בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

חזרתי לא מזמן מהסרט "חיים בלתי גמורים" (AN UNFINISHED LIFE) בסינמטק. הסרט הזה, המציג סיפור אנושי על רקע המערב התיכון של ארה"ב (מדינת וויומינג) נחמד.

את הדרך מהסינמטק הביתה, עשיתי בהליכה. מזג האוויר היה קריר (כעת בחוץ 12.5 מעלות  ו-70% לחות) ולא גשום, אידיאלי להליכה של שעה (נראה לי שמישהו שם במחלקת העננים אוהב אותי, שכן זמן קצר אחרי שניכסתי אל ביתי, גשם זלעפות החל לרדת), וגם ערב שבת היום ואין אוטובוסים בשעה הזו בלאו הכי.

הדרך מהסינמטק, עוברת דרך היכל הספורט ברוממה.

בעונה הזו של השנה, מעט לפני חג החנוכה, המקום נפטר מכל יומרה להיות קשור לספורט והופך פשוט להיכל.

ובהיכל הזה, לקראת חג האורים ובמהלכו, מתקיים "הפסטיגל".

כאשר הייתי קטן, בימים בהם רק החלה מסורת הפסטיגל (הפסטיגל הראשון החל רק בשנת 1980. עוד על המופע כאן), הייתי הולך למופע הזה.

בימים ההם, נדמה לי שנהניתי מהמופע. כיום, אני מתקשה להבין מדוע. אולי כי לא הייתי מודע לכל מה שקורה מסביב.

אני לא מדבר רק על הבאת "כוכבים" (מצטער, כוכבים יש רק בשמיים), כמו למשל בהצגה "רובין הוד" שהפכה להיות הצגה המדברת על המשתתפים בה, מחוץ למופע.

אני לא מתכוון לחוסר טעם אומנותי, שכן אפילו לא טרחתי לבדוק מי מופיע בפסטיגל.

אני מדבר על ההנאה שבהמוניות ובאירועים המוניים.

ההליכה בדרך פיק"א ואחר כך בדרך חנקין המתעקלת ימינה, חשפו בפני את כל הכיעור שבאירוע המוני. במיוחד כזה שלא מאורגן כהלכה.

הפקקים החלו בפנייה מדרך פיק"א לרחוב מבצע יהונתן. המילה "פקק" תנועה בהחלט מתאימה כאן, שכן לא היה מדובר ב"גודש" תנועה, אלא פשוט במסת רכבים שכלל לא זזה.

ככל שהתקרבתי אל ההיכל, נשמעו יותר ויותר צופרים. אנשים צפצפו לרכבים שהיו לפניהם, שהיו תקועים גם כן באותו פקק ובלאו הכי לא היה להם לאן להתקדם.

אנשים תקשרו עם הצופרים. וכשאלו לא עזרו, החלו ידיים להישלף מהרכבים ולהישמע צעקות.

שמעתי כמה מילים לא יפות. המילים הללו נשמעו מהורים עצבניים לילדים שסך הכל באו לראות מופע בידור.

בכיוון השני, ממרכז זיו לכיוון חורב, הפקק החל להשתרך החל מהמנהרה ברחוב חנקין.

המשטרה, הייתי כמובן אובדת עצות. הרי מה באמת יוכלו לעשות, כאשר מרכזים במקום כמות של רכבים הגדולה בכמה מונים מזו המיועדת, ונוסף על כל הצרות, אין הם נוסעים לאן-שהוא, אלא תקועים במקום, בין אם הם חונים על המדרכה ובשולי הדרך (שכן אין מספיק חנייה, ביחס לכמות הכרטיסים הנמכרת) ובין אם הם ממתינים לאנשים שזה עתה יצאו מהמופע.

אותן בעיות היו במקום, מידי שנה גם בשבוע הספר, עד אשר לפני כשלוש שנים העבירו את החגיגה מרוממה לקסטרא, מטעמי נוחות וביטחון.

הילדים אשר יצאו מהמקום, נראו כמוני בימים עברו, מאושרים ולא באמת שמים את לבם לבלגאן ההולך סביבם.

מאות זאטוטים חצו את הכביש, מלווים במבוגרים. הולכים בין המכוניות, כאילו מדובר במגרש חנייה ענק ולא באחד מצירי התנועה המרכזיים בחיפה.

אין לי ספק שהילדים הללו ייקחו איתם מהמופע שהיו בו משהו. אין זה מעיד על איכותו, אלא בעיקר על טיב תהליך החִברות של ילדים, בו הם לומדים לקבל את התרבות בה הם חיים, כך שגם זבל שנכתב על ידי משוררים בינוניים והולחן לביצוע "מרגש" על סינתיסייזר, ייהפך בעבורם לדבר הנפלא עלי אדמות.

הרי כדי למתוח ביקורת על מוצר בינוני, מומלץ להיחשף קודם למוצר טוב וכשזה אינו בנמצא, הבינוני הופך לעילוי.

וחוץ מהשירים הבלתי נשכחים, שגם אם אין בהם ממש, הילדים חוזרים עליהם כחלק מפעולה אנושית לגמרי, ייקחו איתם הילדים דבר נוסף.

כן, את המראה הכה הישראלי מבחוץ, של אנשים התקועים בפקק, חונים במקום אסור (כי מותר, הרי יש פסטיגל והשוטרים לא נותנים דו"ח), שכן העירייה לא דאגה לחנייה הולמת, על אף שמזה 25 שנים מתקיימים במקום אירועים בסדר גודל כזה, מקללים, מצפצפים, מדברים בתנועות ידיים גסות.

אין לי ספק, שלפחות חלק נכבד מאותם הילדים, יהיה ביום מן הימים כזה.

הפסטיגל ומה שמתרחש בו, הוא בית החרושת הגדול של הישראליות.

"בידור בכל מחיר", זה מה שנדמה שהאנשים רוצים.

גם אם ה"בידור" הזה כולל המון לחץ (וירים את היד ההורה שלא לחוץ כאשר הוא לוקח את הילד שלו לאירוע שכזה, בין אם מחשש שיקרה לילד משהו ובין אם סתם מהלחץ של כל הסידורים שלפני ואחרי האירוע, כמו תחבורה, מזון, קניית הכרטיסים וכן הלאה), אנשים לא יוותרו על הבידור הזה.

במקרה הזה, "הרי זה הפסטיגל" ו"הוא כל כך טוב" ו"הילדים אוהבים את זה"...

לכל אירוע אחר, יש את המשפטים הללו ודומיהם.

ואני תוהה ביני לבין עצמי, האם ההורים לא יכולים לספק לילדים שלהם בידור טוב יותר?

אפילו בערב מהנה בבית בו קוראים ספר ביחד?

הילד רוצה שירים?

בבקשה, הבה נכתוב ביחד שירים, נלחין אותם ונשיר ביחד.

כאשר אני עובר על יד אירוע שכזה, תמיד יש לי הרגשה שהורים לילדים רוצים לעשות הכל למען הילדים שלהם, אך לא מוכנים לעשות את הדברים החשובים לילד באמת.

נכון. טוב שהילד "יראה עולם" וידע שהחיים כוללים גם מסות של אנשים.

אשרי ההורים שמוציאים את הילד שלהם לאירועים כמו הפסטיגל ודומיו, כדי שהילד יתוודע לעולם, ויידע להעריך את אשר יש לו בבית.

אך כמה הם אותם הורים?

וכמה הם אותם הורים המייצרים דור חדש של ילדים-צרכנים הצמאים לתרבות-פופולארית?

היכל הספורט ברוממה ביום רגיל