"מי שעייף מלונדון, עייף מן החיים, שכן יש בלונדון כל אשר החיים יכולים לתת" אמר הסופר הבריטי סמיואל ג'ונסון עוד במאה ה-18 וגם בראשית המאה ה-21, לונדון היא אולי העיר שהכי כיף לשהות בה!
בכל מקרה, כמובטח, הנה פוסט סיפורי לונדון, בעקבות הטיול שאנה ואני ערכנו שם לכבוד יום הולדתה. לא בסדר כרונלוגי בהכרח, אם כי נעשה ניסיון לשמור על סדר מסויים.
סלבריטי
הבטחתי סלבריטי, סופרסטאר, מגה סטאר?
אז זה היה צביקה פיק...
מעשה שהיה כך היה...
היינו בדרכינו להמליס, אנה, אח שלי ואני, כאשר אח שלי פתאום אמר תראו כמה האיש הזה דומה לצביקה פיק.
במבט נוסף, התברר שהאיש הוא אכן צביקה פיק.
צביקה התנשק עם איזו מישהי שצעירה ממנו בכעשרים עד שלושים שנים (מחליא).
הוא אכל גלידה ואז אמרתי לאנה שתצלם (מזכרת סלבריטאים :).
אנה התביישה מעט וכך אני נבחרתי למשימה...
צילמתי את צביקה פיק אוכל גלידה, כאשר על מנת להסוות את עצמי, עשיתי כאילו אני מצלם גם דברים אחרים (לכן התמונה לא ממש מפוקסת).
מיד לאחר מכן, התחילו הבדיחות...
אח שלי אמר שצביקה פיק בלונדון כדי להרים מיוזיקל ענק - "מרי לו" (בטח יעלה בין ווטרלו לבייקרלו :)
ואז התחלתי בשרשרת בדיחות צביקה פיק הנודעת :
אני : "צביקה, צביקה, אני המעריץ הכי גדול שלך, יש לי את כל האלבומים שלך"
צביקה פיק : "אה, זה אתה"
אני : "צביקה, מתי יוצאת ההסעה להופעה הבאה שלך?"
צביקה פיק : "מתי נוח לך?"
וכמובן, היו עוד כמה בדיחות מוכרות בסגנון.
ולכל מי שחשב שהסלבריטי שפגשנו היה רובי וויליאמס, אלטון ג'ון ואף הפט שופ בויס, צביקה פיק הרבה יותר נחשב באירופה :)
ויוה לדיוה... :)
צביקה פיק - סלבריטי אוכל גלידה בלונדון
סיפורי שדה התעופה נתב"ג 2004 (פחות טוב מנתב"ג 2000)
זיהוי ביומטרי יכול להיות מצחיק
כבר די הרבה זמן אני מחזיק בכרטיס המאפשר לי לדלג על החתמת הדרכון בכניסה וביציאה מהארץ ובמקום התהליך המייגע של עמידה בתור, אני פשוט שם את היד על סורק, מחכה שתודפס פיתקית קטנה ועובר...
הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נוח.
אבל מה, מסתבר שלא לכולם זה כל כך פשוט ונוח.
הנה למשל, משהו שלא חשבתי שיכול לקרות (כלומר, תאורתית כן, אבל לא חשבתי שזה באמת יקרה ושעוד אני אחזה בזה).
עמדנו בדלפק על מנת שאנה תרשם לשירות הנחמד הזה שחוסך בעיקר את התור הגדול בחזרה לארץ, לפני אנה נרשם זוג, יחסית מבוגר...
לאחר שסיימו להרשם, הלך הזוג המאושר לנצל בפעם הראשונה את הכרטיס החדש והנוצץ שקיבלו, הם העבירו את הכרטיס, שמו את ידם בסורק כף היד, אך אבוי נתקעו שני בני הזוג בין שני השערים (כאן אצין בכמה מילים שמעבירים את הכרטיס על מנת לעבור שער, מניחים את כף היד לזיהוי, לוקחים אישור ואז נפתח שער נוסף, על מנת שלא יסתננו אנשים שלא עברו בדיקה).
הסיבה, הם החליפו את הכרטיסים ביניהם, כלומר הבעל השתמש בכרטיס של האישה והאישה בכרטיס של הבעל ומן הסתם, אותן טביעות אצבעות לא היו להם...
מה עשה זוג החכמים שלנו?
בזמן שהם כבר תקועים בין שני השערים, כאשר אין סיכוי שהמכונה תזהה אותם, הם החליפו את הכרטיסים והרי השימוש בכרטיס כבר נעשה, אז הם ניסו להעביר שוב את הכרטיס.
אין טעם לציין שזה לא עבד, נכון?
בשלב הזה, לאחר מספר דקות שהיו תקועים וזעקו לעזרה, באה העובדת של משרד הפנים שהנפיקה להם את הכרטיסים וחילצה אותם, באמצעות כרטיס מאסטר או משהו כזה שפתח את השערים ואיפשר להם סיבוב שני, הפעם עם הכרטיס הנכון.
