בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

באיחור ובצנזור קלים, הנה חלק מהדברים שהעסיקו בשוויץ, איטליה וגרמניה, כאשר ביקרתי שם באוגוסט-ספטמבר, במקום להיות מרוכז בנופי ההרים והאגמים.

אין אגב בהכרח קשר בין הפסקאות.

בשדה התעופה בישראל, כלומר נתב"ג, אוהבים להתעלל באנשים שבחרו לטוס עם חברה גרמנית כמו לופטהנזה.

אחרת אני מתקשה להבין מדוע מוסרים את המזוודות בקומה 1, בעוד הבידוק הביטחוני ויתר הדברים המרגיזים הללו של טיסות נעשים בקומה 3.

בכל מקרה, הם לא ישברו אותנו. השירות בלופטהנזה יותר טוב מזה באלעל (אם כי בטיסה חזרה, המנוולים לא הביאו מספיק מנות צמחיות, כך שבזמן שעשיתי מה שעשה אבא של הרשל'ה – הלכתי לישון רעב).

יום שבת הוא היום הטוב ביותר לטוס בו!

למעלה מ-50% מהנוסעים הקבועים לא טסים ביום הזה (ואח"כ מספרים שחרדים מתחת לקו העוני. נכון, לא כל לובש שחור באותו מצב כלכלי ורבים מאלו שרואים בשדה התעופה כלל לא אזרחי ישראל, אבל זה מעורר כמה מחשבות על החברה הצודקת שהחברה החרדית מתיימרת להיות, אם אכן יש עניים כה רבים בקרב לובשי השחורים או לחילופין תהיות באשר לאמינות הדיווחים על העוני בחברה הזו), זאת על אף שבדרך כלל הם אוהבים לטוס, כדי להרגיש קרובים לאלוהים, אני מניח.

חברת אלעל טסה בשם מפוברק או לא טסה בכלל (למעט טיסות משותפות [Code Sharing] שהן למעשה טיסות של חברות זרות), מה שמפחית את כמות הטיסות (עניין אווילי, שכן אלעל כבר אינה המוביל הלאומי של ישראל, מאז הופרטה ובכלל, הרי נוסעים דתיים בוחרים בטיסה הזולה יותר, לא זו שלא טסה בשבת, כך שהעניין מגוחך).

כל אלה, הופכים את שדה התעופה למקום שקט למדי בימי שבת, אפילו באמצע חופשת הקיץ.

החיסרון היחיד הוא שאין בימי שבת רכבות, כך שצריך להסתמך על מוניות.

אין כמעט המשתווה ברמת אי-נעימותו מאשר לעמוד עם קרובי משפחה בשער העלייה למטוס, כאשר לפתע ניגשת אלייך מישהי, שאגב למדה איתך בימי התיכון, והמשפט שהיא אומרת הוא "אני קוראת את הבלוג שלך".

באותו רגע, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.

זה לא שאני מסתיר משהו, פשוט יש נושאים שלא מדברים עליהם ליד המשפחה וזהו.

לתשומת לב האנשים שאי פעם פוגשים בי ומזהים אותי, נא לחשוב פעמיים אם באמת כדאי לפנות אליי.

גוגל ארט' (Google Earth) חוללה מהפך בחיי.

בטיסה מתל אביב לפרנקפורט, הצלחתי לזהות כל מיני דברים מהאוויר, כמו למשל שדות תעופה, מבנים בעלי חשיבות ועוד כל מיני מטרות מהסוג הזה בכל מיני איים יווניים.

זה כיף ובטח יום אחד אמצא לזה שימוש של ממש, מעבר לבידור בזמן טיסת יום.

השיר שזמזמתי בכל הטיסות מפרנקפורט למינכן ובכיוון ההפוך, היה Munich Air Disaster 1958 של מוריסי, שמספר את הסיפור של האסון האווירי במינכן, בו מטוס בריטי ובו שחקני קבוצת מנצ'סטר יונייטד התרסק בעת המראה בתנאי מזג האוויר קשים.

