בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול לקחתי חלק בחתונה של בן דודי החוזר בתשובה שהזמנה לה הצגתי כאן.

אם אסכם בקצרה, אומר שמדובר היה בחתונה המוזרה שהייתי בה מימיי (ולא הייתי ביותר מידי חתונות, שכן אינני אוהב אירועים המוניים) וללא ספק הגרועה שבהן!

אבל הרשו לי להרחיב מעט (מקסימום, אל תקראו).

בהזמנה אמנם נכתב שהחופה בשבע, אך היא הוקדמה לשש ( אחרי שנאמר שהיא תהיה בחמש או בשש. קטע די מרגיז כל עניין השינויים הללו ברגע האחרון – והיו הרבה כאלו).

יצאנו מעט מוקדם מחיפה, כך שאפילו שלקחתי פנייה אחת ימינה במקום שמאלה (מה שהביא אותנו לשאול עוברי אורח היכן נמצא יעדנו ובתשובה לשמוע מילה חדשה – "תפרסס", שהכוונה בירושלמית היא "תעשה פרסה"), הגענו די מוקדם.

הגענו לשם בסביבות השעה חמש וחצי, אמא שלי, אחותה הגדולה ובעלה (כולנו נסענו באותה מכונית. מתחילת הנסיעה שלושתם די שגעו אותי, כל אחד בתורו).

היינו הראשונים בחצרו של הרב (החתונה התקיימה בשני שלבים – החופה בחצר הרב במאה שערים ולאחר מכן "המסיבה" במרתף מלון, או מה שכונה "אולם" באזור הדוידקה).

חיכינו. אני מוכרח לציין שהיה מאורגן "בצורה יוצאת מגדר הרגיל".

החופה הייתה אמורה להיות בשעה שש וקצת לאחר חמש וחצי, שלחו כמה ילדים לקנות את הציוד הדרוש – שתייה קלה ומפות.

נו, לפחות לא אחרי שכל האורחים כבר עזבו.

לאט לאט נאספו האורחים. קצת השתעשעתי עם הילדים הקטנים, שטיפסו על הקירות, קפצו על במת החופה וממש נהנו לבצע פעלולים לנגד המצלמה ומצלמת הווידיאו.

בשלב מסוים, הגיע בן דוד שלי, לבוש כמוקיון (או כחסיד, תלוי איך תרצו להגדיר זאת), עטוי בגלימה לבנה (כאשר אמרתי שזה מזכיר לי קימונו, התברר שהשם של זה מתחיל גם כן באות ק', אך לא הצלחתי לקלוט את השם) וחובש כובע פרווה.

אני ובני דודיי שבינתיים הגיעו, השתעשענו מעט על חשבונו ותהינו מדוע הגיע לחתונה של עצמו בפיג'מה. אחד מבני דודיי גם ניסה לעבוד על אחד הילדים שבן דודי הוא בעצם הכלה – "אתה לא רואה שהוא לבוש בשמלה לבנה?".

אולי כאן אציין שלכל אורח האירוע הייתה מחיצה.

הנשים היו בעזרת הנשים, הגברים בעזרת הגברים והילדים התרוצצו מצד לצד.

כאן אולי אתהה על כל ענייני ההפרדה, האפרטהייד ביהדות האורתודוכסית.

אני לא מסכים עם הפרדה בין נשים וגברים בבית הכנסת. אבל אני מקבל את ההסבר שזה עלול להסיח את הדברים (מה שלא פותר את הבעיה של "סטיות" כגון הומוסקסואלים שנראה לי די יכולים לחגוג בחברה החרדית, לאור כל האחווה הגברית, ובכל מקרה, אם אדם לא מסוגל לשלוט על עצמו בזמן תפילה וחייב להתבונן בנשים, שלא יהיה דתי).

אני לא רואה סיבה להפריד בין הגברים לנשים בחתונה. בלאו הכי, כל העניין הוא איחוד בין גבר לאישה. הם בלאו הכי מתערבבים באזור החופה, אז למה הנשים הדתיות צריכות לצפות בהתרחשות מבעד לסורגים?