היא הגיע בדיוק ברגע המתאים, מפני שחששתי שהשלב הבא יהיה שהזוג מחלם יכרות כל אחד את יד ימינו ויעביר לבן/בת הזוג, על מנת להצליח בזיהוי הביומטרי...
ובאמת שאנה ואני לא היינו עומדים, מסתכלים וצוחקים עליהם, אבל משום מה החליטו בנתב"ג להציב רק שלוש עמדות כאלה ביציאה מהארץ, כאשר שתיים תפס הזוג ואת העמדה השלישית תפסה עוד מישהי שלא מסתדרת עם הטכנולוגיה המסובכת של הנחת היד ומעבר...
אז השתעשענו לנו, לפני הטיול בדיוטי פרי, החנות ההיא שמשלמים בה הרבה כסף ואפילו לא לרווחת הציבור על ידי מיסים, אלא רק לרווחת הבעלים של החנות...
חדר העשן
למי שלא יודע, בקצוות של הטרמינל (או בשפה העממית "אולמות בית הנתיבות") יש שני חדרים עגולים, מעוצבים בצורה חללית משהו (לטעמי) המשמשים פינות עישון למעשנים הממתינים לטיסה (כידוע, בימינו אסור לעשן בטיסות ולכן הסיגריה שלפני הטיסה עשויה להיות גורלית).
אז הכל טוב ויפה, אבל דווקא את הטיסה שלנו החליטו למקם ליד החדרון הזה. כמות המעשנים רבה ושמירה על החוק אצל מרבית המעשנים אינה ערך עליון וכך גם זכינו לנשום המון עשן סיגריות של אנשים שהחליטו להגיע עד לפינת העישון הסגורה, על מנת לעשן לידה וגם המון עשן מהחדר עצמו, עבר דרך חרירים קטנים בחדר, בדיוק למקום בו ישבנו, דבר שגרם לי לקום ולהגיד לאנה שאנחנו עוברים משם ובאמת עברנו לשבת כמה עשרות מטר משם, במקום בו העשן לא אפף אותנו מכל עבר.
טיסה לאנטליה
בזמן שישבנו על הריצפה, רחוק מפנית המעשנים, צפינו בקבוצה של ישראלים שנרשמו (דרך השטיח המעופף כמדומני) לנופש באנטליה, אבל מסיבה כלשהי הטיסה שלהם התעקבה במספר שעות (כיאה לטיסת שכר [צ'ארטר]) והאנשים הזועמים החלו להקים קול צעקה.
אישה אחת, כנראה ידענית גדולה, קבעה בפסקנות ששדה התעופה באנטליה פתוח ולכן עובדים עליהם בעיניים שלא מאפשרים למטוס שלהם להמריא...
איש אחר, קולני במיחד, החל לצעוק שהוא ושאר הנוסעים לא מוכנים לטוס (אוי לא, רק לא זה), כמובן שהיו אחרים שאמרו שהם כן רוצים לטוס והם לא מצטרפים לחרם.
היה עוד אחד, שניכר שיש לו חוש הומור מפותח, שהחל לצחוק על כל האחרים והעיר הערות ציניות.
למותר לציין שהייתי בעד האיש האחרון.
כיצד זה נגמר בסוף, אין לי מושג, כי לאחר מספר דקות, היינו צרכים לעלות למטוס.
במטוס
איכות של טיסה נקבעת על פי מדדים רבים שלא אציין את כולם, אבל אזכיר את אורך הטיסה, הבידור במטוס, הארוחות, צוות הדיילים, איכות המושבים וכן הלאה.
אמנם לא בכל הפרמטרים הטיסה הזו הייתה מהמשובחות שחוויתי (טסנו עם חברת ישראייר), האוכל לא היה משביע רצון ביאכותו, מה גם שבכל פעם הייתי צריך להזכיר להם שהזמנתי מנה צמחונית, בניגוד לאלעל לדוגמא שם דואגים להביא לי את המנה הצמחונית כמה דקות לפני שבכלל מגישים לשאר באי המטוס את הארוחה.
המטוס עצמו גם לא היה מהאיכותיים שטסתי בהם, בואינג 757 שנקנה מאלעל (ואפילו לא טורחים להסתיר זאת והסמל של אלעל הוא מוטיב חוזר במטוס) ועם מסכים ישנים עם איכות תמונה ירודה.
אבל מה, זו הייתה הטיסה הכי טובה שהייתה לי בחיים, ולא רק מפני שהיא חלתה בכמה רמות על כל טיסה אחרת שהייתה לי בפרמטר החשוב ביותר - האדם איתו אתה טס.
כן, הטיסה עם אנה הייתה הטיסה הטובה ביותר בחיי (עד כה)!
נחיתה רכה ופיספוס רכבת
נחתנו בגייטוויק, נמל התעופה השני בגודלו מבין חמשת נמלי התעופה של לונדון (יותר מישראל, לא?). כמובן שהוא הרבה, אבל הרבה יותר גדול מנתב"ג...