אני באמת לא מבין למה אמא שלי התעצבנה כל הזמן והחליטה להעיר לי שאני דביל ושיש אנשים שמבינים אנגלית (כאילו דאאא).

לעיתון "Financial Times", פורמט מרגיז יותר מזה של "הארץ" (נו, החיקוי הישראלי של ה-Gurdian וה-NY Times).

העיתון הרבה יותר צר וארוך ומותיר רושם של מגילה, רק כזו שנכתבה על נייר עיתון, כלומר מאיכות מזעזעת ועם מספר עמודים במקום קלף אחד ארוך.

ה-"Herald Tribune" (בגרסתו הבינלאומית), שקראתי בטיסה מפרנקפורט למינכן יוצא ע"י הניו יורק טיימס, נערך בפריז והונג קונג ומודפס בפרנקפורט (הגיוני עניין ההדפסה). אכן עיתון בינלאומי...

יש אנשים, לא אציין את קרבתם המשפחתית אליי, אך אומר שלעיתים אני מכנה אותם "אימא", שיכולים להיות תחליף "נהדר" למערכת ניווט לוויינית.

ניווט טיפוסי של אנשים מסוג זה יהיה בערך כך:

"פנה ימינה בעוד 200 מטר, או אולי בפנייה שאחרי? ואולי שמאלה? טוב, קח אתה ההוראות, כי אני לא מבינה אותן".

יש משהו מרענן בלעזוב את ישראל בחודש אוגוסט ולהגיע למקום בו הטרמומטר מראה שבחוץ 4 מעלות. כאילו עזבת איזה סיוט והחלטת לבקר במקרר.

לא לחינם פונדו, המאכל הלאומי של שוויץ, אינו שם דבר בעולם ולא תמצאו מסעדות פונדו, במקומות שאינם שוויץ, באותה קלות שתמצאו פיצריות למשל.

זה נחמד לטעום פונדו פעם אחת, אולי פעמיים. אבל על בסיס יומי לדחוף לחם שלפני רגע הוטבל לנצרות בתוך עיסת גבינה מותכת, נשמע כדרך חיים נוראה.

שוויץ היא ארץ של בנקים שעשו רווחים על חשבון טיפשות אנושית בעיקר.

הם גם טובים בייצור שוקולד, אולרים ושעוני קוקיה (אפילו שהם לא המציאו אותם).

לצלב הלבן בעל הוווים השווים על הרקע האדום שנמצא בדגל של שוויץ, החלטתי לקרוא "Swisstika", משום שבכל זאת הרבה מאוד אנשים בשוויץ מדברים בגרמנית, גם הם מסודרים ובכלל, זה מצחיק (עוד על swastika תוכלו לקרוא כאן).

חבל שכמה שוויצרים שסיפרתי להם על המילה החדשה שהמצאתי לסמל שלהם, לא ממש הבינו מה מצחיק.

כאשר אתה נמצא בשוויץ, די קרוב לגבול עם איטליה, נסיעה קצרה אל מעבר לגבול, יכולה להיות חוויה קולינארית מרנינה.

יחד עם זאת, גם בסנט מוריץ, לא חסרות מסעדות טובות. אפילו כאלו שמגישות אוכל איטלקי.

אגב אוכל באיטליה, לאיטלקים ישנם זמנים בלתי-אפשריים (טוב, אפשריים בהחלט, אבל צריך להתרגל לזה) באשר לזמני הפתיחה של מסעדות, כך שארוחות הצהריים מוגשת בשעה מסוימת (זה משתנה קצת ממקום למקום) ואז המסעדה נסגרת, עד לפתיחה המחודשת לכבוד ארוחת הערב. זה יכול להיות מרגיז למדי, אם אתם בונים על ארוחת צהריים איטלקית ומגלים שפספסתם את מועד הפתיחה של המסעדה.

באיטליה מוכרים כמעט תחת כל עץ רענן גלידה (טוב, לפחות בכל Gelateria, אבל יש הרבה כאלה). והם יודעים לעשות גלידה.

