| 3/2003
 על קניונים, קניות וקונים + מדריך הטרמפיסט לסופר
אתמול אני וחברה שלי הסתובבנו בקניון איילון.
שמתי לב שהמוני אנשים ממלאים את בתי הקפה והמסעדות שבתוך הקניון (שמתי לב לתופעה זו גם בקניונים בחיפה).
מילוי בתי הקפה והמסעדות בקניונים, בה על חשבון אלו שבעולם האמיתי.
זה די עצוב שאנשים פוחדשים מדברים שהסיכוי שיקרו קטן כל כך.
חלק ניכר מאותם אנשים שיושבים בבתי הקפה שבקניון, עוברים על החוק ומעשנים בתוכו.
אני משוכנע שחלק גדול יותר מהם ימות או ייפגע מסרטן יותר מאשר הסיכוי שהיו מתים או נפגעים אם היו יושבים במסעדות.
ככה זה, אנשים לא תמיד נוהגים בצורה רציונאלית.
גם אני, נוהג כך, אפילו בשיטתיות.
למשל אני מעדיף לסבול מכל מיני דברים, רק לא לערוך בדיקת דם. כל כך מפחיד אותי הרעיון שיבוא אדם וישאב ממני דם.
פעם אפילו הלכתי לבדיקת דם בצבא, מישהי ששירתה איתי הצטרפה אלי וכאשר הגיע תורי, ראיתי את החייל שהיה אמור לשאוב ממני דם, זיפים מפחידים עיטרו את פניו ואני נחרדתי מהמחזה הנורא וברחתי כל עוד נפשי בי.
ואם כבר בדברים לא הגיוניים עסקנו אז נמשיך בסיפור של קניון איילון.
אחרי סיבוב קצר בקניון, קנינו כמה מצרכים בסופר.
לא לקחנו עגלה, כי חברה שלי רצתה לקנות מספר מוצרים בסיסיים להכנת אוזני המן (דבר שלא מובן לי, כי הרי אפשר לקנות אוזני המן סופר איכותיות בקונדיטוריה - טוב, אולי תחושת הסיפוק העצמי מדברים שהכנתה עולה על הרצון להשיג הכל הקלות).
בעודנו עומדים בתור האינסופי של יום שישי בצהריים בסופר, חברה שלי נטשה אותי לחיפושים אחר עוד מוצר אחד בסופר (בסוף הפוסט עמדתי בעניין), כאשר היא העמיסה עלי את המוצרים שקנינו (אשר הכילו שתי אריזות עוגיות חמאה ושלוש אריזות צ'יפסים שהיו במבצע - הרי איך אפשר בלי לדפוק את הסופר שנותן משהו חינם).
לפני עמד זקן, הוא הסתכל עלי ועל ערימת המוצרים שהגיעה עד ראשי, כמובן שהוא לחשב להציע לי לשים את המוצרים בעגלה שלו.
הוא הביט בי במשך דקה או שתיים ואז נשמטו שתי שקיות צ'פסים מידי.
אותו זקן צעק "ידעתי", עוד לפני שהאריזות הספיקו לגעת בקרקע.
הוא המשיך "אסור היה לה להעמיס עלייך ככה" והוסיף את מוסר ההשכל שלמד בחייו "היא הייתה צריכה לשים את זה בשקית וזה לא היה קורה".
אכן נבואתו של האיש הגשימה את עצמה וכמו שהוא פילל, השקית נפלה על מנת שגם אני אלמד את הלקח החשוב.
אני יודע את זה כי אחרת הוא לא יכל להגיב בכזו זריזות על נפילת המוצרים שלי.
אותו זקן היה זקן מהאגדות!
כפי שכתוב בספרים, היו היה לבוש בלבוש אלגנטי (של לפני כמה עשרות שנים) ננעלי ספורט.
בתוך העגלה שלו שכבו עשרות אריזות לבן ושמנת 9% באריזה שמזכירה אריזות "דני".