אחרי הליכה (כמעט) אינסופית בנמל התעופה הגענו לביקורת הדרכונים.
היה תור ארוך, אבל הוא התקדם בזריזות ולא עשו לנו שום בעיות בכניסה.
מסקנה : לבוא לאנגליה בזוגות ובטופס הכניסה למדינה, יש לתת כתובת מדוייקת בבריטניה ולא כמו אותם אנשים שבאו איתנו ולא ממש ידעו לאן הם נוסעים...
לאחר ביקורת הדרכונים, תפסנו רכבת פנימית לטרמינל השני, שם נמצאת תחנת הרכבת (כבר מתחיל להמאס לכתוב כמה טוב באנגליה לעומת ישראל, אבל אני עדיין מחכה לרכבת לנתב"ג) ממנה היינו אמורים לנסוע לתחנת הרכבת ליד ביתו של אח שלי.
קנינו כרטיסים לרכבת האחרונה שהייתה אמור לצאת חמש דקות לאחר מכן, אבל עד שהגענו לרציף ועד שהצלחנו לברר איזה רציף בדיוק, כי היו שם הרבה רציפים ובכל רציף המון רכבות שעברו, עברה השעה היעודה של הרכבת האחרונה... :(
הפעם הלכנו לקופה, ביקשנו להחליף את הכרטיס לרכבת המהירה שנוסעת לתחנת ויקטוריה בלונדון.
את הרכבת הזו לא פיספסנו ופגשנו את אח שלי בויקטוריה ומשם לקחנו אוטובוס לבית שלו, מרחק עשרים דקות נסיעה איטית ושלווה באוטובוס.
כמובן שישבנו בקומה השניה, כיאה לתיירים... :)
הבית של אח שלי
אח שלי גר בארמון קטן!
טוב, אולי זו הגזמה, אבל אח שלי גר בבית ויקטוריאני יפהפה ולי ולאנה היה חדר ממש מגניב משלנו.
באמת, אלא אם היינו הולכים למלון יוקרה (וגם שם לא הייתה בהכרח ערובה לזה שכך אכן יהיה), אני לא חושב שיכלנו לקבל תנאים יותר טובים.
והמקלחת מעוצבת בטוב טעם והכל שם כל כך יפה. וגם לא קר, כי יש חימום של הרצפות ועוד שלל דברים שהם כל כך בנאלים במקומות מסויימים בעולם וכל כך נדירים במחוזותינו (זה לא שלא ראיתי חימום מתחת לרצפות בישראל ולא שלא ראיתי בתים יפים בישראל, פשוט כמעט כל השכונה של אח שלי ניראית ככה).
אני הרגשתי כאילו אנחנו בירח דבש, רק בלי החלק של הנישואין לפני... :)
שופינג למאיון העליון
בבוקר המחרת קמנו מוקדם יחסית, קנינו כרטיס נסיעה לכל היום ולקחנו אוטובוס מהדירה של אח שלי לבית הכלבו המפורסם והיקר הרודס.
אח שלי סיפר לנו על ה-SALE בחנות שהגיע ליומיים האחרונים שלנו והלכנו לחפש מציאות.
אח שלי הפילו הציג ארנק שהוא קנה במחיר מציאה (משהו כמו 30 פאונד, שזה כ-250 ש"ח)...
אז ניסינו את מזלנו, הסתובבנו בבית הכלבו המפואר, אבל אפילו חוטיני נטול בד שנמכר לרגל סוף העונה במחיר זול, עלה בחנות הזו 10 פאונד, שזה כ-80 ש"ח, כלומר הרבה מאוד כסף, לזוג תפרנים ישראלים...
רחוב אוקספורד
מהרודס לקחנו רכבת תחתית אל עבר רחוב אוקספורד המפורסם, שם שוטטנו לנו בין כל מיני חנויות, חיפשנו פאנל לסלולארי של ידיד של אנה (פאקין' 10 פאונד), קנינו לאנה בושם נדיר שכבר שנים לא ניתן להשיג בארץ (וזו מתנת יום ההולדת שלי לאנה) ובכלל, ספגנו אווירה לונדונית.
מתישהו במהלך היום, גם נכנסו לחנות של דיסני (שאני רואה חנות דיסני, אני חייב להכנס) וקניתי כמה גרביים.
אני וסאלי (מפלצות (ע"ר)) בחנות דיסני
London Eye, הפרלמנט וכנסיית ווסטמינסטר
מאוקספורד נסענו לתחנת ווטרלו ממנה היינו אמורים להגיע ללונדון איי, הגלגל הענק של חברת בריטיש איירוויז שנמצא על גדות התמזה, אבל שהגענו גילינו שהוא בשיפוצים של חודש...
אז התיישבנו לאכול ארוחת צהריים שקנינו לפני כן במרקס אנד ספנסר על ספסל לגדות התמזה. מולינו, מעט שמאלה יותר בווסטמינסטר עמד הפרלמנט הבריטי עם השעון המפורסם - "הביג בן" שצילצל מידי כמה זמן.
