בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

משרד הפנים

בשעה טובה ומוצלחת, ביום רביעי הלכתי למשרד הפנים, על מנת לחדש את הדרכון שלי.

נכון, אפשר לעשות זאת באמצעות האינטרנט. אבל כאשר ביקשתי מהם לשלוח לי מעטפה מיוחדת לחידוש דרכון, אנשי משרד הפנים בחרו להתעלם ממני. ובכל מקרה, אם אני כבר הולך לדואר, אז להגיע עד משרד הפנים, זה פחות הליכה (והדואר די קרוב, פשוט תחנת האוטובוס המגיעה למשרד הפנים אף קרובה יותר), אז כבר החלטתי לבקר שם. הרי איך אפשר לוותר על החוויה האנתרופולוגית הזו?

נכנסתי למשרד הפנים. בבניין החביב עם השפיץ. אני נהנה שם. למען האמת, אני מעדיף את משרד הבריאות, שנמצא הרבה יותר למעלה, כי המעליות שם כיפיות. למשרד הפנים אני מטפס במדרגות. בעצם, במחשבה שנייה, משרד הבריאות הוא מקום נורא. עשו לי שם זריקות לפני כמה שנים וכמעט קפצתי אל מותי מהקומה ה-18 מרוב פחד.

לקחתי לי מספר, 875, והתיישבתי, לאחר שראיתי שהשלט מורה שכעת הפקידים והפקידות מתעסקים עם 830.

בינתיים, חלפו אנשים מאוד מעניינים. היה שם זוג דרוזי מבוגר, עם הלבוש המסורתי. זה היה מרשים. בד"כ אני צריך לנסוע ל"עיר הכרמל" כדי לראות דרוזים בלבוש מסורתי.

בקהל שמעתי שפות רבות. אנגלית, ערבית, רוסית, ספרדית ועוד כל מיני שפות, חלקן מהולות בעברית, אולי כולן. היו כמובן שדיברו רק עברית.

ובתור היו אנשים מגוונים, בשלל גילאים. חלקם באו כי הם כיבסו את תעודת הזהות הישנה. אחרים סתם איבדו אותה.

יש מי שבא לקבל כל מיני תעודות המכריזות כי אדם זה או אחר מת. כאילו תעודה היא זו שקובעת את מה שקורה באופן טבעי (או לא טבעי).

ולא אתאר עוד את מגוון האינטראקציות בין האנשים שם, זולת אחת.

בעודי יושב ומתבונן בפלא האנושי מול, מתרשם מהיעילות במשרד הפנים (בלי שמץ ציניות. אגב, זו לא הפתעה עבורי, כי גם כשהלכתי להאריך את תוקף הדרכון של ההורים שלי לפני מספר שנים, התרשמתי לטובה), התרחש לידי אירוע מעניין.

נדיבות. זו המילה לתאר את מה שהלך שם.

גברת אחת, קיבלה את המספר 873, אך גם את המספר 874.

מה עושים במקרה כזה?

לא, לא מחזירים לאיש במודיעין בכניסה. גם לא זורקים את הפתק.

פשוט מוצאים אדם בתור עם מספר גדול, עושים עימו חסד ונותנים לו את המספר וכך מקפיצים אותו בתור.

וכך, בחור צעיר עם המספר 889, זכה לקבל את המספר 874. הוא הודה לגברת הנחמדה, שמח איך הוא דופק את המערכת ושאל אותה מה יעשה עם המספר.

היא אמרה שייתן לאדם אחר. וכך, כאשר הגיע קשיש עם המספר 897, הוא קיבל מספר נמוך. הוא הודה לצעיר וכך זה נגמר.

כל אותה עת, ישבתי על יד והתבוננתי. יכולתי להעיר לגברת או לבחור הצעיר שהפעולה שהוא עושה היא למעשה עקיפה, די מכוערת, שלי. הרי הוא הגיע אחרי וכתוצאה מהנדיבות של הגברת, הוא יהיה בתור לפני. לנדיבות שלה, יש מחיר שכ-15 אנשים שלכאורה לא מודעים לעוול שנעשה להם, בהם אני, נדפקים.

