בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כידוע, בכוונתי היה ללכת מחוף הים התיכון לחוף ימת הכנרת, כלומר טיול מים לים.

למרבה הצער, מסתבר שלנעליים תפקיד מפתח בהנאה מהטיול, כלומר אם יוצאים לטיול עם זוג נעליים מאיכות ירודה, למשל ניו באלאנס 870, כאלה שהספקת לשחוק בטיולים במזרח הרחוק ועוד כל מיני מקומות, אז אחרי כמה עשרות קילומטרים של הליכה עם ציוד מלא על הגב, תופענה כל מיני שלפוחיות על הרגליים, מה שאומר שכל צעד ושעל הופך כואב, מה שפוגם בהנאה מהטיול.

לכן, החלטתי להפסיק את הטיול באמצע המסלול, אחרי יומיים מתוך כארבעה, בתקווה שאתחיל אותו שוב בפעם אחרת, הפעם עם זוג נעליים שגם נחמד ללכת איתן (ואולי אשנה מעט את המסלול, למשל אתחיל בעכו, על מנת לגוון).

בכל מקרה, הספקתי ללכת מחוף אכזיב עד אלקוש, טיול לא קטן גם כן.

אספר על החלק של הטיול שכן יצא אל הפועל ולאחר מכן אציג מספר תמונות שצילמתי, אם כי איכותן לא מהגבוהות, שכן אני לא בקיא במיוחד בתפעול המצלמה הקטנטנה שלקחתי.

מחיפה לחוף אכזיב

את הבית עזבתי בסביבות השעה רבע לשתיים עשרה, אחרי שדודה שלי גררה אותי לשיחת טלפון ארוכה שכמעט ועלתה לי בפספוס האוטובוס שמגיע אחת לרבע שעה-עשרים דקות לתחנת לב המפרץ (קו 123).

על גבי נשאתי תרמיל, שעם כל בקבוקי המים והמזון שבתוכו שקל כ-18 ק"ג (תזכורת, הבוקר בדקתי את מסתי וגיליתי שהיא 57.5 ק"ג, כך שמדובר בכשליש ממשקל גופי).

בחרתי לנסוע ללב המפרץ מטעמים פיננסיים לגמרי. נסיעה לתחנת מרכזית המפרץ עולה כמו נסיעת אוטובוס רגילה בחיפה (5.50 מחיר מלא, 4.40 בפועל, הואיל והשתמשתי בכרטיסיה). זאת בזמן שנסיעת רכבת מאחת משלוש תחנות הרכבת בחיפה (חוף הכרמל, חיפה בת גלים וחיפה מרכז) לנהרייה עולה 16 שקלים ולעומת זאת נסיעה מלב המפרץ, שהיא בשטח של העיר חיפה (ולכן מחיר הנסיעה הוא מחיר נסיעה עירונית רגילה, אם כי זה לא מחייב, כי גם קריית חיים שייכת טכנית לחיפה) עולה 12.5 בלבד.

נכון, מדובר רק בשלושה שקלים וחצי הפרש, אבל מבחינתי אין הבדל אם אני עולה בחיפה מרכז או מרכזית המפרץ, כך שאם אפשר לחסוך, בשל כל מיני כשלים בירוקראטיים, מדוע לא בעצם?

הרכבת אמורה הייתי לחלוף בלב המפרץ בשעה 12:29. האם חלפה הרכבת בשעה הנקובה?

הצחקתם אותי. מן המפורסמות שלוח הזמנים של רכבת ישראל הוא בגדר המלצה, לא מחייבת כמובן, בלבד.

הרכבת עצרה בתחנה בסביבות השעה 12:40.

התנצלות ברמקול שבתחנה?

מה פתאום.

הסבר לסיבת איחור הרכבת או למצער הודעה שהרכבת תאחר, כאשר היה ברור לצוות התחנה שלא תגיע בזמן?

לשם מה?

התנצלות ברכבת עצמה על כך שהם לא עומדים בלוח הזמנים?

חה! הרי עדיף לנצל את שעת המיקרופון היקרה לזרז את הנוסעים בפנים ולהפציר בהם לקום לפני שהרכבת מגיעה לתחנה.

היה חסר רק שבתום הנסיעה, בנהריה, יאמר הכרוז "הנוסעים מתבקשים לוודא שלא שכחו חפצים אישיים. שלום ובעיה שלכם שבחרתם לנסוע ברכבת ישראל".