היו לו המון בקבוקי חלב וחברה שלי התלוצצה שהוא המשווק של שטראוס עם כל כך הרבה מוצרים שהם אותו דבר.
בנוסף היו לו גם שתי כיכרות לחם אחיד, אתם יודעים, זה שהמדינה מסבסדת.
גם הנבואה של חברה שלי, הגשימה את עצמה כמעט במלואה, אותו זקן קנטרן, כנראה אוהב להציק לבריות.
כאמצעי תשלום, הוא שלף מארנקו אישור של שטראוס על זיכוי כלשהו לקניית מוצרים, לדעתי הוא התלונן על מוצרים שלהם כמו שזקנים רבים שחייהם משעממים כל כך אחרי הגיל בו יצאו לפנסיה, וכך זכה בזיכוי לרכישת מוצרים של שטראוס בסכום מסויים.
אגב הוא קנה עוד מספר מוצרים של תנובה, כי כנראה הוא קצת עבר את הסכום והרי הוא לא ייקנה יותר בחיים מוצרים של שטראוס (או יטבתה שקשורים אליהם).
הזקן הזה הזכיר לי בכמה תכונות את סבי ז"ל.
קשה לי להתעלם מהעובדה שכל כך הרבה זקנים רוכשים סוג מאוד מסויים של מוצרים (לבן, לחם אחיד וכל מיני מוצרי יסוד לא מתוחכמים שכאלו).
שציינתי את זה בפני חברה שלי, היא אמרה שגם אני אהיה כזה שזה יהיה הדבר היחיד שאני מסוגל לעכל...
על עגלות ואנשים (או מדריך הטרמפיס לסופר)
אז הנה הסיפור הקטנטן שהבטחתי קודם על צורת הקניות.
הסופר הוא מקום שתוכנן בקפידה, כך שכל מוצר יימצא על ידי מי שעשוי לרכוש אותו, הסופר הוא למעשה מקדש קניות.
הכל מתחיל בעגלה שאתה חייב להכניס לתוכה חמישה שקלים (אני אישית מכניס מרק גרמני ישן, אשר דומה מאוד בגודל), דבר אשר גורם לך פסיכולוגית לחשוב על גודל המעמד של הקניות ולמנוע ממך לבצע קניות קטנות.
עם השנים הלכו עגלות הסופר וגדלו, על מנת ליצור תחושת רייקנות בקרב אלו הרוכשים מעט מוצרים וגם על מנת שאלו שרוכשים הרבה, יוכלו לרכוש הכל בעגלה אחת.
ברגע שנכנסת לסופר, אין דרך חזרה!
הכניסה לסופר היא בכיוון אחד והיציאה היא אך ורק דרך הקופות.
למעשה מעודדים את הקונים ויותרים לחץ נפשי כבד על אלו שרק באו להעיף מבט.
בניגוד לחנות למוצרי חשמל שאתה יכול לברוח כלעומת שבאתי, בסופר, אתה חייב לעבור דרך קופאיות בעלות שיני זהב שכל עניינם הוא לבקש את כרטיס המועדון שלך וכאשר אתה מכריז בחגיגיות שאין לך אחד שכזה, הן מביטות בפליאה, כאילו לפחות היית מואשם ברצח עם.
המוצרים בסופר צועקים לך לקנות אותם.
הלוואי והחברות שמשקיעות כל כך הרבה באריזות ה"מפתות" של מוצרים, היו משקיעות חצי מהסכום שמושקע בשיווק על הפיתוח ואיכות המוצר.
לאחרונה לדוגמא, שמתי לב שמוצרי קנור (שבארץ זה שם יפה שמוכר הרבה יותר מתלמה), קיבלו אריזה חדשה, על האריזה נכתב "מתכון משופר" או "מתכון חדש" וכך הרבה מאוד אנשים מרגישים שעכשיו אותם עובדים על פס הייצור מכינים את אבקת המרק שלהם בצורה קצת אחרת.