תהיתי אם לשאול אותם מה דעתם בנושא, לאור זה שמי שהוא עוקף בתור יושב ליד ועד לזה. באמת עניין אותי לבחון את התגובה שלהם, בעיקר של הבחור.

הוא יכול היה למשל להגיד לי "בעיה שלך, נדפקת, כי היא נתנה לי את הפתק". אפשרות אחרת שהעליתי על דעתי הייתה שהוא ינסה לרקוח איתי דיל, בו אני והוא נחליף את המספרים, כך שאני אקבל את 874 והוא על אדיבותו יסתפק ב-875. זו הייתה כמובן אפשרות מעניינת, הרי עדיין כל האנשים בין 876 ל-888 נעקפים, עם או בלי הידיעה שנעשתה עסקה לא כשרה.

ואולי הייתה לו תגובה שונה ומפתיעה.

בעתיד, אם אתקל במצב הזה שוב, אבחן רק מתוך סקרנות מה תהיה התגובה (סביר שהיא משתנה מאדם לאדם ומקרה למקרה). אולם באותה עת, נראה לי בלתי חשוב לחלוטין אם אני נכנס כ-874 או 875. התור התקדם מהר, כך שלחכות עוד אדם, פירושו היה המתנה של עוד כדקה או שתיים.

ובכן, מצאתי עצמי בעמדה מספר 1, מתוך 6.

מסרתי דף שהכנתי בבית (בכל זאת, הטפסים באינטרנט), שתי תמונות ושילמתי 220 זוזים (טוב, שקלים). קיבלתי קבלה והלכתי לדרכי.

מהר מאוד כבר מצאתי עצמי בחוץ.

חשבתי לנצל את ההזדמנות שאני שם וגם להיכנס למוסד לביטוח לאומי, להגיד להם שלום, להראות להם שיש אדם בשר ודם שהם ממררים את חייו ללא סיבה.

והייתה סיבה פרקטית, אמנם הסדרתי את החוב שלי ברגע שהם הסבירו לי מה הוא. אולם כיומיים אחרי ששילמתי, קיבלתי מהם מכתב, שוב די מבולבל עם כמה סכומים, אשר תוארך שלושה ימים לפני המכתב הקודם מהם (מה שלא מנע ממנו להגיע שבוע וחצי אחרי המכתב שנשלח שלושה ימים אחריו – אם מישהו את ההיגיון בסדר הופעת המכתבים של ביטוח לאומי הוא מוזמן להסביר לי). התעלמתי ממנו. אך עדיין מקנן בי החשש שביטוח לאומי עדיין רואים בי כחייב כסף, ולכן חשבתי שאם אני בעיר, כדאי לדרוש בשלום חשבוני בביטו"ל.

אך אבוי. ביטוח לאומי עובד רק בימים ראשון, שלישי וחמישי (לא כל היום, רק מעט שעות). צפוי, לא? כלומר יתכן והם עובדים יותר, אך במקום לקבל קהל, הם עסוקים בשליחת חשבונות על חובות פיקטיביים לאזרחים תמימים. נכון, היה הגיוני שמוסד שמטפל במיליוני אנשים, יפעיל אנשים שתפקידם הוא לקבל קהל על בסיס יומי. אך מי אמר שההיגיון שלי משחק תפקיד בכל הקשור לביטוח לאומי?

אז התפניתי לעיסוקי.

מסתבר שבערך בשלוש, התקשרו אלי ממשרד הפנים. דיברו עם אימא שלי ואמרו שהתמונות שלי לא טובות.

קשה להבין מאימא שלי מה לא בסדר. זה עובר כל מיני עיבודים ומטמורפוזות בטרם המידע מגיע אלי.

יתכן והבעיה כרוכה בצבע הדוהה של התמונות, שהכנתי בעצמי לפני כשנתיים, לאור העובדה שצילום בחנות צילום עולה ביוקר. אבל יתכן והבעיה אחרת.