כשעוברים את הגבול ממדינה למדינה באירופה, מרגישים בהבדלים. הם מלאכותיים, אין ספק, אבל מורגשים.

כך למשל, מחזירי האור באיטליה הם אדומים בצד ימין (בדומה לאוסטריה למשל), בעוד בשוויץ הם לבנים משני הצדדים.

למותר לציין שאיכות האספלט באיטליה נמוכה יותר מאשר בשוויץ. נסיעה מאיטליה לשוויץ, מזכירה במשהו נסיעה מחיפה לנשר, דרך כביש תל-חנן – מעבר חד מכבישים משובשים לכבישים נורמאליים.

ליכטנשטיין (FS עבור Fürstentum Liechtenstein) היא מדינה ללא כל הצדקת קיום, שריד אנכרוניסטי מימים בהם אירופה הייתה בנויה מרבבות פלחים שחולקו בין אצילים.

כאשר היינו בליכטנשטיין, סיפרנו לא מעט בדיחות סביב מספר התושבים הזעום והשטח הקטנטן של הנסיכות.

למשל כאשר מתמתחים בבוקר בליכטנשטיין, יד אחת נמצאת באוסטריה והשנייה בשוויץ.

או למשל הייתה תקופה שבליכטנשטיין היה אחוז האבטלה הגבוה בעולם – חמישה אנשים ללא עבודה.

ועוד כהנה וכהנה.

הואיל ובליכטנשטיין כמעט אין כלום, חנויות המזכרות לתיירים מכילות גם לא מעט מזכרות שוויצריות.

בכל ביקורינו בנסיכות, שארך מספר שעות, ירד גשם. אפשר בהחלט להגיד שכל המדינה הייתה תחת ענן.

מרק בתוך לחם זה קונספט גאוני. הוא חוסך את הקרוטונים. חבל שהמרק היחידי שהוגש שם בתוך לחם, היה מרק גולש בשרי. מרק העגבניות הקרמי היה מצוין.

כשיורד בשוויץ, נגיד במקום הידוע בשם Julierpass, גשם מעורב בשלג, כאשר הטמפרטורה בחוץ היא חצי מעלה מעל האפס) האם עדיין נכון לכנות את התופעה של גשם מעורב בשלג "מעורב ירושלמי"?

כי זה כמו "מערוב ירושלמי", רק בלי ירושלים. על אותו רעיון שמייצרים "סבון ללא סבון", "קפה נטול קופאין" ועוד כל מיני רעיונות פוסט מודרניים מגוחכים.

איזה כיף לקום בבוקר ולראות את ההרים שרק אתמול היו מוריקים, מכוסים בבוהק הלבן של השלג שלא חדל לרדת בלילה.

וכיף גם שבאותה שעה בדיוק, עדיין יורדים פתיתי שלג, ממש על ראשך, וכאשר הם נוחתים הם מיד נמסים, כי בכל זאת, אתה נמצא בגובה של רק 1,800 מטר.

וכאמור, איזה כיף שזה קורה בחודש אוגוסט, בחצי הכדור הצפוני.

תחי שוויץ!

יש באיטליה, לא רחוק מסנט מוריץ (שבשוויץ), עיירה בשם ליביניו (Livigno).

בדומה לאילת, גם העיירה הזו אמורה להיות פטורה ממסים. קונספט גאוני לגרום לאנשים לחשוב שהם מוצאים מציאות ובאים על מנת לעשות שופינג.

העיירה מאוד יפה, שלא יהיה ספק.

פסטה עם רוטב מבוסס על שמת ופטריות, במיוחד כאשר מדובר בפטריות פורצ'יני (porcini), ממש טעימה. גם הריזוטו עם אותן פטריות ערב לחיך.

יש איטלקים שלא אוהבים גרמנים, משום שכאשר הגרמנים מבקרים, הם מצפים שהמוכרים ישרתו אותם וידברו אך ורק גרמנית.