סיימנו לאכול והלכנו על גדות הנהר, חלפנו ליד האקווריום שבכניסה אליו יש מכונית המשמשת כאקווריום קטן. לא נכנסנו מפני שאני כבר הייתי באקווריום של שני האוקיאנוסים בקייפטאון וגם אנה וגם אני היינו במצפה התת ימי באילת...
המשכנו ועברנו ליד תערוכת ציורים של אחד האומנים החביבים עלי, הסוריאליסט סלבדור דאלי. אולם מפני שהיינו קצרים בזמן והואיל ואנה לא חובבת סוריליזם מושבעת כמוני, ויתרנו (נו, תמיד יש את הביקור הבא בלונדון, אני לא דואג) והמשכנו אל עבר ווסטמינסטר (שם כאמור ניצב בניין הפרלמנט וכן נמצאת כנסיית ווסטמינסטר, בה מושבעים מלכי אנגליה).
התבוננו על בניין הפרלמנט מבחוץ, צפינו בכרזות מחאה כנגד הפעילות של בריטניה בעיראק ועוד שלל שלטים המעידים על כך שאנגליה היא מדינת משטרה...
משם המשכנו אל עבר הכנסיה (Westminster Abbey), נכנסנו בשעריה והסתובבנו בכנסיה הגדולה והמרשימה שעומדת על תילה, עוד מהתקופה בה לא הייתה קיימת הכנסיה האנגליקנית באנגליה אלא הקתולית, כלומר לפני שהנרי השמיני החליט להעמיד עצמו בראש הכנסיה, על מנת שיוכל לקבוע עם מי להתחתן ומתי...
הכיסא עליו מוכתרים מלכי בריטניה בכנסיית ווסטמינסטר
אחד ממלכי בריטניה המפורסמים בחנות הצעצועים המליס
המוזיאון הבריטי
בערב פגשנו את אח שלי במוזיאון הבריטי.
לפני שהוא הגיע, נכנסנו לחנות המוזיאון, שם קנינו לי ספר מיתולוגיות עב כרס (שודאי מתישהו יגיע תורו ברשימת הספרים הממתינים על המדף על מנת שאקרא אותם) ולאח שלי שביום שבת הזה חוגג יום הולדת 30, קנינו מתנה ספר בישול בסגנון עתיק (יווני עתיק, מצרי עתיק וכן הלאה), כיאה לחובב בישול שכמותו (נוסף על זה, קנינו לו בשלב מוקדם יותר באותו היום גרביים של בארט סימפסון, כי הוא חובב מושבע של הסידרה). חשבתי גם לקנות ספר המלמד קריאת כתוב חרטומים (הירוגליפים), אבל החלטתי שהסיכוי שאני אשתמש בזה בשנים הקרובות, הוא קלוש ביותר, אז ויתרתי.
לאחר שנפגשנו עם אח שלי, הסתובבנו עוד במוזיאון, צפינו באבן הרוזטה (אותה אבן שחורה בה נכתב טקסט בהירוגליפים, יוונית ועוד איזו שפה, יתכן אשורית, אבל אני לא בטוח) שבזכותה פיענח הצרפתי שמפוליון את כתב החרטומים, התבוננו באוצרות שהבריטים שדדו במרוצת השנים מרחבי האימפריה שלהם, בעיקר ממצרים וכמובן ראינו מומיות בגירסאות שונות, חלקן כרוכות בתחבושות ואף מונחות בסרקופגים (ארונות קבורה) ואחת שהוצאה מהתחבושות ובה נראה אדם שנפטר לפני 6,000!
התבוננתי על האיש הזה דקות ארוכות, קצוות השיער, השיניים, הציפורניים, כל כך אנושי, אבל כל כך לא.
קרוב ל-6,000 שנים הוא שכב במנוחה במצרים, עד שהגיעו אנשים, לקחו אותו, הוציאו אותו מהתחבושות בהן בחר להקבר, חשפו אותו, כמעט במערומיו והניחו אותו בתוך ארון זכוכית על מנת שכל העולם יוכל לבוא ולראות אותו.
בסדר, הוא לא היחיד, גם לנין, מאו צה טונג והו צ'ה מין ואחרים זכו לכבוד הזה (אגב, הויאטנמים לא ממש יודעים כיצד משמרים גופות, אז בכל שנה הם מוציאים אתהוצ'ה מין מהמאוזילאום ושולחים אותו לטיפולים ברוסיה), אבל אצלהם זה היה מבחירה.
אני לא חושב שזה מקדם את המדע שהוא שם, אלא אך ורק מספק את יצר הסקרנות שאל אנשים שרוצים לראות כיצד נראית מומיה מתחת לתחבושות...