אם כן, היה צורך שאצטלם שוב.

וכך ביום חמישי (שזה אתמול), הצטלמתי לתמונת פספורט בחנות צילום של ממש.

המחיר 20 שקלים לשש תמונות. לא זול. בערך פי 20 מהעלות של פי 4 תמונות בייצור עצמי זול. אך לעיתים על איכות צריך לשלם.

שנתיים, אולי יותר קרוב לשנה וחצי, זה זמן רב מסתבר.

אשים כאן את שתי התמונות לצורך השוואה.

בקצרה, אומר שהשיער שלי התארך מאוד. פתאום, במבט על שתי התמונות אחת מול השנייה, שמתי לב לזה.

בקרוב אעשה קרחת (ואז שוב אצטרך לחדש תמונה בדרכון, אז אולי זה לא טוב).

חצי גמר האירוויזיון

השנה אני צופה באירוויזיון (מבחירה חופשית, אם כי אני יש לי סיבה טובה).

החלטתי גם לצפות בחצי הגמר אתמול, כדי להפוך את העינוי למושלם.

טוב, לא התעניתי, אלא די נהניתי.

בכל מקרה, במשך שנים רבות לא צפיתי בתחרות הזמרה הטלוויזיונית של אירופה. זה פשוט לא מעניין אותי במיוחד.

אולי זה כי אחרי קיצור שם היבשת אירופה, מופיע קיצור קופסת הפלאים טלוויזיה, שלא מושכת אותי במיוחד.

ואולי כי זו הטראומה של יזהר כהן והשיר "אבניבי" שלא היה גרוע, אבל אני באמת מתקשה למצוא בו משהו טוב.

בכל מקרה, בימים עברו, היה לתחרות הזו כלל חשוב, בו כל מדינה הוגבלה לשיר בשפה הלאומית שלה. המתח היחיד היה האם שוויץ תשיר בגרמנית, צרפתית או איטלקית.

לפני מספר שנים, הכלל הזה בוטל, מה שהפך את התחרות לכזו המתנהלת כמעט אך ורק על טהרת השפה האנגלית.

נכון, זה עוזר לי להבין את המילים של מרבית השירים. אך לא כל האירופאים דוברים אנגלית ואני מניח שודאי הם שואלים עצמם את השאלה מדוע דווקא האנגלית היא הדומיננטית (ובטח התשובה שהם עונים לעצמם היא שהשפה הפכה דומיננטית לא מעט בזכות ההגמוניה האמריקנית).

אך לא עבור אירופים שאינם דוברי אנגלית אני מלין.

מה שמפריע לי, הוא חוסר העושר התרבותי שהמופע הזה ייצג, או התיימר לייצג בעבר.

אימא שלי סיכמה זאת יפה, כאשר אמרה שכול השירים נראים לה אותו דבר.

אז נכון, הארמנים ניסו ליצור משהו אוריינטאלי וכך האלבנים גם כן. ואפשר היה למצוא עוד אי אילו חנופות לסמלים לאומיים שאבדו. ברם מרבית השירים היו שירי פופ קלילים בעלי מקצב דומה עם אומנים שהתלבשו באופן די דומה.

ואם המוזיקה הייתה דומה, הרי השפה הייתה ברובה אחידה – אנגלית.

יתכן וזה בשל הפנייה לקהל הרחב הכלל אירופי המצביע ב-SMS ונתפס כדובר אנגלית. למעשה, זה השיקול היחיד שאני יכול להעלות. "הדמוקרטיה במיטבה" בה הציבור יכול להצביע עבור מי שנראה לו באמצעי לא מתווך.

הדמוקרטיה במקרה הזה, מתגלה כמכתיבה טעם בינוני, פנייה למכנה משותף רחב, תוך פגיעה במיעוט, לא פגיעה פיזית וגם לא מדובר במיועד, אלא פגיעה בשפות החלשות.