אבל כאמור, הרי לא שעמדתי עם סטופר והאיחור באמת שינה לי בכהו זה.

יותר היה חבל לי על החייל המסכן הזה, שהיה מת לחזור הביתה, ששאל אותי כל שתי דקות אם אני יודע למה הרכבת לא מגיעה ואני נאלצתי להסביר לו שיש הרבה תחנות לפני לב המפרץ, מה שמגדיל את הסיכוי שהרכבת תאחר ובכלל, שאין לסמוך יותר מידי על הזמנים של הרכבת בארץ.

מכל מקום, כאשר ירדתי מהרכבת, היו בידי שתי אפשרויות. האחת לצעוד לחוף אכזיב, הוא נקודת הפתיחה של הטיול שלי, כחמישה קילומטר צפונה או לחילופין לקחת מונית שירות לחוף אכזיב.

מוניות שירות בקו נהריה-אכזיב-ראש הנקרה-שלומי יש בשפע, הן יוצאות בתדירות גבוהה, מלאות בנוסעים והעלות היא 7 שקלים בלבד.

לקחתי מונית, אלא מה.

הנהג עצר לי ליד שפך נחל כזיב. כאשר ראה אותי עם התרמיל הגדול, שאל אם יש לי מספיק מים. השבתי שכן וירדתי מהמונית.

הנה אני, מביט צפונה ורואה את הסלעים הלבנים של ראש הנקרה (נקורה) ומעברם מדינת לבנון, מביט דרומה ורואה סמוך אליי את הצריף העלוב של "מדינת אכזיב" של אלי אביבי (כתבתי עליה בעבר בכמה מילים כאן). כל כך הרבה "מדינות" בטיול שבסופו של דבר אמור להתרכז בישראל.

בחוף אכזיב, חוף יפהפה, אך למרבה הצער מטונף בזבל שהשאירו במקום מבקרים, היו אותה שעה עשרות דייגים.

לחשוב שלפני קצת יותר מחודש, כל האזור הזה היה מטווח לרקטות שנחתו מן הצפון.

אלימות הבאה ונעלמת לסירוגין, היא לחם חוקה של הפינה הזו במזרח התיכון, הרבה לפני סבב האלימות האחרון. הרבה לפני הקמת התנועה הציונית, ייסוד האסלאם, התחלת הנצרות ואף הקמת היהדות. אך לכך עוד נחזור בהמשך.

ליל הגשרים

התחלתי לצעוד מזרחה, לאורך נחל כזיב.

במהרה הגעתי לגלעד שהוקם לזכר "ליל הגשרים", אותו לילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946, בו חברי ההגנה, כחלק מ"מפגן כוח", פוצצו 10 גשרים (מתוך 11 שהתכוונו לפוצץ) שחיברו את ארץ ישראל לשכנותיה.

על אותם חברי הגנה שיצאו מקיבוץ מצובה, הוטל לפוצץ את שני הגשרים מעל נחל אכזיב – גשר הרכבת וגשר הכביש.

הכוח התגלה וכך, בחילופי האש, נהרג אחד מחברי ההגנה וקליע פגע באחד משקי חומרי הנפץ, מה שהביא לפיצוץ והרס גשר הרכבת (אגב, מותם הטראגי של 13 לוחמי הגנה, ביניהם מפקד הכוח). גשר הכביש לא נפגע.

אני חושב שמובן מאליו לדבר על השלכה ממעשה אלימות אחד למעשי אלימות אחרים, כלומר הדמיון  בפעולה פרה-צבאית שמוצגת באור חיובי לתלמידי בתי ספר יהודים-ישראליים שמגיעים למקום כיום, לבין פעולות אחרות המוצגות לאותם ילדים כטרור נפשע, מבלי שבדרך כלל מנסים לדון בדמיון בין המקרים (והרי פעילות שלנו מאז ומעולם הייתה מוצדקת, בעוד פעולותיהם של אויבינו, מאז ומעולם נתפסו כלא-לגיטימיות).

אך נדמה לי שמעבר למובן מאליו הנ"ל, ישנו משהו מאוד סימבולי בליל הגשרים.