מצד שני, שמעתי הרבה אנשים שאומרים את זה על כל כך הרבה בני עמים אחרים ופגשתי כל כך הרבה גרמנים חביבים שדיברו בשפה המקומית (כולל ביפן ובסין), כך שאני לוקח את הדברים הללו בעירבון מוגבל.

לעבור גבולות יבשתיים באירופה בימינו, לפחות בחלקה המערבי של היבשת, זה עניין פורמאלי בלבד. אפילו ששוויץ אינה באיחוד האירופי.

אח שלי החליט שהישובים באיטליה לעומת אלו שבשוויץ, הם כמו כפרים ערביים או דרוזים לעומת ישובים יהודיים בישראל.

אני קצת התקשיתי למצוא את הדמיון, שכן הבתים האירופאים הפריעו לי במקצת לראות את האוריינטליזם שאח שלי ראה.

מצד שני, התקשיתי גם לראות את הדמיון שאח שלי מצא בין העיר Bournemouth שבדרום בריטניה לנתניה (כתבתי על זה כאן).

בשוויץ יש "פארק לאומי".

אני חשבתי שזה די מטופש להכריז על אזור שמורת טבע או פארק לאומי, במדינה שכולה נראית כמו שמורת טבע ענקית.

בכל זאת, יש מספר הבדלים בין הפארק הלאומי השוויצרי, לבין יתר המקומות בשוויץ שנראים כאילו הוציאו אותם מתוך גלויה.

בפארק למשל, אסורה תנועת כלי רכב, אסורה השמעת רעשים, אסור הציד, אסור ללקט פטריות (חוצפה!), אסורה קטיפת פרחים, אסור להבעיר מדורות, אסור להתגורר או לבנות בפארק, אסור להכניס לפארק חיות שאינן מקוריות בשמורה – כלבים, סוסים, פרות וכדומה.

כאשר יצאנו לפארק, בחוץ היה קפוא?

כמה קפוא? ב-Maloja (מאלויה), נדמה לי שהטמפרטורה הייתה מעלה וחצי מעל האפס. בסנט מוריץ, הטמפרטורה הייתה בוודאות מינוס 1.

מרבדי קרח כיסו את מרבדי הדשא, העשב והצמחייה.

היה נהדר לראות כיצד במקומות בהם קרני השמש פגעו, הקרח החל להפשיר.

בסופו של דבר, ככל שהשעות התקדמו, התחמם ואפילו נותרתי עם חולצה קצרה.

אתה יודע שאתה אשכנזי כאשר העור שלך נשרף מהשמש האלפינית בשוויץ.

אני אמנם לא נשרפתי, אבל כמה ממשפחתי, במיוחד השלוחה שלנו באנגליה, האדימו.

יתכן ואני אחד מילדי תימן החטופים. אני אפילו די כהה בחושך. לתשומת לב עוזי משולם.

בקבוצה שטיילה איתנו, היה זוג מבוגר – היא גרמנייה והוא איטלקי. "ברית" נישואים מעניינת, בעלת שורשים היסטוריים.

זה הביא אותי לחשוב על כך שלשני מנהיגי המדינות במהלך מלחמת העולם השנייה, היה שמות שהם וריאציה של המאכל הלאומי.

היטלר (כמו ווינר, פרנקפורטר, ברלינר ודומיהם) נשמע כמו שם של נקניקה או עוגה.

מוסוליני (כמו פטוצ'יני, טורטאליני ודומיהם) נשמע כמו שם של פסטה.

אין כמו לקחת חלק מסיור בילינגואלי, כלומר כזה המתקיים בשתי שפות – גרמנית ואנגלית, במיוחד כאשר אתה מבין את שתיהן.

המדריך קודם שאל שאלות בגרמנית, לאחר מכן השיב בגרמנית ואז שאל באנגלית ואני כבר ידעתי את התשובה (אמנם אני לא שולט בגרמנית על בוריה, אבל להבין מה אומרים, כאשר מדברים על גיל של עצים למשל, זו לא משימה כזו קשה). גאוני!

