בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בין מציאות לדמיון

בשעה ארבע לפנות בוקר לערך הקצתי מחלום.

ובחלום, אחותי התגוררה בקיבוץ או ישוב כל-שהוא שאינו עירוני.

כיאה לישוב לא עירוני, היו שם חיות. ארנבים (או שמא זה היה יצור קטן אחר. אני צריך לשוב לכתוב חלומות מיד שאני מתעורר ולא לחכות שעות ארוכות).

בדירה של אחותי, שבכניסה לה הייתה דלת עם רשת נגד יתושים ואחריה מסדרון ארוך המוביל לדלת אחרת.

מעבר לדלת השנייה, היה בעל חיים אחר (כלב?). גם חמוד, אבל לא מהסוג שמסתדר עם היצור האחר.

לקחתי לי את הארנבת (ושוב, יתכן וזה היה יצור אחר) ביד. עברתי את הדלת, הלכתי במסדרון, ומעבר לדלת כבר ראיתי את בעל החיים השני חושף שיניים. הדלת הייתה כמעט סגורה, אך בכל זאת נותר חריר מסוים.

הכלב, החל לדחוף את הדלת. לא עזרה אחותי שניסתה לעצור אותו ואני שניסיתי לדחוף את הדלת על מנת שתפריד בין הניצים.

כעבור שניות מספר, שני בעלי החיים היו במסדרון. אחד בידי, השני על הרצפה.

בעל החיים שהיה ביד שלי נבהל, קפץ ונפל מבין ידיי.

מבועת ממרחץ הדמים שהולך להתרחש התעוררתי בבהלה.

הייתי מכוסה. עדיין בשלב בין שינה לערנות, חיפשתי את הארנב בתוך השמיכה.

לא מצאתי. לאן הוא נעלם? חשבתי לעצמי.

עברו עוד שניות ארוכות בטרם הבנתי שהארנב הזה היה בחלום, כעת אני ער ואין לי שום ארנב.

וגם תולי מתה כבר כמה חודשים, אז ודאי לא היה שם כלום.

אני אוהב את הרגעים הללו על הגבול בין מציאות לדמיון.

התמדת הזיכרון - סלבאדור דאלי (זה פשוט נראה לי מתבקש)

מציאות משתנה בהתאם לזוויות הראייה

כל אדם עושה שורה ארוכה של דברים שנראים לו מובנים מאליהם, כך שהוא אפילו לא טורח לחקור אותם לעומקם ולנסות להבין את פשרם.

כן, בפסקנות אני קובע שכל אדם נוהג כך. ההבדל הוא מה הן הנקודות שאדם "בוחר" (או בדיוק להיפך) לא להתיחס אליהן או להעמיק בהן. אולי גם הכמות שלהן, למרות שבכל מקרה היא גדולה.

כזו הייתה גם הנסיעה בקו 17 בחיפה עבורי.

אני לא נוסע בקו הזה על בסיס קבוע. בעצם בחודשים האחרונים נסעתי בו מידי יום שני, מאז החלטתי לוותר על המונית שמימנו לי. אבל בכל מקרה החל מהשבוע הקרוב מנהגי זה נקטע ובכל מקרה, הנסיעות שלי בקו 17 החלו לפני שנים ארוכות, כך שלא ההרגל הוא החשוב לעניינינו.

קו 17 יוצא מהטכניון. בעבר הוא הגיע לתחנה המרכזית, אולם מאז שהוחלפה התחנה המרכזית בקרית אליעזר בשני מסופי נוסעים בלב המפרץ ובחוף הכרמל, הוארך במעט המסלול של הקו והוא עובר דרך בית החולים רמב"ם, שכונת בת גלים ומסיים כמו קווים רבים אחרים ליד יוטבתה בעיר שבקצה טיילת בת גלים.

המסלול כמובן דו כיווני, כך שהוא גם מתחיל בבת גלים ומסתיים בטכניון.

במסלול מהטכניון מטה, לאחר שהקו עובר ברחוב העצמאות, במקום להמשיך ישר לכיוון רחוב יפו, הקו פונה שמאלה לשדרות בן גוריון, השדרה המרכזית במושבה הגרמנית.

משדרות בן גוריון האוטובוס פונה ימינה לשדרות המגינים עד שהוא מגיע ללין ושם פונה שוב ימינה.

במשך שנים, העיקוף הזה נראה לי טבעי. אחרי הכול, לין היא מרכז רפואי המשמש מקום בידור לקשישים רבים בחיפה ולכן זה אך טבעי שהאוטובוס יעבור בו.