הפעולה אמנם תוכננה כדי "להראות" לבריטים, שדגלו במדיניות שלא הייתה לרוחו של היישוב היהודי בארץ. אך הרעיון, של ניתוק ישראל משכנותיה, יש בו מעין נבואה שהגשימה את עצמה.

באותם ימים, ניתן היה לקחת אוטובוס מחיפה לבירות, לדמשק ובעצם לאן לא.

הנה, רק תם המנדט הבריטי על הארץ ופלשתינה שהפכה לישראל, הפכה ממדינה המחוברת ליתר מדינות האזור למעין אי בלב הסהר הפורה, שלקח עשרות שנים להוציא אותו מבידודו, משימה שטרם הושלמה עד כה (כשישים שנה אחרי), אם אי פעם תושלם.

ובתפקיד אבשלום: אני

עד כאן ליל הגשרים וכעת נמשיך מזרחה, עם הנחל.

מומלץ בחום לטייל מימין לנחל, כלומר על הגדה הדרומית שלו. הסיבה לכך, שבצד שמאל, אין שביל טוב ובקטע מסוים ישנה גדר שלא מאפשרת מעבר.

בחלק הזה, מנהריה ועד כביש 70, לא צועדים על שביל מסומן, אלא הולכים דרך מטעי הבננות של חקלאי האזור.

חלק מהבננות מיועדות לייצוא. רובן ככולן מושקות במי קולחים (מי ביוב שעברו טיהור, אך הם אינם מומלצים לשתייה).

הרעיון גאוני. תושבי נהריה מורידים את המים בשירותים. תושבי _____ (הכניסו את המקום בו אוכלים את הבננה) אוכלים בננות שהושקו באותם מים. נשמע קצת מגעיל, אבל יש משהו שקוסם באלכימיה הזו, של הפיכת עופרת לזהב, או ליתר דיוק הפיכת קקה לבננה.

שבילי עפר מתחלפים בכביש, שהולך ומתפתל בין עוד ועוד מטעים.

בשלב מסוים הגעתי אל כביש 70, חציתי אותו והלכתי על הכביש המוביל לישוב עבדון (עַבְדּוֹן).

במפת סימון שבילים 1:50,000, כל סנטימטר במפה הוא חצי קילומטר במציאות.

בקו אווירי, המרחק שהלכתי מהחוף עד כביש 70 הוא 9 ס"מ, כלומר 4.5 ק"מ. בפועל, הדרך המפותלת האריכה במקצת את אותה הליכה.

נזכרתי במשפט "אנו הופכים סנטימטרים לקילומטרים" מתוך שיר נושן על סיירים ששמעתי בימים העליזים של סמינר סיירים בתנועה.

הן בהחלט מילים בעלות משמעות, כאשר לוקחים מפה ומטיילים אזורים שנראים קרובים במפה, ברגל.

המשכתי כאמור לכיוון הישוב עבדון.

לפני גשר שנמצא בהמשך הכביש, פניתי ימינה, לכיוון השביל הירוק (סימון שבילים או סמ"ש 2236).

זה המקום לציין שמזה כעשור, פחות או יותר, לא ניווטתי באמצעות מפה טופוגרפית.

טכנית, היכולת שלי קיימת ואף הייתה מוכחת כשהייתי בתיכון.

בפועל, לקח לי מעט זמן לשחזר את אשר ידעתי.

וכך, ראיתי על המפה את הסימון של השביל הירוק, סימון כפול. ידעתי שהוא אמור לייצג כביש, לאור מקרא המפה.

אך יחד עם זאת בחרתי להתעלם ולחפש שביל, דרך עפר.

צחוק הגורל, כמה עשרות מטרים מהכביש שהייתי צריך ללכת בו, ישנה גדר עליה מופיע סימון ירוק-לבן.

"נפלא" חשבתי לי, "הנה השביל שאני מחפש".

התחלתי ללכת ימינה, לצדו של פרדס, עד אשר הגעתי לדרך ללא מוצא, Dead-end. האם אבין את הרמז ואלך בכל זאת בכביש המופיע המפה?

מה פתאום!

אני עקשן, וכך מצאתי עצמי מפלס לעצמי דרך-לא-דרך בין שיחים וקוצים.

הבגדים שלי והתרמיל החלו להתמלא ענפים וקוצים. המזרון, שהיה קשור לתרמיל החל גם הוא למתמלא קוצים ובנוסף להתפורר מעט.