בשלב האוכל והריקודים, "המסיבה", באמת עניין ההפרדה לא ברור. שוב, לא מדובר בתפילה, אלא באירוע שאמור להיות משמח. מדוע האולם מחולק על ידי מחיצה המאפשרת לנשים להציץ לעזרת הגברים? היתרון של זה אגב, היה שקט מאמא שלי. אפשר למצוא גם לשוביניזם שבטי יתרונות!

בירושלים, בחלק מקווי האוטובוס מתקיימת גם הפרדה בין גברים לנשים בתחבורה הציבורית. מה כאן הנשים מפריעות? זו נסיעה בתחבורה ציבורית למען השם, לא תפילה שאפשר היה אולי לקבל את זה שהנשים מסיחות את הדעת. הרי בלאו הכי הם נפגשים ברחוב.

גלשתי מעט.

אחזור לחופה שהתקיימה כרבע שעה לאחר השעה שבע, כאשר האורחים הוזמנו לאולם בשבע.

רב מבוגר אחד, שכמה מהשושבינים ומחזיקי החופה התחננו שאצלם אותם עימו והם ישלמו לי בעין יפה (עוד לפני שהספקתי להגיד, שבניגוד להם אני לא מבקש כסף עבור כל דבר שאני עושה, אנשים אחרים אמרו לי שלא אסמוך על הבטחתם לשלם לי, כי אין להם מאיפה), היה הרב המחתן.

הוא בא, קידש את הזוג ואמר כמה תפילות. והלך לדרכו עוד בטרם הסתיים הטקס.

היפה שב"עסק", הוא שהרבה ודאי גורף לקופתו את התרומה הגדולה ביותר. רב די מזכיר רופא מומחה, שמשלמים לו כסף רב בעבור זמן קצר. רק שרב מומחה בלמלמל כל מיני מילים לא ברורות שאמורות להיות סגולה לאושר, עושר ואריכות ימים ולא במשהו שיש בו ממש.

עד כאן החלק המהנה והמיוחד של האירוע.

על אף ההגבלות, ההפרדות והדיכוי, החופה הייתה אירוע נחמד למדי.

כעת נעבור ל"אולם" או כפי שכבר כתבתי, המרתף של המלון בכיכר הדוידקה.

נתחיל מהאוכל?

אם אפתח פעם בית תמחוי, אני בהחלט אתייעץ עם השף!

מדובר היה באוכל החתונות הגרוע ביותר, על דעת כל האורחים שדיברתי איתם (אין מדובר במרבית האורחים, מדובר בעיקר בבני משפחתי המורחבת).

לי, בתור צמחוני, לא היה מה לאכול, אז אני אפילו לא יכול לאשר או להפריך זאת מבחינת הטעם, אלא רק מבחינת מראה המנות.

תיקון. לקראת הסוף הגישו צ'ולנט (חמין), שהיה ללא בשר, אז אכלתי.

צ'ולנט זה לא בדיוק אוכל חתונות ובכל מקרה, כפי שודאי הבנתם, אני לא בא לחתונות בשביל האוכל (למעט החתונה של אחותי אולי, הואיל ואחותי צמחונית גם כן, כך שאוכל לצמחונים לא חסר).

מאוחר יותר, התברר שהגברים הם בעצם ברי המזל. הנשים, הן אלו שקיבלו את השאריות.

חוץ מזה, על השולחנות בעזרת הגברים היו בירות ובקבוקי יין זולים. לנשים, הייתה בירה שחורה ויין לא היה.

שנשים יהנו?

זולת האוכל, שודאי לא היה להיט, הייתה להקה (להקת בנים כמובן. הייתי מכנה אותם "גברים בשחור" או "אוף שימחעס") שניגנה מוזיקה חסידית מסורתית, אך יחד עם זאת עם כלים מודרניים למדי כגון תופים וגיטרות (נוסף על סקסופון וחלילית).

דווקא את המוזיקה אציין לטובה. ללא ספק, זו אחת מהחתונות הטובות שהייתי בהן מבחינה מוזיקלית. חתונה ללא כל "שירי החתונות" המזרחיים, נשמעת הרבה יותר טוב!

