעצמן.
כפי שכבר אמרתי בפיסקה קודמת, מה שהיום נראה טריויאלי, שאנשים יכולים לשבת היכן שהם רוצים באוטובוסים בירושלים, עשוי ללכת לאיבוד בעוד שנים ספורות, כחלק מתהליך רחב יותר של שחיקה בסטטוס קוו בבירה, לטובת המגזר הדתי-חרדי.

עיר בירה של מדינת משטרה

אחד הדברים הראשונים ששמים אליהם לב בביקור בירושלים, בעיקר בעיר העתיקה הוא כמות השוטרים ואנשים כוחות הביטחון.
שוטרי מג"ב נמצאים בכל פינה. נכון, נחמד שאפשר לפנות אליהם ובאמת מדובר באנשים מסבירי פנים.
אבל לא משנה כמה חביבים הם יהיו, שוטרים הם שוטרים, הם מייצגים משהו.
כפי שבן אדם שנוסע בכביש החוף, רואה ניידת וישר הוא  בוקר אם הילדים מאחורה חגורים, האם הוא לא נוסע מעל המהירות המותרת ואם הביטוח שלו תקף, כך תושב המקום שהולך בעירו ורואה בכל פינה שוטר מקוף, עשוי להרגיש שהוא חי במדינת משטרה (מה שנכון לגביו).

ברחבי העיר העתיקה פזורות עשרות, אולי מאות מצלמות וידיאו, אשר מצלמות את המתרחש ברחובות לאורך כל שעות היממה.
אי אפשר ללכת בעיר ולחטט באף מבלי שאחת המצלמות תנציח אותך... :)
אז אולי זה עשוי למנוע פשע פה ושם, אבל מי שגר בעיר העתיקה, חי בסוג של Reality TV כאשר הוא הכוכב הראשי ושוטרי משטרת ישראל הם הצופים.
אני לא בטוח שכולם היו שמחים לקחת חלק בתוכנית כזו, מה שעם יד על הלב, רוב התושבים בעיר העתיקה, אם לא כולם, הם אנשים טובים ושומרי חוק.

נר שלישי של חנוכה במאה שערים

מהעיר העתיקה המשכנו כאמור באוטובוס וירדו באזור כיכר ציון, שם הלכנו לאכול במסעדת וילג' גרין, מסעדה צמחונית ירושלמית לא רעה בכלל.
בקופה הציעו לי לעשות כרטיס מועדון של לקוחות קבועים. אמרתי שאני לקוח קבוע, רק הבעיה היא שאני לקוח קבוע מחיפה שבא למסעדה אחת לשנה וחצי.
אחרי ארוחת צהריים-ערב דשנה, הלכנו לאיטנו לשכונה החרדית מאה שערים, על מנת לצלם ולהתבונן בחנוכיות.

אני מוכרח להודות ליובל שנתנה לי את הרעיון להסתובב במאה שערים ולהתבונן ולצלם חנוכיות.
היה מקסים!
מאות חנוכיות יש על עדני החלון בשכונת מאה שערים ואקווריומים עם חנוכיות דולקות, הם לא מחזה נדיר.
יש בשכונה חנוכיות פשוטות, שהן למעשה רק כוסות עם נרות וכוס אחת מוגבהת מרעותיה ויש חנוכיות שהן מעשה אומנות של ממש, למשל חנוכיות בצורה שערי אבן ופיסולים שונים אחרים.

הסתובבנו בשכונה, התחילו לדבר איתנו לא אחת בשפת המקום (אנגלית), הופתעו לשמוע שאנחנו חיפאים ולא תיירים אמריקנים.
אחד הדברים הנחמדים במאה שערים זה לשמוע אידיש (אלה שלא מדברים אנגלית, מדברים אידיש). מסתבר שאני מבין אידיש לא רע וכך הצלחתי להאזין לשיחות החולין שהתנהלו בשכונה המיוחדת.
ליד אחד הבתים בדיוק נתקלנו במשפחה שהתאספה בחוץ לטקס הדלקת נר שלישי של חנוכה.
לא רק שלא היינו צרכים לבקש את רשותם לצלם את הארוע, הם אפילו ביקשו שנצלם וכך מצאתי את עצמי עומד עם מצלמת וידיאו ומסריט הדלקת נרות מסורתית עם ברכות בנוסח ספרד וילדים קטנים צוהלים ברקע ומתרגשים הן מהמאורע של הדלקת הנרות והן מהמאורע שהם משתתפים בסרט טלוזיה שלעולם לא יוקרן...