ובזה בערך נגמר היום הראשון של הטיול שלנו, בערב עברנו דרך מסעדת טייק אוואי הודית, קנינו אוכל ואכלנו בדירה של אח שלי ובילינו ערב נהדר בחדר הויקטוריאני שלנו :)
נוטינג היל, דאנג'ן וליל כל הגשרים
בבוקר המחרת לקחנו אוטובוס לנוטינג היל, שם טיילנו בשוק פורטבלו.
מדובר ברחוב ארוך, ארוך מאוד בו יש המון דוכנים והוא מחולק על פי אזורים - עתיקות, שוק מזון, שוק פשפשים וכדומה...
הלכנו לאורך השוק, אני קניתי כובע צמר, מפני שהכובע הקודם שלי אבד ואת כובע הפליס שלי אני לא מחבב במיוחד ואנה קנתה נעלי דוק מרטינס שחורות כדי שיהיו לה נעליים לצבא.
אני שקלתי לקנות נעלי אולסטאר צבעוניות במיוחד, אבל תג המחיר שעמד על כמאתיים שקלים (כפליים מנעל אולסטאר רגילה בארץ) הרתיעה אותי כך שנכון לעתה עדיין ברשותי רק זוג אולסטאר אדומות וזוג נעליים שחורות.
לפני מספר שנים יצא לאקרנים סרט בשם נוטינג היל, מעולם לא ראיתי אותו וכך גם אנה.
אבל אז עברנו ליד חנות (חנות ספרים או מפות או משהו כזה) שאח שלי אמר שהופיעה בסרט, אז כיאה לזוג יפנים שכמותנו, מיד צילמנו את החנות, כדי שתשאר מזכרת, לא?
מי יודע, אולי ביום מן הימים נצפה בסדרט ונגיד - "היינו שם".
מנוטינג היל לקחנו רכבת לתחנת הלונדון ברידג' אשר סמוך לה שוכן הדאנג'ן, מרתף העינויים של לונדון.
מדובר ב"אטרקציה תיירותית" בה מוצגות בובות שעוברות עינויים והוצאות להורג, כמיטב המסורת הבריטית ומסופרים סיפורים על ג'ק המרטש ועוד כל מיני אנגלים אכזריים לאורך ההיסטוריה, כאשר הכל מלווה בשחקנים ושחקניות שמידי פעם מנסים להפחיד את הקהל.
כמובן, אם אתם הולכים לדאנג'ן, מומלץ להצטרף לקבוצה בה יש נערות צעירות הדוברות את שפת המקום (אנגלית) על מנת שיבינו מה נאמר, אך גם יפחדו, יצרחו ויעצימו את החוויה... :)
בכל מקרה, באחד החדרים בדאנג'ן, היה דרוש מתנדב, על מנת שיודגמו עליו שיטות עינויים.
אני תמיד שמח לעזור ומיד הרמתי את היד והצעתי עצמי לשבת על סד העינויים, כאשר הבחור הבריטי החביב החזיק מוטות וצבטות ארוכים, שבד"כ היו בטמפרטורה לוהטת ושימשו לתלישת הלשון ועוד שלל דברים ששמחתי שהוא הדגים רק באופן יבש ובאמצעות הסבר מילולי.
בשלב מסויים, הוא ביקש שאצעק כדוגמא לקורבן עינויים, ניסיתי בכל כוחי, אבל אני לא מסוגל לצעוק בקול חזק, במיוחד כאשר הדבר מתועד במצלמת הוידיאו שלי (שאח שלי לקח ממני לפני שנלקחתי לעינויים) וכך הבחור נאלץ להציג עוד כלי עינויים אחד, והוא שאל אותי האם אני יודע למה הוא משמש...
ישר הבנתי שזה אמור לשמש לתלישת, אמממ, איך נאמר, הדבר שהכינוי העממי שלו נקלח ממה שהתרנגולות מטילה...
אבל לא היה נעים, אז לחשתי בתמימות "לתלוש לי את הלשון?!"
הוא השיב שלא, אז הצבעתי במבוכה אל עבר אזור המפשעה והוא השיב שאני צודק ואז שוחררתי לדרכי (כמעט כמו טננבוים :) .
ביזבזנו די הרבה זמן על הביקור בדאנג'ן, בעיקר כי חיכינו כשעה בתור, נוסף על הסיור עצמו שהיה למעלה משעתיים.
הלכנו לאכול ארוחת צהריים מאוחרת בשוק אוכל סמוך, רוב הדוכנים כבר נסגרו כך שאכלנו תפוח אדמה עם רוטב (הצמחונים בינינו, שזה אני עם שעועית והקארניבורים עם בשר).
הלכנו לגשר לונדון (אותו גשר מפורסם שעל פי השיר נופל), גשר מכוער שהדבר הטוב ביותר שאפשר להגיד עליו שיש ממנו תצפית יפהפיה על הטאואר ברידג', הגשר המהודר והמפואר עם הכביש המתרומם.
הצטלמנו קצת, אלב חצובה לא הייתה, כך שהתמונות יצאו די גרועות, הלכנו ברגל לאורך התמזה עד לטאואר ברידג', שגם מקרוב הוא באמת יפהפה.