זו אולי הסיבה שאהבתי את השיר של הנסיכות הקטנה מונקו שהיה על טהרת הצרפתית. הוא היה קצבי, חביב ולא באנגלית.

אם כבר הזכרתי את מונקו, מדינה עם כ-35 אלף תושבים, הרי היא ואנדורה עם כ-70 אלף תושבים, הן מדינות יותר שלכל תושב שלהם סיכוי גבוה יותר לייצג את מדינתו בתחרות. הרי כיצד ניתן לומר כי הסיכוי של אדם מרוסיה עם כ-143 מיליון אנשים לייצג את ארצו לעומת זה של אדם ממונקו?

למזלם של המתחרים, הואיל והתחרות הפכה לתחרות שירי פופ שכולם באנגלית, מופע שנועד למכור, גם ללאום אין משמעות של ממש. אנשים ממדינה אחת, יכולים לייצג אנשים ממדינה אחרת, כמדומני באין מפריע.

וכך, מתחרות שייצגה בעבר לאומים (לא שזו מטרה כה ראויה בהכרח, אך זו מטרה), הפכה תחרות האירוויזיון לתחרות בה אמנם בקהל ניתן לאתר אנשים המנופפים בדגלים ודגלונים המייצגים מדינות לאום שונות. אך מלבד זאת, הקשר למדינת הלאום מאוד חלש.

השפה ברוב המקרים אינה השפה המדוברת על ידי מרבית בני הלאום, התלבושות אינן אלו המאפיינות את בני הלאום (באופן מסורתי. אולי הלבוש היומיומי העכשווי במרבית מדינות הלאום שונה, אך גם במקרה הזה, הרי התלבושות בתחרות אינן בדיוק בגדים יומיומיים, כי אם לבוש ססגוני וצעקני) ובעצם גם הקשר הפורמאלי לא ממש קיים, אם זוכרים שהתחרות היא תחרות המשודרת בערוצי הטלוויזיה הממלכתיים של המדינות השונות באירופה, כאשר הערוצים הללו במקרים רבים אינם הערוצים בהם צופים בני הלאום.

אולי יש שיטענו שמדובר במין רב-תרבותיות במקרה הזה, כאשר השפה אינה משחקת תפקיד ונוצר משהו חדש. אך לדעתי, אין מדבור ברב-תרבותיות, אלא דווקא ביטול התרבויות הרבות, תוך כדי אולי חלופה ורמיזה להן, כאשר יוצרים מין שעטנז מוזר, לא מושך, ולא ממש מקורי (הרי אין הבדל מהותי בין מה שמוצג באירוויזיון לפופ הנפוץ בערוצי המוזיקה המסחריים.

ציינתי קודם את השיר של מונקו שהיה בצרפתית וערב לאזני. גם השיר של תורכיה היה בשפה שאינה אנגלית – התורכית, גם אם המילה סופרסטאר אינה בדיוק מילה תורכית אורגינאלית.

יתכן ואני נוקשה מידי בדרישה שלי לרב-גוניות בשפות, הנובעת אולי רק מהרצון שלי להקשיב לכמה שיותר שפות. אחרי הכול, שפות הן דבר דינאמי, מתפתח, שאינו קיים בוואקום. הרי השפות השונות באירופה, השפיעו אחת על השנייה ותמשכנה להשפיע, כך שאולי אין טעם להתקבע על שפה זו או אחרת, רק כי בנקודת זמן מסוימת הגדירו אותה כשפה ועוד שפה המייצגת לאום או קבוצה אתנית זו או אחרת.

הרי זה מאבד משמעות כאשר אנגלית לא מדובר רק על ידי אנגלים, צרפתית לא רק על ידי צרפתים, ספרדית לא רק על ידי ספרדים ושיש שתי שפות – צ'כית וסלובקית שהן בעצם אותה שפה, סרבית וסרבו-קרואטית שהן גם מאוד דומות, דנית ונורווגית שהן דומות להפליא, פלמית והולנדית שהן אותה שפה בעצם וכן הלאה.