זה עוד היה נסבל, נניח.

הקש ששבר את גב הגמל, היה הרגע בו על אף הכובע שהיה על ראשי ועל אף ששיערי היה אסוף עם גומייה, איכשהו השיער שלי נתפס בצמח קוצני.

הרגשתי מעט כמו אבשלום ששיערו נתפס באלה (שמואל ב', פרק י"ח), אם כי אף אחד לא בא והרג אותי בסוף הסיפור.

תנים, יחמורים וחיות מפחידות אחרות

שבתי על עקבותיי, ובחרתי, בכל זאת, באופציה השפויה של הליכה על הכביש (לא לפני שבדקתי עוד פעמיים את מקרא המפה, כדי לראות שאני לא טועה. הרי כאמור, מזמן לא ניווטתי, וחבל, אבל בהחלט צריך לעשות משהו בעניין).

כעבור מספר קילומטרים הדרך הסלולה הופכת לדרך עפר. חבל שסללו את ההתחלה. זה היה עשוי למנוע לי הרבה טרחה וקוצים.

בסביבות עין-חרדלית, נכנסים אל תוך שמורת נחל כזיב.

כיצד מזהים את עין-חרדלית? קל ופשוט. יש שם המון משאבות, כיאה לכל מקור מים שחברת מקורות דואגת לשאוב ממנו (מתי כבר יעברו להתפלת מי ים, מתי?).

עדיין מזרחה, לאורך הנחל, הלכתי לי.

מאוד שמחתי ללכת לבדי, ללא נפש חיה, מבלי לראות מטיילים נוספים איתי בוודאי.

קשה לי לדבר על תחושה בראשיתית, כאשר אני הולך על דרך עפר כבושה, שבילים מסומנים בצבע וצינורות להובלת מים.

אבל בכל זאת, יש משהו מיוחד בהליכה שקטה, לבד, בחיק הטבע, עם תרמיל על הגב. האשליה הזו, שרק אתה לבדך נותרת במקום שאיש לא רוצה לצעוד בו באותה שעה, רחשי עלוות העצים המתנועעים ברוח וקולות השירה של הציפורים.

בעודי צועד בשביל, משקפי שמש מכסים את עיניי וכובע רחב שוליים חוסם חלק ניכר מקרני השמש מלמעלה, שמעתי נהמה כבירה מתחת לעצים שמימין לי.

קפאתי במקום.

הבטתי לצד ימין, אך לא יכולתי לראות דבר, שכן הקול הגיע מהצל.

הסרתי את המשקפיים.

מתחת לעצים, נראו חיות, אותן חיות שלפני רגע שאגו לעברי.

אני לא בטוח אם אלו היו תנים או זאבים (ואולי יחמורים, גם הם מסתובבים שם).

מה שאני יודע שלא הצלחתי לזהות אותם על פי קול, הקול שהשמיע היה מפחיד, מקפיא דם ממש ושהם היו במרחק של עשרה עד עשרים מטרים ממני.

התחלתי להעביר בראש כל מיני מחשבות על עצמי או לפחות חלקים ממני, בתוך לוע של בעל חיים טורף.

אין לי ספק שאני הפחדתי אותם, בדיוק כפי שהם הטילו בי מורא. אך אינני מסוגל להיות מנוחם בכך שהפחדתי בעל חיים, בשעה שהוא נוגס בי, רועד מפחד.

גם לא יכולתי לדעת האם היצורים הללו מגנים על גורים, שומרים על טריטוריה או כל דבר כזה, העשוי להגביר את העוינות שלהם. אחרי הכל, התהלכתי בממלכה שלהם, אני הייתי האורח.

הלכתי לאט, משקפי השמש כבר לא עליי.

הרמתי אבן (לא לפני שבדקתי שאין נחשים או עקרבים תחתיה – רק זה חסר לי, לפחד מיונקים ולהיות מותקף על ידי זוחלים או פרוקי רגליים).

גמרה בלבי החלטה, שאם וכאשר אחוש מאוים, אשתמש באבן הזו, בין אם לפגוע בבעל החיים שינסה לתקוף אותי ובין אם רק אזרוק את האבן לידו, על מנת להרתיע אותו.

מחשבה לא סימפטית בכלל. אך כאשר אתה הולך בגפך, נראה שצריך לשקול את כל האפשרויות.