המשכנו להתהלך בשכונה בדרכנו להתחנה המרכזית.
ההליכה בשכונה החרדית, היא לא משהו שגרתי עבורי, ושני ה"תיירים" בשכונה היו נוף חריג ובלטו בלבושם ה"לא שחור".
זכינו להרבה מבטים, הרבה ילדים שכאשר ראו אותנו רצו כאחוזי אמוק, מחשש פן נצלם אותם (ובחיי שלא הייתה לי כל כוונה לצלם אותם, חוץ מילד אחד שהתבונן בחנוכיה ברחוב ולצערי לא הספקתי לצלם את מבטו החולמני הבוהה בנרות).

זהו, הסתיים לו "יום ירושלים" שלי ושלה אנה.
היה נפלא!
כפי שציינתי בפתיחה.

מי זה דופק בדלת?

ובלי קשר לטיול של אתמול, היום בשעות הבוקר נשמע צלצול פעמון ביתי.
הצצתי מהעינית (אף אחד לא היה אמור לבקר אותי) ומבעד לעינית ראיתי דמות של גבר לא מוכר.
פתחתי את הדלת קלות ובחדר המדרגות עמד בן מיעוטים מבוגר ושאל אם יש לנו רכב שחונה בחניה של הבניין למטה.
השבתי שכן והוא אמר שנזיז אותו, כי הבחורים שלו מתחילים לחפור למטה ועוד מעט אי אפשר יהיה להוציא את הרכב.

ברחוב שלי, כבר מספר חודשים מתבצעות עבודות שיפור חזית פני הרחוב.
הם הגיעו למדרכה שלנו, שלמעשה הייתה מדרכת אספלט שלמה לחלוטין. עובדי העיריה הרסו אותה ועכשיו הם חופרים במקום כדי להניח אבני שפה חדשות.
אז עושים עבודה מיותרת ושוברים מדרכה כדי לבנות אותה מחדש (ולפי המדרכה שסללו מעברו השני של הכביש, כנראה ששוב תהיה מדרכת אספלט גם בצד שלי), עושים רעש, לכלוך ומפריעים לתושבים.
אבל למה אני צריך שני רחובות ליד הבית, רק כי מישהו בעיריה החליט שהאספלט ברחוב שלי, לא מספיק יפה לטעמו?
טוב, אזרחים סובלים למען העתיד...

איקאה

היום סיון ואני הולכים בשעות הערב לאיקאה, החנות החביבה על נשים בהריון.
בתוכנית, קניית ארון (אולי אהיה "נועז" ואקנה לחדר ארון שקוף במקום ארון העץ המתפורר שיש בו כעת?!).
מעניין מה ייצא מהארון... :)

ולסיום, לכבוד הביקור בירושלים ובמאה שערים, אני מקשר אל מילות השיר המשעשע והעצוב להחריד של להקת שייגעצ - חייל של מאה שערים.
כדאי לכולם לבקר בירושלים ובירושלים עצמה לטייל בעיר העתיקה. שמעתי טענות שמסוכן שם ולדעתי מי שמדבר כך, ניזון מדיעות קדומות, כי מדובר באחד המקומות הבטוחים בארץ (לאור כמות השוטרים שיש שם בעיקר).
אז סעו, תטיילו ותהנו!
אלעד

תמונות שצילמתי אתמול

אל-אקצה (בסכנה?! אני לא חושב)

בעיר העתיקה

חנוכיה אחת מיני רבות במאה שערים

שיא הפשטות - חנוכיה נוספת במאה שערים

חלק מהתמונות שאנה צילמה בטיול