התייחסתי לחצי הגמר כמשהו מאוד מונוליתי. היו כמובן דברים שחרגו מעט מן השגרה. פינלנד למשל היו חמודים עם מוזיקת הרוק והאיפור/מסכות שעטו על הפנים. זה בהחלט היה משב רוח מרענן, אם כי גימיק, די שקוף, אשר הוא די נסלח, בהתחשב בכך שהתחרות הזו היא מופע ומה שהם עשו הוא בהחלט מופע – Performance.

גימיק נוסף שמצא חן בעיני, היה השיר של ליטא (Lithuania) שענה לשם "We are the winners" שכל עניינו הוא שהם המנצחים של האירוויזיון.

אהבתי אותו במיוחד, מעבר לכך שהיה קצבי וחמוד, בשל הטקסט המייצג לדעתי את המהות של התחרות הזו – כלום!

הם שרו "We are the winners of Eurovision" ובזו הסתיימה ההנמקה לטענה שהם המנצחים של האירוויזיון. כי ככה!

וכזו היא התחרות. מדוע היא מספיק טובה כדי להיות משודרת בטלוויזיה? ככה!

מה הופך אותה לתחרות טובה? כלום!

התחרות קצבית, התלבושות ססגוניות, המופע הפירוטכני מרשים והיא עשויה למשעי. אבל אין בתחרות הזו כלום, מלבד העובדה שהכריזו עליה כתחרות השירים הטובה של אירופה.

רק משום שהתחרות קיימת, יש אנשים שמכירים את שיריה, יושבים בקהל ומנופפים בדגלים, רק משום שהיא שם אנשים שולחים SMS, מבלי לחשוב מה עומד מאחורי התחרות ומה היא מייצגת, אם היא מייצגת.

בהחלט יתכן וכיף לצפות בתחרות. היו כמה שירים נחמדים, כמה פרצופים יפים, הרבה צבע ומוזיקה קצבית.

אבל באותה מידה יכול היה להיות משהו אחר, תחרות שבאמת מציגה את עשרות השפות המדוברות באירופה, טקסטים עמוקים שנכתבו על ידי טובי המוחות שערש התרבות המערבית.

ולא בחרו לעשות את זה. בחרו ללכת על הדרישה הפשוטה – צפו בנו כי אני כאן ואנחנו עושים איזה מופע. או אם ניקח את השיר הליטאי – אנו האלופים כי אמרנו זאת.

וזו התמצית של התחרות ולכן נדמה לי שהשיר זה צריך להיבחר.

ולסיום, יתכן שבימים הראשונים של האירוויזיון, הם ימים בטרם נולדתי היה לתחרות איזה ערך לאומי, מיליוני אנשים מתכנסים מול מדורת השבט ומעודדים אנשים בני עמם, דוברים בשפתם וכן הלאה. היום, בתור ביצוע השירים, כל שמבקשים מהקהל בבית הוא להצביע עבור השיר שאהב.

המחיר הוא 2 שקלים למשלוח SMS או שיחת טלפון בתעריף 60 אגורות לדקה, למספר ברשת אורנג'.

לשון אחר, יש מי שמתפרנס מהתחרות הזו. אין לי מושג לגבי כמות המצביעים, אך כנראה שהוא גם מתפרנס לא רע.

התחרות הזו, לא מסתכמת באיזו תרומה לאומית (או לחילופין רב-תרבותית) אלא בתרומה למין חברה גלובלית צרכנית חסרת ייחוד.

ואת תהילת העבר שלה, מנתבים היום לאפיקים של רווח למי שהיה מוכן לקחת עליו את הוצאות הפקת הראווה הזו.

היה מעניין לחזות בחצי גמר האירוויזיון (ואני מניח שגם הגמר יהיה כזה), אפילו רק כדי לשים לב לדברים הללו, לשינויים הללו מהימים בהם צפיתי בתחרות עם משפחתי, כאשר "צמד הבטלנים" דטנר וקושניר יצגו את ישראל, גילי נתנאל בן ה-12 נראה לי יחסית מבוגר (כמדומני בארבע שנים) ובטלוויזיה בישראל היה רק ערוץ אחד.