בשלב הזה, הבנתי שמלווים עם נשק של טיולי קבוצות, אולי לא נועדו להגן רק מפני בני אדם, אלא גם מפני בעלי חיים.

כך היה כאשר יצאתי לסיור רגלי בפארק קרוגר שבדרום אפריקה, מלווה בריינג'רים חמושים, בדיוק למקרה בו איזה קרנף או היפופוטם יחליט לרוץ לכיוון הקבוצה, שלא נדבר על אריות, ברדלסים ויתר הטורפים.

המשכתי בהליכה עם הנחל.

השמש החלה לרדת לאיטה, היו בערך עוד כשעתיים עד השקיעה (ובדיוק היה זה היום בו אורך היום ואורך הלילה זהים) והחשתי את הקצב.

נשמעו עוד פעם או פעמיים קריאות שהחסירו פעימה או שתיים מלבי.

היו גם הרבה קולות נעימים של שירת ציפורים ורחשים שהשמיעו בעלי חיים קטנים יותר.

מונפורט

הגעתי למונפורט (Montfort בלעז). המונפורט, מבצר חרב, יפהפה ומרשים, אולי דווקא בשל היותו חרב.

אם קודם אמרתי שמלחמת 2006 לא הייתה חריגה באלימות האזורית וכל מלחמות ישראל, ממבצעים שלפני קום המדינה והן אלו של האלף הנוכחי, לא היו משהו חריג ברצף ההיסטורי של המקום, מקומות כמו מבצר המונפורט (הידוע גם בשם קלעת אלקרין) מדגימים באופן פנטסטי את היות הארץ העבשה הזו מקום זרוע כבוד (למען ההגינות, אציין שרובם ככולם של המקומות בהם יש בני אדם ובהם המשאבים מוגבלים, ישנם קונפליקטים כאלה. ישראל לא ייחודית).

מבצר בו חיו ופעלו צלבנים לפני מאות שנים, עד אשר באו הממלוכים וסילקו אותם.

במקרה של הממלוכים והצלבנים, מדובר בכובשים מוסלמים שפעלו נגד כובשים נוצריים. אך זו יד המקרה, כפועל יוצא של חלון הזמן בו בחרנו להתבונן.

הרי יכולנו להביט בתקופות אחרות, בהן למשל רומים או יוונים כבשו את הארץ, בדיוק באותו אופן שיהודים כבשו את הארץ מידי עמי כנען.

המשותף לכל אלה, ועוד רבים אחרים, הוא שלכולם הייתה הצדקה אלוהית או היסטורית למעשיהם, כי זה הרבה יותר נאה מאשר סתם להיות כובש אכזר.

אזור המונפורט היה החניה הלילית שלי.

מעט אחרי שעקפתי את המבצר משמאל, פניתי שמאלה לשביל האדום שמספרו 2224, המוביל לפארק גורן, שם יש חניון בו ניתן לישון בלילה.

בהצטלבות השבילים, פגשתי בדודו, בחור בעל שיער שחור-מתולתל ועיניים בהירות.

הסתבר שגם הוא עתיד לבלות את הלילה בחניון. הוא הלך לכיוון המבצר, בעוד אני טיפסתי לאיטי במעלה השביל האדום (עד אז, יומי כלל בעיקר הליכה במישור ועלייה מתונה, בעוד העלייה מן הנחל הייתה תלולה למדי).

בשלב מסוים הגעתי לנקודת התצפית המקסימה על המבצר וממנה החניון מרוחק כשתי דקות הליכה.

בחניון ישב זוג צעיר שהתייחד לו.

הרגשתי קצת לא נעים שהפרעתי, אבל בכל זאת, מדובר בפארק ציבורי, אז חלפתי חיש מהר וליד והתמקמתי באזור האמפיתיאטרון שישנו שם.

הלילה ירד מהר, הזוג הסתלק ודודו חזר.

הסתבר שהוא בדיוק חוגג את יום הולדתו ה-29 והחליט לבלות אותו בטבע.

דיברנו קצת, לא על דברים חשובים במיוחד.

בכל מקרה, בסביבות השעה אחת עשרה, הטלפון שלו רטט (הייתי אז כבר עמוק בשק השינה, בערך מהשעה שמונה וחצי, אבל לא ישנתי ממש טוב) ובפעם הבאה שהסתכלתי לכיוון בו הוא אמור היה ללון, הוא לא היה שם.