מצטער. זמרות מזרחיות לא עושות לי את זה וכך גם לא DJs.

לצלילי המוזיקה, רקדו במעגלים.

תחושה מסוימת של הערב שלאחר הכרזת המדינה, בו יצאו רבים לרקוד במעגלים ברחובות אפפה אותי ורק הכובעים השחורים שהחליפו את כובעי הטמבל הסגירו שמדובר באירוע נבדל לחלוטין.

בשלב מסוים, אפילו ניסו לשדל אותי להצטרף למעגל הרוקדים. העדפתי שלא, שכן נראה לי הרבה יותר כיף לעמוד בצד ולצלם.

פה אולי אעבור לצביעות מסוימת, מלבד ההפרדה שבה כבר דנתי ודשתי, אבל באותו עניין בעצם.

בתחילת האירוע, הסתובבתי וצילמתי בעזרת הנשים. משום מה, בשלב יותר מאוחר, כאשר רק עמדתי בפתח עזרת הנשים, יחד עם בן דוד שלי, כדי לקרוא לאמא שלי ואחותה כדי שנוכל ללכת (ובן דוד שלי לקרוא לאשתו שיוכלו ללכת), ניגשה אלינו אישה ואמר "אסור לכם להיות כאן, זה מצער את הכלה".

עמדנו בלאו הכי מחוץ לאולם ולא הייתה לנו כוונה ללכת משם, עד אשר נלך מהאירוע באופן סופי, מוחלט וחלוט.

אבל האישה, שחזרה על כך עוד כמה פעמים במה שנשמע כאובססיה אחוזת דיבוק, סיפקה לשנינו חומר משעשע למדי.

כל משפט שהחלפנו בינינו או עם אנשים אחרים, מעבר ל"בעזרת השם" וה"צדיק" שהוספנו לכל המשפטים שלנו באירוע, התחלנו לתרץ בכך ש"זה מצער את הכלה".

והרי הכלה מבוגרת מבן דוד שלי בשנתיים וחצי. מה רע אם היא תהיה צעירה קצת יותר?!

נראה לי שמעתה אאמץ את המשפט "זה מצער את הכלה", כאשר ארצה להגיד לאנשים ללכת ממני. זה מצחיק מאוד!

מדוע צביעות, אתם שואלים ודאי.

לא אנשי ולא הצלם של האירוע (איש דתי כמובן) הורשנו להיכנס לעזרת הנשים משלב מסוים (בהתחלה זה היה מותר). הרי זה מצער את הכלה...

צלמים כן מצערים את הכלה, אבל המלצרים הזכרים למהדרין, חובשי הכיפה והמצייצים בציציות לא הסבו לה צער...

מוזר מאוד.

עוד צביעות הייתה, שכדי שאשת צלם הווידיאו תצלם את הצד הנשי של האירוע, עלתה לאוויר דרישה לתוספת 700 שקלים חדשים, בעזרת השם כמובן.

כמו כל משטר אימים, גם אפרטהייד החתונות, מביא לכך שיש אנשים שמנצלים את המצוקות של האנשים המופרדים לעשיית רווחים. במקרה הזה הצלם הקדוש.

והיפה שבעניין היה, שהם לא דאגו להביא מצלמת וידיאו נוספת.

אימא שלי, בצורה די מרגיזה, החליטה לנדב את המצלמה שלי, כדי שאשתו של הצלם תצלם איתה.

באופן מאוד תיאורטי, הרי יכולתי להגיד שאני לא מוכן. אבל האם באמת יכולתי? זה הרי היה "מצער את הכלה"...

הואיל ולאימא שלי לא הייתה בעיה לנדב ציוד שלי לאנשים אחרים, אני מכריז כאן שאם מישהו צריך פעם את האוטו של אימא שלי, אני מוכן לשאת ולתת עליו.

בכל מקרה, אינני בטוח בכך וזה לא באמת מעניין אותי (כלומר רק הסקרנות קיימת קצת). אבל נראה לי שזוג הצלמים גבה מבן דודי עוד 700 ₪ בעבור צילום שני חלקים האירוע, כאשר חצי ממנו בכלל צולם באמצעות הציוד שלי.