ל"ג בעומר

יום שלישי האחרון היה ל"ג בעומר, זאת כל ילד יודע (בעיקר כי זה חג שלפחות לציבור החילוני שלא נוסע להר מירון, החג מיועד בעיקר עבור הילדים שמדליקים מדורות ואולי משחקים בחץ וקשת).

גם כל מבוגר יודע, הואיל והחג הזה, אשר נחוג לציון יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי (שרבים טוענים שאין צורך לחגוג ביום הזה, לא העובדה שהמרד האלים שניהל הביא בסופו של דבר להגלייתם של היהודים מישראל), הפך את עניין הדלקת המדורות, מה שאמור להיות סמל לתקשורת בימים עברו, בהן הדליקו מדורות על כל הר קירח כדי להעביר מסרים, לחג בו המונים מדליקים מדורות, בעיקר כי זה כיף להם (ופחות כיף למי שרוצה לנשום אוויר צח) ולכך הוסיפו זריקת נפצים, שלא נזכרים במקורות אגב, כך שגם מבוגר ללא ילדים, מודע לחג, בשל הרעש שגרם לאורך כל הלילה והעשן המסריח המתלווה אליו.

אפרופו רעש,  לפני כשמונה או תשע שנים, יצא לי לישון ביער הסמוך לעוספיא בשניים ההלילות של עיד אל אדחה, הוא חג הקורבן המוסלמי, אשר גם הדרוזים (שהם מין גלגול של השיעה) מציינים וחוגגים.

זכורים לי מאז שני מראות:

הראשון, הוא שכאשר טיילנו בכפר בשעות הלילה, והמתנו מספר דקות ליד תיבות הדואר בישוב, כמות לא פרופורציונאלית לחלוטין לשעה של אנשים באה, בעיקר עם רכב, לבדוק את תיבות הדואר. מכאן הסקתי שדרוזים בודקים את תיבות הדואר בשעות מאוד לא שגרתיות, או שהם מכורים לבדיקת דואר.

הדבר השני, הפחות משעשע לטעמי, היה שכאשר היינו ביער בלילה, שלוותנו הופרעה, הואיל ולאורך שעות רבות, נשמע קול בלתי פוסק של נפצים, אשר החריד את השלווה והיה די מעצבן. אבל איך אפשר להאשים רק ילדים דרוזים בחוסר התחשבות בזולת, כאשר ילדי ישראל עושים אותו דבר בחג שלהם.

גם בחג הקורבן וגם ל"ג בעומר, אין זכר לאיזו שהיא מצווה של הדלקת נפצים. הבעיה היא הורים שלא יודעים להציב גבולות לילדיהם.

הנחמה היחידה בעניין הנפצים, היא שכאשר הייתי בחגיגות כניסת השנה החדשה, שנת 2000 בזלצבורג אוסטריה, עיר תרבותית, שלווה ורגועה, עיר הולדתו של וולפגנג אמדאוס מוצרט, הדרך בה הנערים הפרחחים של העיר בחרו לחגוג הייתי עם נפצים אשר נזרקו וכל פיצוצם החריד את שלוות הרחובות המצועצעים של העיר.

קולות הנפץ המהדהדים, לוו בצעקות רמות בגרמנית.

היה משהו טראומטי במקצת, להיות בעיר עתיקה הומה באנשים, קולות פיצוצים ברקע, נערים מגודלים צועקים בגרמנית.

לא יכולתי להימנע מאנאלוגיה למחנה ריכוז הומה, עם כמה נאצים שעושים שמות וצועקים בגרמנית בקול המצטרד מעוצמתו.

כלומר נפצים וילדים נודניקים, הם לא בעיה אופיינית לישראל, ללא קשר למגזר, אלא הם בעיה אוניברסאלית, שיש כחלק מטבע האדם.

אך נשוב לאומת הפירומנים שלנו.

