בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בעודי חוצה היום רחוב סמוך, שחציתי מאז גיל 11 אלפי פעמים, פתאום הבנתי משהו.

אני, בעצם כולנו, מבזבזים כל כך הרבה זמן על הליכה בדרכים שהלכנו בהן.

שוב ושוב, עוד פעם ועוד פעם, חוזרים לאותו בית, לאותו רחוב.

אנו, רובנו, גרים באותה עיר במשך שנים. לפעמים מחליפים עיר.

הולכים באותם מסדרונות, פוגשים פחות או יותר את אותם אנשים.

Familiar strangers.

אנשים שאנחנו מכירים, אבל בעצם לא יודעים עליהם דבר.

ויש כל כך הרבה מהם.

המשאלה שלי, שכנראה לעולם לא תתגשם.

למעשה, אשבור אותה בהזדמנות הראשונה שאצא מהבית. לכן היא אולי משאלה לעתיד הרחוק, אם כי גם אז, אני בספק אם היא תתגשם.

ללכת בכל יום בנתיב אחר.

לא לחזור על אותה דרך פעמיים.

מי יודע. אולי אפילו אהפוך את זה ביום מן הימים למשהו שהוא לא רק דבר פיזי, אלא משהו קצת יותר מטפורי.

בכל יום, אנסה משהו חדש.

כרגע, זה לא בדיוק מצטייר לי כעצמי, אבל אני לא פוסל אפשרות כזאת.

סמטה קטנה בקוטור (מוטנגרו) בה הלכתי רק פעם אחת. אולי פעמיים.