אחרי כמה ימים עזבנו את Maloja והעתקנו את מגורינו לסנט גלן, העיר עם הדובים בכל פינה.

היה די חם – קצת יותר מעשרים מעלות, סיוט, אחרי שבאים מאתר סקי.

אולי כאן נזכיר עוד מאכל שוויצרי מסורתי – רשתי (הוגים זאת רֶשְתִּי וכותבים זאת rösti). רשתי זו בעצם לביבת תפוחי אדמה.

המלון בסנט גלן, היה, איך נאמר, מוזר. הבעלים של המקום, אישה די מבוגרת, הייתה בעבר אספנית עתיקות. וכך, המלון היה מלא בנברשות, פסלים ותמונות, בין אם בגלריה שהייתה חדר אוכל, בין אם בגרם המדרגות ובין אם בחדרים עצמם.

על כל פריט, הייתה מודבקת מדבקה קטנה עם המחיר בפרנקים שוויצרים.

כשהיינו בקתדראלה היפהפייה של סנט גלן, בדיוק המקהלה ערכה חזרה, לצלילי מוזיקת עוגב. כמה נפלא.

ליד הכנסייה, ישנה ספרייה מימי הביניים שמתהדרת בתואר "אתר מורשת עולמית".

היא באמת נאה. יש משהו מיוחד בספריות עתיקות, כאלו המאגדות עותקים של ספרים ישנים, אינקבולות ויתר הדברים הללו שדי נדירים בעידן הארי פוטר.

מצד שני, היא לא נראתה לי שונה באופן מיוחד מהספרייה שנמצאת במוזיאון ליכטנשטיין (שייך לאותה משפחה שעל שמה קרויה הנסיכות מלמעלה) שבעיר וינה, באוסטריה.

היינו גם בציריך. ביום ראשון, רוב החנויות שם, כמו גם ביתר המקומות בשוויץ, סגורות.

ציריך די נחמדה, יחסית להיותה עיר גדולה.

אח"כ הלכנו למפלי הריין. כבר שלוש שנים לא יצא לי להיות שם.

הפעם הם נראו לי יותר שופעים ומרשימים מאשר לפני שלוש שנים.

גולת הכותרת של הטיול:

יום אחד, בעודנו הולכים בסנט גלן, מחפשים מקום לסעוד בו את לבנו, אמא שלי פתאום אמרה "הנה קפה שְטְרָאבּוּק".

"מה?" שאלנו.

"סליחה, שְטָארְבּוּק" מיד אמא שלי תיקנה את עצמה.

כשהיא אמרה את זה, היא הצביע על שלט של רשת בתי הקפה סטארבאקס (starbucks).

לפעמים הניסיון לקרוא כל דבר כאילו היה מילה בגרמנית, יוצר דברים מגוחכים.

כמובן, זו לא הייתה היציאה היחידה שלה. היו עוד הרבה. היא אפילו הצליחה להדגים וריאציה שלה לבדיחה המפורסמת על הפיל והעכבר שרצים והעכבר אומר לפיל "תראה כמה אבק אנחנו עושים", מבלי שהתכוונה לכך.

בעודנו הולכים בפארק הלאומי, המדריך של הקבוצה אמר שנוותר על חלק קטן, כי כבר די מאוחר.

אמא שלי אמרה "אנחנו קבוצה איטית".

לא אציין מדוע הקבוצה הייתה איטית, אבל הקורא הנבון יסיק זאת לבד.

על מינכן לא ארחיב, כי כבר כתבתי חלק מהתובנות שלי לגבי העיר בתחילת הקטע הזה.

רק אגיד שאני די אוהב את העיר, עד כמה שניתן לאהוב ערים. הפעם, לא יצא לי להסתובב בה מעבר לכמה שעות.

שדה התעופה של מינכן על שם פרנץ יוזף שטראוס ממוקום דרומית לעיר.

הגרמנים ידועים בדקדקנותם ובקפדנותם (ויש שאף יאמרו "נאצים") וכך הם נוהגים גם בבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה.