השינה שלי, על אף שהייתי די עייף, לא הייתה מהמשובחות.

המזרון הדק, לא יכול היה לבטל לגמרי את הקושי של הבטון ממנו הייתה יצוקה הבמה. ולקום ולעבור לאדמה הרקה, עשרות מטרים על יד, לא היה לי כוח גם כן בשעת לילה אפל ונטול ירח.

השמיים היו זרועי כוכבים. מזמן לא יצא לי לחזות בכל כך הרבה כוכבים.

מידי פעם ענן חלף, אך מבלי הגשם המקומי עליו דיברו בתחזית מזג האוויר.

היום השני

בסביבות השעה חמש וחצי בבוקר התעוררתי.

האופק החוויר במזרח (מודה, גנבתי את השורה הזו מהשיר "גבעת התחמושת").

רק תחתוני בוקסר וחולצה קצרה לגופי ובכל זאת, לא היה לי קר, בשעה שאמורה להיות הקרה ביותר.

התחלתי לארגן את הדברים שלי.

מרחתי שת פרוסות לחם עם חמאת בוטנים של סקיפי.

אל תאמינו למה שמספרים לכם על חרקים. דבורים לא מחפשות צוף פרחים. הן מחפשות חמאת בוטנים!

הדבורים החישו את קצב האכילה שלי ופחות או יותר לקראת השעה שש וחצי (עשיתי כמובן עוד דברים, לא לוקח לי שעה רק לאכול שתי פרוסות, אבל מה הטעם לספר על מילוי בקבוקי מים, צחצוח שיניים, ארגון חפצים וכדומה?).

איש התחזוקה של הפארק אמר לי שלום, בעודו אוסף את כמות הזבל, הדי רצינית יש לומר, שפוזרה בפחי הזבל השונים (החתולים מאוד אהבו לשחק עם הזבל בלילה, בתקווה למצוא שאריות מזון).

מאוד הציק לו שאני מטייל לבד. יותר משזה הציק לי כמובן.

ההליכה לבד דווקא מאפשר לי לשקוע בהרהורים שלי עם עצמי, משהו ששום הליכה בצוותא תאפשר.

"תיקח עוד חבר או חברה ולא יהיה לך משעמם" הוא אמר לי.

"יש אנשים שיודעים להעסיק את עצמם" השבתי בחיוך, ויצאתי לדרכי.

בעודי יורד בחזרה לנחל כזיב, עם אותו שביל אדום, החלטתי שזה יהיה היום האחרון של הטיול שלי.

השלפוחיות האלה, שסיפרתי עליהן בהתחלה, שהחלו לתת אותותיהן ערב קודם לכן, היו מורגשות והבנתי שאני אמנם יכול לסחוב עד טבריה, עוד כיומיים הליכה. אבל השלפוחיות היו מתפוצצות, אחריהן היו מגיעות היבלות ואמנם גם עימן יכולתי להמשיך בטיול, אבל הטיולים הללו אמורים להיות בשביל הכיף, לא בשביל לסמן V על איזו רשימה שלא קיימת.

"פלאי הטכנולוגיה", התקשרתי לאמא שלי, על מנת להודיע לה שתתכונן לאסוף אותי מאזור חורפיש בשעות הצהריים ונאכל יחדיו סמבוסק.

כששבתי לשביל הירוק, פניתי שמאלה, כלומר מזרחה והמשכתי לטייל עם הנחל.

החלק הזה של הנחל, בניגוד לנחל האכזב מערבית לשם, מכיל מים בעונה זו של השנה, תודות לכל מיני נביעות שבדרך.

ההליכה היא בין בריכות מים, חלקם צלולים, אחרים עכורים משהו, ומידי פעם פלג נחל זורם לו.

כעבור זמן לא רב הגעתי אל עין טמיר, נקודה טובה להפסקת סקיפי וכיוצ"ב.

במהרה מצאתי עצמי פונה שמאלה ומטפס על שביל המסומן בצבע שחור ומספרו 2216, היישר אל עבר מצד אבירים.

תחילת השביל תלולה מאוד, השיפוע מורגש עד מאוד (במיוחד עם תרמיל גדול), אך במהרה מתחברים לנחל והמדרון נהיה מתון יותר והעלייה פחות מעיקה.