משם נסענו בתחתית לדוקלנד (ארץ הרציפים), משום מה היה חפץ חשוד באחת התחנות, אז הרכבת לא המשיכה ליעדה הסופי והתעקבה.
אז לא רק ישראל מוכת טרור ופחד...
הגענו למקום בו היינו אמורים לקחת מונורייל מעל הרציפים, אבל, כמו בלונדון איי, גם המונורייל היה בשיפוצים וכך נאלצנו לשוב כלעומת שבאנו, לא לפני שנכנסנו לסופר וקנינו חבילת גלידת בן אנד ג'ריס שוקולד פאדג' שכמעט וסיימנו לזלול ברכבת ואת המעט שנותר אכלו למחרת....
אני מודד כובע בשוק פורטבלו
V&A ותפילת יום ראשון
ביום המחרת, הוא גם היום האחרון לטיול שלנו היו חגיגות ראש השנה הסיני בלונדון.
אבל לפני שנסענו לחגיגות בכיכר טרפלגאר (Trafalgar square), נכנסו למוזיאון ויקטוריה ואלברט (או בקיצור V&A), שם לקחנו חלק בסיור שניסה להציג את ההילליטים של המוזיאון הנפלא הזה, המציג אומנות ואמנות מכל רחבי העולם.
הסתובבנו ליד אמנות סינית, יפנית, וקוריאנית (שבכניסה לחלק שלה במוזיאון רשום שמדובר בחסות של סמסונג כיאה לחלק הקוריאני), עברנו ליד האגף של האומנות האיסלאמית, שסגור לרגל שיפוצים עד 2006, עברנו בגלריה של יצירות של רפאל שהמלכה ויקטוריה (אשר על שמה ובעלה שמת בצעירותו קרוי המוזיאון) החליטה לתת למוזיאון על מנת שיוצגו לציבור והן עד היום רכוש בית המלוכה, צפינו בתצוגת מיטב האופנה האנגלית, של תקופת המלכה ויקטוריה, לפני למעלה ממאה שנים וסיימנו בחלק של המוזיאון המוקדש לחיקויי יצירות אומנות מפורסמות מרחבי העולם, דבר שהיה פופולארי בימים עברו וכיום הוא נדיר בעולם, כי הרי אנשים מעדיפים את האותנטי על פני החיקויים שנראים בכלל לא רע.
בקיצור, מוזיאון נפלא שמומלץ בחום לבקר בו, אם צריך לבחור רק מוזיאון אחד או שניים בעיר הזו, עם מאות המוזיאונים שבה...
מהמוזיאון הלכנו לכנסיה הסמוכה, כנסיה קתולית (בניגוד לרוב הכנסיות באנגליה שהן אנגליקניות כאמור) והאזנו למיסה של יום ראשון.
היה נחמד, זה כיף ללכת לכנסיה מידי פעם ולשמוע את השירה ונגינת העוגב...
הבעיה היחידה שהמוזיקה הנפלאה מהולה בקישקושים מצד הכומר שמשום מה החליט להסביר למה המוסלמים טועים בגישה שלהם ועל כך שהאלוהים של כולם הוא אותו אלוהים...
(לא תמיד זהיתרון להבין את הדברים שאנשים אומרים, לעיתים הם ממש שטותיים)
אנה ואני בכניסה ליד V&A
ראש השנה הסיני
מהכנסיה התניידנו לכיוון כיכר פיקאדילי אשר ממנה המשכנו רגלית לכיכר טראפאלגאר.
כבר בכיכר פיקאדילי, אפשר היה להבחין בנהר של מלוכסני עיניים (צהובים בפי ההמון) שהסתובבו כם בלון אדום המציין שהשנה הסינית החדשה הגיעה (בטח כי סין קומוניסטית או משהו כזה)...
משם הלכנו בצ'יינה טאון של לונדון ליד מלא מסעדות סיניות ובאחד הדוכנים שנפתחו שם, קנינו ארוחת צהריים.
לא חילקו שם אוכל בחינם, למעשההיה תור די גדול, אבל אנשים הצטופפו בתור רק כדי לקנות את פלא העולם - נודלס מוקפץ עם ירקות וסטאי (שיפודי עוף).
אחרי שעמדתי די הרבה בתור וראיתי סינים נדחפים לפני ומעבירים עשרת מנות אחורה לבני משפחתם (והרי יש המון סינים בעולם) ואחרי שראיתי כיצד בריטי אחד מקלל בנימוס (הוא השתמש במילה IDIOT) ילד סיני קטן שבאמת העביר המון מנות למשפחתו הענפה (למה באנגליה לא מגבילים את הילודה של הסינים לילד אחד למשפחה? :) הגיע תורי.
הזמנתי ארבע שיפודי עוף (בשביל אח שלי ואנה) ושתי מנות של נודלס (אחת לי והשניה לשני הטורפים) ב"מחיר מציאה" של 10 פאונד. 80 שקלים וזה למשהו שנחשב זול ועממי...