בעזרת השם, אם לבן דוד שלי זה לא מפריע, אז לי ודאי לו.

הרי הכל לשם שמיים, ולא חלילה כדי ששני אנשים שדרים בעולם הזה ייהנו מזה. חלילה וחס.

בכלל, הצילום באירוע הזה, היה חובבני להפליא. אולי הצילום החובבני ביותר שחזיתי בו מעולם (למעט החתונה של בן דוד אחר שלי, בה אני הייתי צלם הווידיאו. ואני באמת חובבן).

מעבר לכך שאני סיפקתי את מחצית ציוד הווידיאו (והמחצית השנייה הייתה סטנדרטית להפליא), צלם הסטילס היה חובבן לא קטן.

חובבן עד כדי כך, שבשלב מסוים הוא התלונן שהפלאש של המצלמה שלי, מפריע לו לצלם (הוא אפילו חזר על זה פעמיים). הוא טען שבגלל המבזק של המצלמה שלי, התמונות שלו יוצאות כהות מידי (דבר שאגב אפשר לתקן תוך רגע עם פוטושופ, אך נעזוב זאת).

הייתי צריך להסביר לו שהבעיה היא שהפלאש שלו חלש מידי ולא מתאים למרחק ממנו הוא צילם ולסוג העדשה בה הוא השתמש?!

יתכן אגב שהוא גם האשים את  הרצפה העקומה של המרתף.

בכל מקרה, הייתה גם צלמת סטילס בחלק הנשי והסתבר לי מאוחר יותר שגם אשתו של בן דוד שלי זכתה לשמוע הערה מצד הצלמת שהפלאש שלה מפריע לצלמת...

כנראה מדובר בזוג שלא יודע לצלם, מה שלא מפריע להם לעבוד כצלמים...

כאן נראה לי הגיע שלב הסיכום, אם כי אני יכול להמשיך ולהעלות עוד הערות על חבורת השיכורים בכובעים המוזרים.

כמו למשל שמשום מה שמתי לב שהרבה ביקשו מבן דוד שלי, החתן, ברכות. אולי זה מקובל לבקש ברכה מהחתן. אולם לי בכל מקרה זה נראה מטופש למדי, שכן אני יודע עד כמה בן דודי, הגם שחזר בתשובה, הוא אפיקורס שלא הייתי נותן לו לברך על פירור לחם.

אבל כאמור, החלטתי לעצור כאן, אז אסכם ואומר שעל אף שיתכן וזה נקרא למעלה כאילו לא נהניתי, מאוד נהניתי מהחתונה הגרועה ביותר שהייתי בה מעודי.

ולוא רק כי זה מספק כל כך הרבה חומר למחשבה.

מין תחושת קתרזיס ממלאת אותי, על כך שהחיים המעוותים הללו, של אפליה, של דיכוי, של צביעות (שאספר כאן על מנהג הכפרות, שעון השבת, גוי של שבת ועוד שאר הצביעויות בעולם הדתי, המתיימר להיות קדוש ומוסרי?), אינם מנת חלקי, לפחות באופן הזה (ואני משתדל, גם אם לא תמיד בהצלחה, להיות חסר תקינות פוליטית ולחפש היכן אני צבוע ולייסר את עצמי על כך).

קצת מצער לדעת שיש אנשים שחיים בחברה שבטית-מעמדית-שוביניסטית כזו ועוד רואים עצמם כנאורים. נכון, זה לא שהחברה שאני חי בה חפה מאפליה, כוחנות, סקסיזם, גזענות וכך הלאה, אבל לפחות בחלק מהמקרים ניתן לבקר זאת באופן גלוי.

האירוע הזה הוא מסוג האירועים שאני שמח שיצא לי לקחת חלק בהם ואין בכוונתי לחזור על אירוע מהסוג הזה יותר לעולם.

אלעד

הפרדה בין נשים לגברים בחתונה - מוצדק או דיכוי?

הליצן בלבן הוא החתן - בן דודי

ריקוד במעגל (חשיפה ארוכה מחוללת לעיתים פלאים)