בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בשנה שעברה, בימים בהם צוין שבוע הספר, כתבתי ביקורת על האספקט המסחרי של שבוע הספר, כלומר עידוד מכירת ספרים לשם מכירת ספרים, l’art pour l’art שכזה, באצטלה של עידוד תרבות הקריאה, שהיא כה מבורכת.

כפתרון, הצעתי מנוי לספריות, המאפשר נגישות לאותם ספרים שקונים (ועוד רבים אחרים שלא מוצעים למכירה, כי המוציאים לאור [המכונים מו"לים, כאילו להזכיר צליל של צליל] לא חושבים שיניבו רווחים השנה), במחיר עממי יותר.

מספר חודשים לאחר מכן, כאשר שהיתי בכפר הקטן ז'בליאק שבמונטנגרו, כתבתי טקסט שמעצם מהותו סותר את עצמו, בכך שהוא יוצא נגד המילה הכתובה.

זה המקום להבהיר, שאין לי משהו נגד טקסטים כתובים – ספרים, עיתונים, שלטי חוצות ומה לא. הבעיה מתחילה כאשר ברובם כתוב, אבל לא באמת כתוב, כלומר כתובים דברים אוויליים (בעיני כמובן) ובכל מקרה, מה שרציתי לומר שקידוש הטקסט הכתוב, יוצר הערצה למכשיר ולא למטרה לשמה הוא נועד, הערכה לכלי ששמו קריאה ולא לידע (נתונים, רעיונות וכדומה) שהיא אמורה להקנות.

וכעת, אנו עומדים בפתחו של שבוע ספר חדש.

כאמור, אינני נלהב מכך, על אף שכבר כתבתי על השבוע הזה לפני שלוש שנים, לפני שנתיים וגם לפני שנה.

אך בכל זאת, אספר על אספקט חדש, גם השנה.

אתמול, היום ומחר, מתקיים באוניברסיטה אירוע מכירת ספרים ישנים, מעודפי הספרייה (ואולי גם מעודפי ספריות אחרות). כל ספר בחמישה שקלים בלבד. יש ספרים בעברית, ערבית, אנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית ואולי עוד שפה או שתיים שפספסתי.

זה באמת שינוי מלבב, לראות ספרים נמכרים על אף היותם שלא בכריכות המקוריות, כריכות צבעוניות ומושכות, אלא בכריכות קשיחות חומות או אפורות, דפים מצהיבים ולעיתים אף מתפוררים.

סביר להניח שמשום שהקהל באוניברסיטה משכיל יותר מהשכיח בשבוע הספר ובטוח שהוא תופס עצמו כמשכיל, אז חזיתי בהתנפלות המאסיבית על ספרים ישנים.

גם המחיר, חמישה שקלים כאמור, בהחלט הקטין התחבטויות שוודאי היו צצות, לו מחיר הספרים היה דומה למכונית ענתיקה, המתוחזקת במצב טוב.

אתמול, חברים הסתובבו להם עם ספרים חדשים-ישנים שרכשו.

חלק מהספרים, באמת נראו לי מעניינים. על כמה מהם, אפילו קיננה בי תחושת קניין וחמדנות, על כך שאינם בבעלותי.

 ציינתי שהם מעניינים. אך באותה נשימה, הערתי גם את שהצעתי לפני שנה פה בבלוג, שכל עוד יש לי מנוי לספריה, אין בכוונתי לרכוש ספרים בסיטונות, בטח שלא על פי משקל.

מכירת כל ספר בחמישה שקלים, ללא חשיבות לתוכנו, נראית לי תופעה המאפיינת שוק סיטונאי ולא כדרך למכור ספרים.

יש עניין של זילות הספר, כפי שקורא בעוד מקומות בהם מוכרים ספרים במשקל, כמו צומת ספרים למשל שהתבססה על זה בעבר או סטימצקי המוכרת מידי פעם ספרים ישנים במכירת חיסול.

היינריך היינה ידוע באמרה : "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם".

ולשיטתי, מקום שבו לספרים אין ערך, שם גם לבני אדם בסוף לא יהיה ערך.

ואולי כבר אין.

היום, שוב עברתי סביב לדוכן.

קניתי ספר אחד.

לא ספר קריאה קניתי. גם לא ספר מדע, היסטוריה וכדומה. את אלו כאמור אני משאיל מהספרייה לא אחת.

הספר שרכשתי, הוא "ספר השנה של העתונאים" (כן, עתונאים ולא עיתונאים. זה נגזר מ"עת", לא מ"עית". אך מעתה, אשוב לכתוב עיתונאים, כפי שהשתרש) לשנת תשכ"ט, היא שנת 1969. עורך הספר הוא חיים איזק.

לא קניתי את הספר בציפייה להחכים, להרחיב אופקים וכדומה.

רכשתי אותו בשל עניין אישי, כמעט אובססיבי, באנאלוגיות שאני אוהב לעשות.

"שנת תשכ"ט – 1969 תיחרת בדברי ימי-אנוש כשנת פתח-תקופה: האדם הציב כף רגלו בפעם הראשונה על הירח". זו השורה הראשונה מדברי הפתיחה.

אני חושב שדווקא משפט הפתיחה, מסכם את העיקר.

אפשר לראות כמובן בשנת תשכ"ט את שנת המפנה, שנה בה ההיסטוריה משנה כיוון וצועדת קדימה.

אך באותה מידה בדיוק, אפשר לומר כי בשנת תשכ"ט לא קרה שום דבר משמעותי!

כוונתי היא שבתור נקודת ציון, ניתן היה לבחור באותה שנה בה ג'ון פ. קנדי נאם והבטיח שעד סוף העשור ארה"ב תצעיד אדם על הירח, כלומר שנת 1962.