ל"ג בעומר עבר, אני נהניתי לי להשתעשע במחשבות על כך שחג שאמור לציין דבר מסוים (כאמור, לא ממש מבורך), נחגג אמנם, אך הוא מתרוקן מתוכנו והופך לחג הקומזיץ הלאומי, כך שהסמל, כמו תמיד הופך להיות המטרה שהוא אמור לסמל והמטרה, המטרה נשכחת.

והיום, הופיעו באתר הארץ, כמידי שבוע תמונות השבוע.

חלקן הוקדשו לחג, אחת הראתה את ההילולה במירון, אחרת אנשים סביב המדורה.

אולם זו שמשכה את עיני היא תמונה מספר 12 (שתופיע כאן להלן).

מבחינת קומפוזיציה, אין זו תמונה משובחת במיוחד לטעמי. הילדים נחתכים ברגליים, אחד אף בראש. התמונה אינה חדה מאוד וגם הטשטוש בה לא תורם.

מה שגרם לדעתי לבחור בתמונה הזו להופיע, מבין מאות ואף אלפי תמונות שצולמו על ידי הצלמים השבוע, הוא מה שרואים בה ומה שהיא מייצגת.

אפשר להתייחס אל הנראה בה כעל מעשה שובבות של ילדים. כפי שהם מפוצצים נפצים, כך הם שורפים בובות עטויות כאפייה, אשר אמורות לייצג ערבים.

אפשר גם לעשות רדוקציה לכך שמדובר בילדים מבני ברק, מהחברה החרדית, שהיא עשויה להצטייר כשונה וקיצונית עבור חלק מהציבור הלא-חרדי.

אבל אני חושב שבמקרה הזה הם כן מייצגים הלך רוח רחב מאוד בציבור היהודי בישראל, ללא קשר לגיל ומידת הדבקות בדת.

כמה פשוט לשרוף בובות עם דמויות של ערבים. הרי יש לנו "סיבה מצוינת" לעשות את זה. "הם התחילו" או "גם הם עושים את זה".

הרי אין זה משנה אם אתה רוצה לראות עצמך כנעלה יותר מהערבים מבחינה מוסרית. מספיק שתגיד שאתה מוסרי. הרי אפשר להתעלם מזה שמרגע שגם אתה שורף צלמיות, בטענה שאויבך עושה אותו הדבר, אתה באותה דרגה כמוהו.

אנשים ששורפים דגלים, סמלים ודמויות של מי שהם רואים כאויביהם, תמיד נראים לי מגוחכים.

הרי פתרון, אין בכך. הדבר רק מלבה שנאה. יתכן וזה יוצר תחושות כוזבות של ניצחון אצל הפירומן. אך כאן זה מסתכם.

כאשר התבוננתי בתמונה הזו, עלה בי חיוך קטן. לא של שמחה חלילה.

רק על האירוניה שבדבר, על כך ש"עם סגולה", "אור לגויים" (הרי המדורות מפיצות אור לגויים, לא?), נוהג בדיוק כמו אלה שבתודעה הקולקטיבית שלו הוא רואה כחיות אדם.

האירוניה בדמות הנלעגת של ערבי שמנסים להציג, המכילה בערך כל סטריאוטיפ אפשרי שיש ליהודים בישראל כלפי ערבים, כאשר רוב רובם של הערבים שאני מכיר באופן אישי, לא רק שהם כה רחוקים מהדימוי הנבוב הזה, אלא שאותם ילדים החובשים לראשם כיפה ומתלבשים בלבוש מסורתי, מזכירים לי את הדמויות שהם שורפים יותר מהערבים שאני מכיר.

גזענות ושנאה הם דבר כה אירוני, כה מצחיק לעיתים. אם היה ניתן להוציא מהם את הפן האלים, את הסכנה הפיזית הטמונה בהם, אין ספק שהייתי מבקש לשמר זאת, רק בשל המצבים הקומיים שמציאת שוני מדומה יוצרת.

אלעד