מידי פעם, נתקלתי בחבורות פרים ופרות. רובם ראו אותי והלכו הצידה. אני הפרעתי להם אך במעט והם לא הפריעו לי בכלל.

שניים מהם, פרים, נעמדו במקום והמשיכו לאכול. לא רציתי להפריע להם, בטח לא להרגיז אותם (המושג "שור זועם" אינו לרוחי, במיוחד אם השור זועם עלי).

נעמדתי גם אני. אחרי שהם "התרגלו" אלי, התחלתי ללכת לאטי, בצעדים קלים, תוך כדי שאני מקפיד לשים לב שאינני מעצבן אותם.

אחרי שעברתי אותם, המשכתי כרגיל.

ממלכת הסמבוסק

אחרי שמגיעים למצד אבירים, מתחברים לכביש. ימינה אל היישוב הקהילתי אבירים, שמאלה אל הכפר פסוטה.

פניתי שמאלה, בהתאם למה שהורתה המפה.

התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני כבר על כביש ושתצא מתי שתרצה ואני כבר אנחה אותה איך להגיע.

התחלתי לצעוד, כאשר השמיים החלו להאפיר מעננים.

בשלב מסוים החל לטפטף. גשם כבד לא ירד, אך חששתי שהטפטוף יתחזק ויהפוך למבול, אז הוצאתי את כיסוי התרמיל שהכנתי בעוד מועד וכיסיתי את התרמיל.

אם היה טיפ טיפה יותר קר, מזג האוויר היה מושלם לצעידה. אבל מילא, גם מה שהיה, היה טוב.

צעדתי. כעבור מספר קילומטרים, הגעתי לכפר פסוטה. לא נכנסתי, כי אין לי ממש מה לעשות שם והמשכתי לכיוון אלקוש, בפנייה הראשונה ימינה.

הגעתי לפאתי אלקוש, התיישבתי בתחנת אוטובוס, והסברתי לאמא שלי כיצד להגיע. היא כבר לא הייתה רחוקה.

כעבור שעה קלה היא הגיעה ונסענו לחורפיש, מרחק כמה דקות נסיעה משם (כלומר בטח עוד שעה-שעתיים, אם הייתי צועד).

על פי התוכנית המקורית, באזור חורפיש הייתי אמור לבלות את הלילה. כאשר הגעתי לאלקוש, השעה הייתה בערך אחת עשרה וחצי, כך שאני מניח שאם הייתי ממשיך, ודאי הייתי מתקדם מעבר לחורפיש, לכיוון טבריה.

בחורפיש עצרנו בסמבוסק הארזים.

ברחוב הראשי של חורפיש שתי מסעדות שמוכרות סמבוסק. אחת "סמבוסק הארזים", השנייה "סמבוסק הארז". אכלתי בשתיהן במהלך חיי, אבל באמת לא מוצא הבדל. שתיהן מצוינות.

אמא שלי עוד רצתה לקנות ירקות ואח"כ להסתכל על צעצועים לנכדה ולנכדים של חברות שלה.

כל הדרוזים בכפר ברכו אותנו לשנה טובה.

כוונתם כמובן טובה. אבל תחשבו על זה...

אם דרוזי אומר לכם שנה טובה, מה אתם בדיוק אמורים להשיב לו, מלבד תודה?

הרי זה לא ראש השנה שלו...

הוא מעמיד אתכם במצב לא נעים.

או כך לפחות אני הרגשתי. אימא שלי בירכה אותם בשנה טובה בחזרה.

ובכן, חזרנו לחיפה. אני עם כפות רגליים קצת כואבות, אבל לא נורא. היה יכול להיות בהחלט גרוע יותר, מבחינת הרגליים.

הטיול עצמו היה נהדר.

הים התיכון, הנחל עם הצמחייה, בעלי החיים, המצוקים והקירות, הכל כל כך מקסים.

התלבטתי אם לנסוע לצפון או לדרום בטיול הזה. מסתבר שהגליל היה בחירה מוצלחת מאוד. מזמן לא טיילתי באזור ובאמת הגיע הזמן.

ומים לים, אני כבר אטייל. אם לא מחר, אז מחרתיים.

אלעד

חוף אכזיב

חוף אכזיב וברקע ראש הנקרה

מטע בננות בדרך

המונפורט