כן, העולם שלנו מתמלא בזבל שמקורו באריזות מהודרות של מוצרים שבהחלט מוזר למה הם בשקיות פלסטיק ומתכת.
צד אחד של החשק לקנות מגיע מהמוצרים עצמם, אבל עוד גורם מכריע בשיקולים של הקונה הממוצע, האם לקנות מוצר מסויי או לא, הוא המיקום.
שימו לב שמרבית המוצרים המיועדים לילדים, כמו ממתקים וצעצועים, ימוקמו בדרך כלל במקום נמוך. כך ילד קטן שהולך עם אביו לקניות, ייקח את המוצר בכוחות עצמו, יבכה לאביו למה הוא אוהב את הקורנפלקס הכי נחות עם המדבקה הכי יפה בפנים וישכנע את אביו לרכוש את המוצר.
כן, ילדים הם כוח הקנייה מספר אחת. הם מפעילים לחץ שרוב ההורים לא יכולים לעמוד בו.
לכן כל כך הרבה פרסומות, מופנות לקהל יעד שמעולם לא הרוויח שקל (למעט, אולי, דמי כיס).
באותו הקשר של מיקום, תמיד תהיה פינת מבצעיים בסופר, בה ינסו למכור ללקוחות מוצרים שעומד לפוג תוקם, או שאיש לא חפץ בהם עד כה והסופר חייב להיפטר מהם.
פינה זו בדרך כלל תמוקם בכניסה לסופר, או בצידי השורות הארוכות, כך שכל מי שיחלוף על פניהם יביט בשלט הגדול המעיד שאכן מדובר ב"מבצע חסר תקדים".
המוצרים שאותם הכי רוצים למכור, ימוקמו בגובה העיניים של האדם הממוצע, על מנת שהוא יראה אותם, והאריזות יתחננו בפניו שיכניס אותן לעגלה.
המוצרים לנשים ימוקמו בדרך כלל מדף מתחת, כי הרי נשים קצת יותר נמוכות...
מוצרי החלב מוקמו עד לא מזמן בשיטת FIFO - FIRST IN, FIRST OUT.
בעברית פשוטה זה אומר שמוצרים שהמועד בו אמור לפוג תוקפם קרוב יותר, ימוקמו בהתחלה, כדי שהלקוחות יבחרו בהם בעוד המוצרים ארוכי הטווח, ישכחו הרחק מאור, עד אשר גם הם יבואו בימים ויעברו אחר כבוד קדימה.
ציינתי שהשיטה הזו עבדה עד לא מזמן, כי רוב האנשים הבינו את השיטה הלא מתוחכמת הזאת, לדחוף להם מוצרים העומדים הלתקלקל ולכן כיום הרבה אנשים לא לוקחים מוצרים מהשורה הראשונה אלא שולחים את ידם לעומק המקרר על מנת לשלוף מוצרים חדשים יותר.
שיטה זו מוכרת גם כן למנהלי הסופרים, שהסבירו זאת לאותם עובדי "מחלקת החלב" שעכשיו מסדרים את המוצרים בשיטת מישמש בה המוצרים החדשים נמצאים קדימה ואחריהם נמצאים אותם מוצרים שעומדים לפוג תוקף, על מנת שהלקוח ההדיוט ירכוש אותם בכל זאת.
כל מה שנשאר לנו זה לבדוק את התאריך, ולקוות שלא מחקו ושינו אותו, כפי שעשו לא פעם ולא פעמיים על מוצרים שונים שיובאו לארץ...
סיימנו את הקניות והגענו לקופה.
המכונה המשומנת המכונה סופר, עובדת עד הרגע האחרון.