לאמא שלי, זה לא הפריע לשכוח אולר בתיק עימו התכוונה לעלות למטוס.

כאשר, באופן לא מפתיע, גילו את האולר בתיק, אמא שלי היתממה.

כאשר איש הביטחון לקח אותה הצידה, היא החליטה שהיא תדבר גרמנית (תזכורת, אמא שלי למדה גרמנית כשפה שלישית [במקרה הטוב], בניגוד לאבא שלי שדיבר גרמנית כשפת אם. במילים אחרות, אמא שלי אמנם מדברת גרמנית, אבל בהחלט לא שולטת בה על בוריה). אח"כ שביקשתי לדבר איתו באנגלית, הוא לא היה מוכן, בטענה (הנכונה, אך יחד עם זאת בעייתית) שאמא שלי מבינה גרמנית.

הוא הציע לה לשלוח את האולר בדואר, עבור 15 אירו (אוירו, בהגה המקומית). האולר שווה פחות.

אמא שלי הציעה כל מיני רעיונות "יצירתיים" כמו לתת את האולר לטייס ולקבל אותו בחזרה בנחיתה (כן, הטייס הזה שנמצא בתא נעול וחסין כדורים).

בסוף, האפשרות היחידה שנותרה לה, מלבד לוותר על האולר או לשלם על המשלוח שלו לארץ, הייתה למסור את תיק היד שלה בצ'ק אין נוסף.

הלכנו לבצע צ'ק אין נוסף לתיק הקטן של אמא שלי.

אתם יכולים לשער לתיק של מי נכנסה כמעט כל התכולה של התיק שלה (רמז, אני הייתי היחיד שהלך עימה לצ'ק אין הנוסף).

אמרתי לאמא שלי שיהיה זה מאוד אירוני ויהיה זה אף צדק פואטי, אם התיק שלה יאבד בדרכו לארץ.

נחתנו בלוד.

התיק שלי הגיע. גם עוד כמה תיקים של קרובי משפחה שלי.

והתיקים של מי לא הגיעו?

בדיוק. כל התיקים של אמא שלי (והיו לא מעט כאלה), הלכו לאיבוד בדרך ממינכן ללוד דרך פרנקפורט.

בזמן שאני תהיתי האם באמת השטן העניק לי פעם אחת כוח מאגי, אמא שלי קיללה אותי ואמרה שהכל בגללי.

לא נגיד בגלל אי-סדרים בחברות שנותנות שירותי קרקע ללופטהנזה.

חייכתי. חייכתי והלכתי למכס, למלא את טופס ההצהרה על פריטים שאבדו.

בבוקר שאחרי, התקשרו לבשר שהמזוודות נמצאו ותגענה באמצעות שליח לחיפה. כולן פרט לאחת קטנה שנמסרה באיחור.

"צדק מושלם"? חשבתי לי...

בסופו של דבר, עד השעה בה השליח הגיע, מצאו גם את המטען שנשלח באיחור.

בכל זאת, צריך Happy End.

תמונות באדיבות קרובי משפחתי:

נתחיל באלו שאח שלי צילם עבורי:

אנוכי בעיירה איטלקית קטנה

ג'ילט פיוז'ן, סכין הגילוח החדש עם שישה להבים (5+1). אני מסתפק בסכין עם ארבעה להבים

אלי ואני במפלי הריין

וכעת נעבור לתמונות שאמא שלי צילמה:

שירותים מחוץ למסעדה קטנה ביער ליד היכן שהתגוררנו. אני לא נכנסתי, כי אני לא מפחיד כמו בציורים

מאחורי הקלעים – כיצד אח שלי מצלם את אלי ואותי בסנט מוריץ

הנקודה הקטנה שלובשת לבן, זה אני בפארק הלאומי שבקנטון Graubünden

אחד הדובים בסנט גלן

ונסיים בסרטון קטנטן שצילמתי בארץ שהוצאה מתוך גלויה: