בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול בלילה, נסענו (שזה אח שלי שהגיע לשבועיים לארץ, אימא שלי ואנוכי) לירושלים, לכבוד חג המולד הנחוג היום.

יצאנו מחיפה בשעות הערב, כאשר התחנה הראשונה הייתה ביתה של אחותי המתגוררת בת"א.

האזכור לכך מובא כאן, רק כדי לציין שאת קטע הדרך הזה אני נהגתי ולכל אורכו "נפתחו ארובות השמיים". לא, זה לא היה גשם. התחושה הייתה שמישהו עומד למעלה ומשפריץ עלינו עם צינור.

הכבישים המזופתים (מלשון זיפת, כי הזפת בכבישים לא משהו בכלל), שנוטות להיווצר עליהם שלוליות, לא תרמו גם כן ל"חוויית הנהיגה".

חלק ניכר מהדרך, נסעתי במהירות 60-70 קמ"ש. אכן שברתי שיא שלילי אישי.

טוב, נדלג לנו כאן ונגיע היישר אל כנסיית "סנט סטפן" ליד שער שכם (הידוע באנגלית כשער דמשק וכשער סטפן בפי המוסלמים, אם אינני טועה), אליה הלכנו למיסה שהתקיימה בסביבות השעה 21:30, לא לפני שאח שלי ואני עוד הספקנו לחטוף איזו פיסת "לחם קודש", או ליתר דיוק, בייגלה במאפייה סמוכה.

את הכנסייה מילאו תיירים דוברי צרפתית. המיסה והשירים, היו בצרפתית. בגדול זה חיובי. גם לא מבינים את התוכן וגם נהנים מהשפה.

מעט לאחר שנסתיימה המיסה, תהינו אם מלך לכנסיית סנט ג'יימס הנמצאת ברובע הארמני הסמוך או שנלך למקום אחר.

בחרנו ללכת לכנסיית הדרומציון (Dormition Abbey), שתמונות שלה מבחוץ תוכלו לראות בקטע הזה שכתבתי על ירושלים.

כבר כשהמתנו בחוץ, עלה בנו חשד שהגענו ל"שואו" עבור ישראלים-יהודים. כמעט כל האנשים המתינו איתנו בקור הירושלמי (הטמפרטורה אז עמדה על כ-5 מעלות צלזיוס) ובגשם, דיברו בינם לבין עצמם בעברית. רובם אגב, כך על פי מה שאמרו, השתייכו לקבוצות מאורגנות ושילמו כחמישים שקלים בעבור סיור הכנסיות (שהוא כמובן חינמי לגמרי), מה שגרם להם לתחושת מרמור מסוימת, שכן לדעתם הארגון היה מחפיר. נו, ישראלים – אלה שלא אוהבים לצאת פראיירים ו...

ההמשך ברור.

הכנסייה הייתה מלאה עד אפס מקום. אני ומשפחתי ישבנו על הספסל באחת השורות הראשונות, אולם מרבית הנוכחים עמדו מסביב ואף יותר ישבו על הרצפה.

זוהי הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לכנסייה וראיתי אנשים יושבים על הרצפה בזמן תפילה. בד"כ, מספר זעום של אנשים, יושבים על הרצפה בכניסה לכנסייה ומבקשם נדבה.

אבל בל נשכח שמדובר היה ביהודים שבאו לראות הצגה של "כיצד חוגגים חג נוצרי" ולא במתפללים מיומנים.

לכן, אין להתפלא שתוך כדי הטקס, היו אינספור התלחששויות בנוסח: "רגע, אז עכשיו עומדים?!", "אז מה הולך להיות עכשיו?!" וכדומה.

לכן אין פלא, שכאשר אנשי הכמורה במקום ביקשו בכל לשון של בקשה לא לצלם במהלך המיסה (באנגלית ובעברית), במהלך הטקס נשלפו מצלמות רבות, כולל פלאשים.

לכן, אין זה מוזר שבמהלך הטקס, אנשים שבתחילה נדחפו כדי לשבת או לעמוד במקום טוב, קמו ויצאו במשך כל מהלך האירוע.

במובן מסוים, האנשים שיצאו תוך כדי, הזכירו לי ביקורים ביציעה של אופרה, בעיר אופראית גדולה.

אנשים מצלמים, לבושים לא בהתאם ויוצאים באמצע.

אם תשאלו את אותם עוברי אורח לגבי דעתם, הם יגידו שהם לא נהנו מהמוזיקה או מכל דבר אחר, "אבל זו הייתה חוויה".

אם הם לא נהנו ולא אהבו, מדוע הם צילמו כל כך הרבה?

כנראה כי זה מעביר להם את הזמן יופי, במקום להשתעמם מהאירוע אליו הלכו, שהם ידעו מראש שהוא כזה.

הדורמציון הוא מנזר שהוקם על ידי גרמנים. לכן, המיסה הייתה בגרמנית (וקצת לטינית).

אני מניח שהרגישות היהודית-גרמנית המיוחדת, לאור העבר הטראגי ביחסים בין שתי האומות, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לצפרדע שבלעו אנשי הכמורה הגרמנים, שקיבלו בהבנה את המוני התיירים ה-Juden שבאו לחזות בהם ותוך כדי עשו הרבה רעש ובלגאן.