אמנם הרהרתי מעט מדוע האוטובוס עושה את העיקוף המוזר הזה, אבל הסתפקתי בלין כתשובה, גם אם לא ממש טובה.

ואז הגיע יום שישי האחרון, כלומר אתמול.

בעודי נוסע בקו 17, במטרה להגיע לכיכר מאירהוף, התיישבו לפני ארבעה אברכים לובשי שחורים.

שכונתי מלאה בכאלה, יש בה ישיבה גדולה, כך שמגיעים אליה בני ישיבה מכל רחבי הארץ.

אלו היו צעירים ממני במספר שנים. אינני יודע בדיוק כמה.

הם דיברו בינם לבין עצמם על הא ועל דא.

היה מרתק להאזין להם.

כאשר האוטובוס פנה שמאלה אחרי רחוב העצמאות, אל עבר שדרות בן גוריון, אחד הבחורים נבהל משום שהאוטובוס לא ממשיך ישר אל עבר התחנה המרכזית הישנה ופונה שמאלה.

הוא שיתף במצוקה זו את חבריו.

אחד מהם הסביר בפסקנות שהאוטובוס מבצע עיקוף של הדרך בשביל כוהנים, משום שהכביש עובר בבית הקברות הישן.

פתאום זה הכה בי!

שנים אני נוסע בקו הזה.

שנים אני מכיר את בית הקברות הישן שקיים שם וגם יצא לי להשתעשע בעבר על שלט המזהיר כוהנים מלנסוע בכביש משום שהוא עובר בבית הקברות.

שנים שאני מודע לבעייתיות ההלכתית בביקור כוהנים בבתי קברות.

אך מעולם, לא עלה בדעתי לקשר בין המסלול של קו 17 (ולמעשה עוד קוים רבים אחרים) לבית הקברות וכוהנים שלא יכולים לבקר בו.

מדוע שאחשוב על כך שקואופרטיב אגד חורג מהמסלול ההגיוני הישר בשביל כמה אנשים ששם משפחתם כהן או כ"ץ שאולי לא מבקרים בבתי קברות מטעמי דת ומצפון?

כל המידע היה לי!

אך כפי שפתחתי ואמרתי, יש דברים שהם כה מובנים מאליהם, שאני כלל לא טורח לרדת לעומקם, לעמוד על קנקנם.

רק האזנה לשיחה בין אנשים שעולמם התרבותי כה שונה משלי, שסדר העדיפויות שלהם כה רחוק משלי, הביאה אותי להכרה בכך שהמובן מאליו עבורי, אינו מובן כלל ועיקר.

זו הסיבה שאני כל כך נהנה להקשיב לאנשים, גם אם לכאורה אין הם יכולים ללמד אותי דבר.

דווקא אלו השונים ממני, שאני לא מסכים לדבריהם בדרך כלל, הם המעניינים ביותר.

אגב, כלל לא בטוח שהסיבה שאגד לא נוסעים שם היא הסיבה שציין האברך. אם כי היא נשמעת הגיונית.

אולי ביום אחר, אאזין לשיחה של אדם אחר, שיספר סיפור אחר. זה היופי במציאות מורכבת והליך למידה הנבנה טלאים-טלאים.

זה קצת מזכיר לי את ימי השירות הצבאי בו למדתי כה רבות על הדברים המובנים מאליהם.

אופן קשירת השרוכים למשל, שלא בצורה הרגילה, כלומר איקסים בין החורים, אלא קוים מקבילים בין החורים, נועד לחיתוך מהיר, על מנת להקל על הרופא הצבאי המטפל בפצוע בשדה הקרב.

החגוֹרה הצבאית, גם כן חגוּרה באופן מסוים ולא אחר, כדי להקל על הרופא לטפל בחיילים זבי דם.

הצדעה שמקורה, אולי, בהרמת מגן העיניים בשריונות שעטו אבירים, כאשר רצו להגיד שלום איש לרעהו או סתם להביט אחד לשני בעיניים רגע לפני שיצאו לדו-קרב.

לחיצת יד שנועדה לסמן שאדם אינו נושא סכין מאכלת, כלומר שפניו לשלום.

ועוד שורה של מעשים יומיומיים שרק גנאולוגיה מקיפה עשויה, אולי, להסביר מהיכן הגיעו, והם נראים כה ארכאיים או שקופים, כלומר מובנים מאליהם, בגלגולם הנוכחי.

בכל מקרה, שמיעת דעות אחרות, גם אם היא לא באמת מועילה, תמיד מעניינת, מרתקת ומעלה חיוך בערבו של יום.

שבוע נפלא שיהיה.

אלעד