ואולי יש לבחור בשנה בה שיגרו הסובייטים את הספוטניק, כשנת המפנה? זה בכלל, היה בעשור הקודם.

ואולי המלחמה הקרה, שהאיצה את המרוץ בחלל, היא האירוע אליו צריך להתייחס והוא התפרס על פני הרבה מאוד שנים ולכן קשה לדחוף אותו לספר שנה אחד, אך באותה מידה אפשר בקלות להכניס אותו לרבים.

ואולי מלחמת העולם השנייה שהביאה למלחמה הקרה, במובן מסוים?

או שאולי הראשונה, שהיא למעשה הייתה זו שהביאה למלחמה הטוטאלית השנייה?

רגע. מלחמות נפוליאון והסכם וינה מ-1815, הביא רק 99 שנים של רגיעה. אולי בעצם אז החלה התקופה החדשה?

שלום וסטפליה?

הפיכת הנצרות לדת של האימפריה הרומית?

המלחמה הפונית השנייה?

או שאולי, בעצם עדיין לא הגענו לעידן החדש, לא ב-1969 ולא ב-2006?

רוצה לומר, הזמן רץ, ללא קשר למה שייכתב בעיתונים, בספרים, בספרי השנה של העיתונאים...

כאשר מציבים גבולות דמיוניים לתהליכים הנמשכים על פני תקופות ארוכות, התוצאה עשויה להיות מגוחכת (תלוי כמובן בעיני מי).

כאשר המטרה היא להציג שנה מסוימת כמיוחדת, כי הרי צריך למכור את הספר, קל מאוד להציג את השנה ככזו.

לא שאני מזלזל בנחיתתם של אנשי אפולו 11 על הירח, אם כמובן אנשים נחתו על הירח ולא מדובר בקונספירציה גדולה, כחלק מאיזו מלחמה פסיכולוגית אמריקנית תוך כדי המלחמה הקרה (ויש גם כאן).

וכן, אני יודע להעריך התפתחויות כמו תקשורת לווינים, תקשורת מחשבים, טפלון ועוד דברים מעולים שדווקא המלחמות המקוללות יצרו (וכאן הוויכוח המתמיד, האם היו נוצרים דברים טובים יותר בעולם נטול מלחמות או שדווקא המלחמות הן המפתח לקדמה ולהתקדמות המדעית).

פשוט עם כל הכבוד, שנת 1969, הייתה עוד שנה, חלק מרצף מתמשך של שנים, שבכל אחת מהן קרה משהו, אפקט פרפר מתמשך שכזה שאנו, ב-2006 במהלכו, ונהיה במהלכו גם בשנת 2969 או 3006.

בבחירות הבאות (זה בטח יהיה בקרוב), נסו לשים לב כיצד תוצג מערכת הבחירות כ"גורלית" ביותר. ככזו בה, לשם שינוי, בניגוד למערכות הקודמות כמובן, יעמדו על הפרק השאלות המהותיות והחשובות.

זה הרי תמיד ככה.

בדיוק כמו שנת 1969 שהיית גורלית.

אז כאמור, שנת 1969 לא הייתה גורלית. לא זה מה שהביא אותי לרכוש את הספר. גם לא הרצון להשתעשע על חשבון "נאיביות" שהייתה פעם. כי כמדומני, היום אנחנו נאיביים באותה מידה.

מה, אתם לא קוראים עיתונים?

אתם לא רואים שאנחנו שוב עומדים בפני החלטות גורליות, שיקבעו את עתיד המדינה, עתיד האנושות, עתיד היקום?

היפה בעולמנו, הוא האספקה האינסופית של אנשים, אשר רובם ככולם עוברים שוב ושוב את אותו תהליך למידה, פחות או יותר, כך שרובם נתקלים בשלבים הללו בהם הם עומדים לשנות את העולם, לאחר מכן הם מבינים שאולי קצת פחות פשוט לשנות את העולם, וחוזר חלילה. התהליך קורה הן ברמה האישית והן משעתק עצמו מאדם לאדם.

מה שחיפשתי בספר, היה הרצון בכל זאת, לראות את פערי הזמן.

בתמונות הרבות שיש בו, בטקסטים שאמנם כתובים בעברית, אך נראים כתובים בשפה זרה, באיורים ובפרסומות.

אין מלבב בלצפות בפרסומת למכונית העונה לשם "טריומף 1300 (Triumph), של אוטוקרס – גדול יצרני המכוניות בישראל" (כאילו זה קשה), "פיג'ו 504 (Peugeot) – ההישג האחרון של פיג'ו – הארי שב(ת)חבורה", ועוד כל מיני פרסומות של בנקים, שעוני דוקסה (Doxa) ודגמי 1970 של טלוויזיות זניט (Zenith).

לראות מה נכתב ב-1969, שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים על אותה מלחמה, בטרם הופנמו טראומות יום הכיפורים. וכן, יש בספר הזה דיון בשלות "האם החמצנו הזדמנות לשינוי מערכת היחסים עם שכנינו?", "האם המדיניות המצויה היא הרצויה?", "מה הם סיכויי השלום?" וכדומה.

ועוד שלל נושאים, שדווקא בחלוף הזמן, כיף לקרוא עליהם, בלא המלודרמה המתווספת כאשר מדברים על עניינים אקטואליים (אם כי, השאלות שעלו לאחר יוני 1967, הן שאלות המהדהדות עד היום ללא פתרון מוסכם של ממש).

לסיכום, אומר שעל אף שכל עניין מכירת הספרים בזול, נראה לי קונספט מוטעה, הממעיט בערך הספרים (בהנחה ויש להם ערך), גם בבליל של חוסר היגיון, ניתן למצוא היגיון מסוים ואפילו מוטב לנסות להפיק ממנו את המרב.

אלעד