מה הסיכוי שגרמנים ימתחו ביקורת כלפי פעילות של יהודים בימינו?

לכן, אני מבקש לשמש להם פה, על אף שלא שמעתי תלונה מאיש מהם ולהגיד שיהודים שבאים לטקס דתי של בני דת אחרת ולא מכבדים את הטקס, הם לא בדיוק אותם "שגרירים של רצון טוב" עליהם דובר. תיירות ישראלית, היא לא רק מחוץ לארץ, אלא גם בתוך הארץ.

המיסה כאמור, הייתה בגרמנית, מה שהזכיר לי חלק מהמיסות שהייתי בהן באוסטריה באוקטובר. לפחות שיר אחד, יכולת למלמל לי בשקט בחיוך.

חוץ מזה, חלק ניכר מהדברים נאמרו, היו מובנים לי בשפת המקור. אולם ליתר ביטחון, הואיל והמקום הייתה מסה יהודית במיסה (המשעשע שמיסה באנגלית היא Mass), אחד מאנשי הכמורה דיבר גם בעברית והסביר את אשר נעשה בטקס.

העברית שלו, זו שהקריא מן הדף והספר, הייתה גרועה להפליא (ועם מבטא גרמני חביב, המזכיר פרופסורים ודוקטורים מהאגדות).

אוכל רק להשוות את העברית שלו, לאנגלית של עמיר פרץ בנאום המפורסם.

המיסה הייתה נחמדה. היא החלה בסביבות השעה חצות (לכן היא נקראת "מיסה של חצות", מבריק!) ונסתיימה קרוב לשעה שתיים לפנות בוקר.

בדרך חזרה, עוד עצרנו ליד הכותל, לדפוק שתי תמונות של אל-אקצה מואר יפה בחושך.

היה גשם די כבד, אז רק אני יצאתי לצלם.

הדרך לחיפה עברה בנעימים. אולי לאור העובדה שישנתי והתעוררתי בסביבות השעה 4:30 במבואות הדרומיים של חיפה.

כמה נחמד שלא אתה צריך לנהוג.

היקיצה הייתה לצורך שינה נוספת, עד תשע בבוקר. ואז, כבר התחיל יום חדש.

והנה, אנו ביום הזה. ה-25 בדצמבר 2005.

חוגגים יום הולדת לישוע מנצרת. יום הולדת 2005?

ככל הנראה לא. כך לפחות מצביעים מרבית המחקרים בנושא. יחד עם זאת, האמת ההיסטורית לא באמת מעניינת, לפחות לא ברזולוציה של השנה המדויקת בה נולד ישו.

התוצאה היא שיש מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם שחוגגים יום הולדת לאדם שלא באמת ברור באיזה שנה הוא נולד (ולא באיזה תאריך, כי יש פלגים אחרים בנצרות שחוגגים את חג המולד במועד אחר).

בכלל, צריך להיות קצת נאיבי כדי לחשוב שפתאום קם אדם בבוקר ומחפר על כל החטאים של האנושות. לא?

הדת הנוצרית, כמו כל הדתות שעד היום נתקלתי בהן, הן מכשיר שנועד למשוך המוני אנשים ולשלוט בהם.

זה יכול להיות בצורה חביבה ויפה של מוזיקה ושירה, כמו בכנסייה. זה יכול להיות על ידי אינקוויזיציה והבטחת עינויים בעולם הבא לאלו שלא מאמינים.

דווקא הפלגנות בין הדתות השונות ובין הזרמים השונים בתוך כל דת, הם ההוכחה הטובה ביותר שהסיכוי שאחת מהן היא "דת אמת" נמוכה מאוד.

אסיים בפרדוקס משעשע שהתחוור לי אתמול.

איש הדת שדיבר עברית, כינה את היהודים "אחינו הגדולים".

אני מניח שהוא התכוון שהנוצרים רואים ביהדות את הדת שקדמה לנצרות והנצרות מסתמכת עליה (מספיק להאזין לשיר הכריסטמס, אשר חלקם דומה בצורה מופלאה לשירי חנוכה. אינני יודע איזו דת השפיעה על איזו דת מבחינת השירים, אך ההשפעה ההדדית ניכרת) ולכן היהודים הם האחים הגדולים והנוצרים לפיכך הם האחים הקטנים.

אני גם יודע שכאשר מדבר על ערבים, נוהגים לכנות אותם "בני דודים", שכן הם בני הגר ובני ישמעאל.

ידוע גם שקיימים ערבים נוצרים רבים.

מכאן שאותם ערבים נוצרים הם גם אחים קטנים וגם בני דודים שלנו.

אני לא יודע מי שכב שם עם מי, אבל מה שבטוח שגילוי העריות הזה, לא עושה טוב לכל גילויי המחווה המלוקקים הללו.

חג מולד שמח לכולם!

אלעד

תמונות (שצולמו לפני המיסה ואחריה ולא במהלכה):

מסה במיסה (Mass in the mass) - החלק הארי יהודים

אנשים מפהקים

אנשים מפהקים ומתעייפים

לאיזון - אל אקצה והמסגד על יד ומתחתם הכותל המערבי