לונדון עיריקרה בטירוף, כבר אמרתי?
ואחרי האוכל, הגיע הזמן לחגיגות, הגענו לכיכר טראפלגאר ושם על במה רחוקה, לצלילי מוזיקה סינית עממית, סינית קטנה עשתה תרגילי אקרובטיקה, אשר קללו בין היתר עמידת ראש תוך כדי איזון עשר מנורות (בסגנון חנוכיה) עם נרות דולקים.
זה היה מרשים, רק חבל שעמדנו כל כך רחוק, שנאלצתי להתבונן בה דרך מסך הטלויזיה במצלמת הוידיאו שלי, על מנת להבחין בפעלולים שהיא עשתה.
אני מוכרח לציין שהתאכזבתי, ציפיתי לדרקונים, תהלוכות ססגוניות ובסוף היה נחמד, אבל את הדרקונים שלי, כנראה אאלץ לראות בבייג'ין...
יתכן והיו גם דרקונים וחגיגות מסורתיות, אבל לנו לא יצא לחזות בהם...
אוכל סיני (בתמונה ניתן להבחין בי בצד ימין מצטופף בתור)
פינת הנואמים
לאחר ראש השנה הסיני ומעט לפני שהיינו אמורים לתפוס את הטיסה שלנו, נסענו להייד פארק קורנר (Hyde Park Corner), שם מידי יום ראשון נישאים נאומים חוצבי לבבות מפי...
ובכן, מפי כל מי שבא לא להגיד משהו.
בדומה לעסק של בלוגים, כל אחד יכול לבוא להייד פארק ולהגיד את אשר על לבו.
רוב האנשים מצטיידים בסולם או כיסא, על מנת שיהיו נישאים מהאנשים אליהם הם מדברים ומתחילים "לזיין את המוח" על נושאים שונים, בעיקר על דת ומעט על פוליטיקה.
"ישו הוא התשובה", "מוחמד הוא הפתרון", אלו בערך הנושאים החמים, דובר גם מעט על הדרך המרקסיסטית ועוד כמה נושאים ברומו של עולם.
סביב התמהוניים שמדברים שם, מתאסף קהל רב (עשרות אנשים מסביב לכמה נואמים מובחרים) שמאזין להם ומתקיף את הנואמים בשאלות.
דרך דמוקרטית נפלאה לטעמי, אם כי הרבה לא יוצא מזה, למעט אולי שעשוע של כל מיני קשישים ותמהוניים שמגיעים לשם וכמובן התיירים שבאים לצפות באטרקציה.
נואם מוסלמי בפינת הנואמים בהייד פארק
Piccadilly circus
אוקיי, אותי זה הצחיק שנוסף על הפירוש קרקס למילה CIRCUS אפשר לתרגם אותה גם לכיכר וצומת.
כל פעם שקראתי את השם כיכר פיקדילי באנגלית, נזכרתי ב-FLYING CIRCUS של מונטי פייטון...
ושהיינו בכיכר עצמה, עלתה בי תמונה של אוסטין פאוארס בשנות ה-60' עם המון צבעים פסיכודלים...
למה?
שאלה טובה.
עיר אפורה!?
אומרים שלונדון עיר אפורה, אומרים שהיא עיר גשומה.
למעשה שעזבנו את הארץ ירד מבול ושהגענו ללונדון מזג האוויר היה מצויין, בערב של היום הראשון לטיול מעט טיפטף, אבל מדובר בזרזיפי גשם דקים ובלתי מורגשים.
ביומיים האחרים, השמש האירה לנו במשך היום והיה מזג האוויר נפלא לטיולים.
עיר גדולה
לונדון עיר ענקית!
לוקח יותר משעה להגיע מצד לצד באמצעות תחבורה ציבורית יעילה...
ככה זה בעיר שהייתה בירת העולם, יש לה מסורת רבת שנים והיא איחוד של הרבה מאוד ערים שנבלעו בה במרוצת השנים והפכו לשכונות.
עיר יקרה
לונדון עיר מאוד יקרה!
והפאונד (או הליש"ט) הוא המטבע בעל הערך הגבוה ביותר בעולם, מה שאומר שהכל מאוד יקר, אבל המחירים המוצגים במטבע המקומי נראים מאוד נמוכים.
זה אפילו מפתה אנשים, לחשוב שהמוצרים שהם רוכשים זולים.
זה גם מביא למצבים לא נעימים, כמו אותו מוכר שהתנצל לפחות חמש פעמים שלא היה ברשותו מטבע של פני (אגורה בריטית) להחזיר לאנה כעודף.
1 פני = 8 אגורות.
בישראל אין מטבע של אגורה ובד"כ מעגלים את הסכום, באנגליה, כל פני נחשב...
(בסוף, ויתרנו לו על הפני, הוא יחזיר לנו בפעם הבאה שנקרה שם :)
עיר עניה
כאשר יצאנו מתחנת ויקטוריה, אחד הדברים הראשונים ששמים לב אליו, זה כמו האנשים הישנים ברחוב, בפתחי חנויות.