משני צידי הקופה, נמצאים מוצרים, בדרך כלל ממתקים (ובחלק מהסופרים שתייה קלה בבקבוקים קטנים ופחיות), אשר באים למשוך את הלקוחות שממתינים בתור שנוצר, כי אף פעם לא כל הקופות פתוחות, אלא רק כמות קטנה יחסית על מנת ליצור את התורים והתחושה שהסופר מלא והמוני אנשים קונים יחד איתנו.
אחרי שצרפנו לעגלה עוד אריזה של כיףכף ועוד חבילה של מסטיקים, וזה רק כי שיעמם לנו שעמדנו בתור ולא כי באמת רצינו בהם הגענו לקופאית.
לאחר שאלת מיליון הדולר "יש כרטיס מועדון" (עם מבטא רוסי כבד) היא מעבירה את המוצרים דרך עינית שנועדה לקצר את הליך הקניה וכך לאפשר לנו לרכוש עוד מוצרים, כי הרי משך הקניה הצטמצם.
בסוף הקניה, לא משנה מה היה סכומה, היא מציעה לנו לרכוש עוד מוצרים "במבצע" ובחלק מהמקומות גם כרטיס הגרלה - "קזינו בסופר".
גם כאשר פעם קניתי רק מספר מוצרים ועברתי דרך קופת האקספרס, הציעה לי הקופאית לרכוש מוצרים שונים, אז חשבתי לעצמי שאם הייתי רוכש אותם, הייתי עובר את הגבלת המוצרים...
אבל למי איכפת, כל עוד אני רוכש במקדש הקניות.
זה מזכיר לי שראיתי פעם ספר, שלא קראתי שנקרא "האלים החדשים" העוסק במותגים.
באמת החברה הצרכנית המודרנית, רוכשת הרבה מאוד דברים שהיא לא באמת צריכה.
הרבה מאד ילדים סובלים מעודף משקל ותזונה לקויה, רק כי פרסומות משכנעות אותם לרכוש מוצרים שהם לא צרכים הבאים על חשבון אלו החיוניים.
ונחזור לתור בקופות, אורכו מאפשר לרוב האנשים ללכת לעשות עוד סיבוב מאסף בסופר.
לוודא שהם לא שכחו לקנות עוד מוצר במבצע.
ללכת להביא את היוגורט, שמלכתחילה הם נכנסו עבורו לסופר.
יש אנשים שכבר אחרי שהתחילו לסכם את החשבון שלהם, הם הולכים להביא מוצרים שהם נזכרו ששכחו וכך הם מעקבים את התור.
זה העלה בי פעם רעיון, לקחת עגלה, להכניס בה מוצר אחד ולהתחיל לערוך קניות וכך לא להמתין בתור.
כמובן שאני מניח שזה יעצבן אי אלו אנשים.
בכלל, בעולם הגדול, ישנם עגלות עם ברקוד, איתם אתם יכולים ללכת לקופה בלי לשלם.
זה משפר את איכות הקניה, על אף שזה נוגד במקצת את העיקרון של מנהלי הסופרים, היוצרים מועדונים המשעבדים אותך לסופר שלהם (הרי יש לי הנחה שם).
ולא התחלתי לדבר על שלוש הרשתות הגדולות בארץ, שפותחות חנויות בעשרות שמות, לאוכלוסיות שונות, כמו שופרסל (בא מהמילה הארמית שופרא + סל) לעשירים, ברכת רחל לחרדים, היפרנטו לחסכנים, קוסמוס לצרכנים הכבדים וכדומה שכולם שייכים לרשת השופרסל.
כך נוהגות כל הרשתות, כי הרי שם אחד עשוי למנוע מחלק מהלקוחות להגיע אליהם ובנוסף הוא מחייב אותן לתת מחיר אחיד, והרי אם אפשר למכור את אותו מוצר לאנשים שונים, במחירים שונים, למה לא לעשות כן?
יכלתי להסביר עוד שעות את הנושא, אך זמני קצר, המלאכה מרובה וביום ראשון אני נוסע לטיול בדרום.
אז שיהיה לכולם סופשבוע רגוע.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