זה לא מראה חדש, המראות זכורים לי ממקומות נוספים באירופה ובגירסה אף פחות סימפטית מאפריקה וגם בישראל נתקלתי לא אחת באנשים הישנים בגנים ציבוריים.
זה מטריד ומעורר תהיות באשר לעוני, עושר ומה שביניהם.
עיר מקסימה
מעבר לחוויות שאפשר לכתוב עליהם, יש משהו מיוחד באווירה הלונדונית ששום מילה ואף המון מילים לא יתאר, פשוט צריך לשהות שם זמן מה, בשביל להבין מה מושך את המבקרים בלונדון שוב ושוב, כמו מגנט...
אולי אלו הרחובות ההומים בכל ימות השנה, מזג האוויר הנוח השורר בעיר רוב הזמן (גם שגשום, הגשם חלש וא מזיק).
פשוט, אם יש רשימת ערים שחייבים לבקר בהן, לונדון היא אחת מהן, זה ללא כל צל של ספק.
אני מבין את אח שלי שגר שם ואת ההורים שלי שגרו שם לפני שלושים שנים במשך שנה.
תירוצים מטופשים בישראל
אנה ואני טסנו בין ה-22 ל-25 בינואר (למעשה נחתנו בישראל כבר בוקר ה-26 בינואר).
לאמא שלי היה יום הולדת ב-24 בינואר.
אחרי שחזרנו, אמא שלי התלוננה באחת הדרכים מטופשות ביותר ששמעתי בחיי!
אמא שלי אמרה, שמפני שסגרתי את הדוד החשמלי, לא היו לה מים חמים להתקלח ביום ההולדת...
זה הגיוני...
לא היה יותר הגיוני שהיא למשל, תבדוק אם הדוד עובד...
הרי הרבה יותר קל להאשים מישהו שטס יומיים לפני...
מה, שהיא תאשים את עצמה על כך שהיא לא פותחת את הדוד ולכן אין לה מים חמים?
אני טס ליומיים והבית מתפרק...
הגיון
אני מניח שרוב האנשים מכירים את זה, אבל בכל זאת, אני רואה לנכון לציין שבמדרגות הנעות (דרגנועים) המובילים לתחתית יש שילוט המבקש ממי שרוצה לעמוד להצטופף בצד ימין.
ההגיון הוא שמי שרוצה לעמוד עומד בצד ימין ומי שממהר או סתם רוצה ללכת במדרגות הנעות יוכל לעבור בחופשיות בצד שמאל.
כל כך פשוט, כל כך הגיוני, למה בישראל תמיד אנשים חוסמים את כל רוחב המדרגות (אני מדבר מנסיון של שנים בקניונים)?
שיר לסיום
אני רוצה להביא כאן לסיום את מילות השיר Streets of London שבוצע בין היתר על ידי שיניד אוקונור :
Have you seen the old man, in the closed-down market
kicking up the papers, with his worn-out shoes?
In his eyes you’d see no pride, hand held loosely by his side
yesterday's papers, telling yesterday's news
So how can you tell me, you're lonely
and say for you the sun won’t shine?
Let me take you by the hand,
and lead you through the streets of London
I'll show you something, to make you change your mind
Have you seen the old girl, who walks the streets of London
dirt in her hair, and her clothes in rags?
She's no time for talking, she just keeps right on walking
Carrying her home, in two carrier bags
So how can you tell me, you're lonely
and say for you the sun won’t shine?
Let me take you by the hand,
and lead you through the streets of London
I'll show you something, to make you change your mind
In the all-night cafe, at a quarter past eleven
same old man sitting there, on his own
Looking at the world, over the rim of his tea-cup
Each tea lasts an hour, then he wanders home alone
So how can you tell me, you're lonely
and say for you the sun won’t shine?
Let me take you by the hand,
and lead you through the streets of London
I'll show you something, to make you change your mind
Have you seen the old man outside the Seamens mission
memorie fathing, with the medalreabbons that he weares
In our winter city, the rain cryes little pitty,
For one more forgoten hero, and a world that doesn´t care
So how can you tell me, you're lonely
and say for you that the sun doesn't shine?
Let me take you by the hand,
and lead you through the streets of London
I'll show you something, to make you change your mind
ומי שלא הספיק לו (יש כאלה?!) מוזמן לקרוא את מה שהיה לאנה להגיד על הטיול שלנו. החלק הראשון של דבריה מופיע כאן והחלק השני מופיע כאן.
ועד כאן סיפורי לונדון ינואר 2004.
ודאי החסרתי הרבה, חלק במודע וחלק בודאי ללא כוונה.
אני מניח שמידי פעם עוד אכתוב כמה מילים על הטיול הזה שאני מוכרח לציין היה אחד הנפלאים שעשיתי.
אלעד
איך אפשר בלי מצא את ההבדלים - פרודו ואלעד בלונדון
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
