גאווה
פרטים על המצעד
אני באמת מתקשה להבין אותם. החרדים.
מדוע לצאת לכאלו מלחמות עולם-זעירות?
ועוד על מה? שומו שמיים – מצעד גאווה בירושלים.
אני מוכן להישבע שהטיעון החזק ביותר ששמעתי עד כה נגד גיוס חובה של חרדים לצבא ההגנה לישראל, היה שאין החרדים צריכים להילחם, שכן מלחמתם היא בתפילה (שמעתי את הרב ישראל אייכלר, "אישיות" בפני עצמו. אך לא זו הנקודה, שכן שמעתי זאת מפי עוד דוברים)
אם כן, מדוע לצאת לרחובות, להתעמת עם המשטרה, לתכנן עימותים עם חובבי משכב זכר, אם אפשר פשוט לשבת ולהתפלל לבורא עולם שיבטל את רוע הגזרה?
מה? האין הם סומכים על הקדוש ברוך שיוכל בכוח תפילתם מלאת האמונה לבטל את מצעד החוטאים?
ובכלל, אמרו חכמים ממני, זיכרונם לברכה, כי "כל הפוסל, במומו פוסל".
אני לא בהכרח חושב שבכל מקרה המשפט הנ"ל נכון. מצד שני, אינני מקבל את המקורות היהודיים כהווייתם בדרך כלל.
אך דווקא מאלו שמקדשים את אותם מקורות, הייתי מצפה שיבינו שההומופוביה, הטרור שהם מייצרים הגובל בפאניקה, עלולים בקלות להתפרש כהודאה שלהם בנטיות לבם או למצער חלק מהקבוצה שהם מייצגים.
לא. לא אפרט פה סיפור או שניים ששמעתי במו אוזניי מפי חוזרים בשאלה, על חוויות החושים בישיבות של לובשי שחורים שנצטוו לא לדעת אישה עד החתונה. זאת משום שאינני יכול להיות בטוח באמיתות הסיפורים, כמו גם שזה נראה לי חסר טעם לצורך הנקודה, שכן אין כלל צורך שיהיה ולו מעשה זימה אחד, על מנת שהבעיה תהיה שרירה, בדיוק כפי שגם אם היו קיימים עשרות מקרים, אין הדבר מעיד על משהו.
"אויבו של אויבי הוא ידידי", כך נהוג לומר.
אויבים משכבר הימים, יכולים להתאחד לעיתים, לצרכים טקטיים, על מנת להילחם בצר המנגח (מאחור).
כך למשל, יכולים יהודים צדיקים, לבקש תמיכה מראש הערלים – האפיפיור ומגדולי אויביהם בעת הנוכחית – ראשי התנועה האסלאמית. ראשי התנועה האסלאמית אף נענו לאתגר והחליטו להתבטא בפומבי נגד המצעד.
הכיצד ירשו למצעד התועבה לצעוד בעיר הקודש והנצח – יבוס?
המקום בו כמעט עקד על פי המסורת אברהם את יצחק, המקום בו עשה דוד את בת שבע, אשת אורייה החתי, אותו לעג לרש, המקום בו נצלב ישוע מנצרת, המקום בו עלה מוחמד השמיימה מהקצה, האם זה המקום שראוי לקיים בו מצעד גאווה, עדלאידע של הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים, טרנס-ג'נדרים וחבריהם?
על מנת למנוע מעשה נפשע שכזה, יתאפקו לרגע משנאתם כל הצדדים הנוגעים בדבר, על מנת לטרפד מעשיו של אויב משותף ואז אולי ישובו אל שנאתם כקדם.
קצת מוזר הוא עניין הקדושה.
קריאת ספרות מהמאות הקודמות, מראה שיש לא מעט תהפוכות באשר לקדושתם של מקומות.
חלקם עולים, אחרים יורדים.
יש מקומות שרק בני דת אחת נוהגים לפקוד, אחרים שבני כמה דתות נלחמים עליו.
בדרך כלל, דבר קדושתו של מקום נישא למרחקים בעיקר כאשר יש בכך בעלי עניין המעוניינים למכור תשמישי קדושה וסובינירים אחרים בשעריו או בעלי עניין פוליטי מעוניינים בדריסת רגל.
אם כדוגמא ניקח את ירושלים, הרי שקדושתה הרבה, שאינה מוטלת בספק, הביאה למקום את נציגיהם של רוסיה הצארית, צרפת, יוון, בריטניה, תורכיה, הממלכה ההאשמית, מדינת ישראל ועוד גורמים רבים שבשלב זה או אחר, רצו דריסת רגל על הבירה הוותיקה של חבל ארץ זה הנמצא בדרך המלך בין מזרח למערב.
זה תמיד טוב ולכן אך טבעי שרבים יראו באזור "קדוש".
האם יש טעם לציין בכלל, שהעיר ירושלים הקדושה מקדם, זאת שדוד המלך כבש מהיבוסים לפני כ-3,000 שנה, הייתה עיר די קטנה במושגים של ימינו-אנו, בטח שאינה מפלצת הבניה הסְפָדִית של ימינו.
כלום מצעד גאווה שצועד ברחובותיה החדשים יחסית, מחוץ לחומות של עיר שחוברה לה יחדיו, בכלל פוגע בקדושה כל-שהיא, שכן הוא בכלל צועד בין עציו של יער קדום שנכרת כבר מזמן, לטובת פיתוח עירוני?
והרי ירושלים, בדיוק כמו הקדושה, הם רק תירוץ.
המפנים אל תל אביב החילונים, רק מייחלים ליום שלא יצעד כל מצעד בכל ארץ הקודש.
ומדוע דווקא ירושלים? הרי ניתן בכל זאת, לפחות לבינתיים, לצעוד בת"א.
מצעד הגאווה, מעבר להיותו חגיגה, נועדה להיות אנטיתזה להישארות בארון. אם בעבר הומוסקסואלים פחדו "לצאת מהארון", פחד שהיה מוצדק משום שהם ניצבו בפני אפליה ונידוי חברתיים במקרה הטוב וסכנת חיים של ממש במקרה הפחות סימפטי, הרי שמצעד הגאווה נועד להציג כי איפכא מסתברא, כלומר לא זאת בלבד שאין בושה בלאהוב את בני מינך, אלא זה טבעי, יש רבים כמוך ולא רק שאין מניעה להצהיר על כך בראש חוצות, אלא גם אפשר לצאת ולחגוג זאת.
אני לא זוכר מי כתב על כך שבתל אביב אין דבר פשוט מלהיות חריג ולכן דווקא שם אין צורך של ממש במצעד גאווה, או במילותיי החשיבות של מצעד גאווה בעיר כמו ת"א היא יותר סימבולית, בערך כמו חשיבותם של מרבית החגים הדתיים. למען האמת, נראה כי יתכן ודווקא ה"לא-מוזר", יצטרך מצעד גאווה משלו בעוד שנים מספר. זו גוזמה כמובן.
וכך, אלו המצדדים בקיום מצעד הגאווה בירושלים, טוענים כי ירושלים, היא-היא המקום בו צריך לקיים את מצעד הגאווה, כי דווקא שם, אולי בסמטאותיה של שכונת מאה שערים, אולי בסמטאות מזרח העיר, גדל לו ילד וילדה שחלש מכדי לנהוג על פי צו מצפונו, בשל הלחצים של החברה בה הוא חי.
בעיר המשלבת מתח דתי מחד וסובלנות מאידך, מתאחדים הנצים נגד אמונה הקוראת תיגר על כל הדתות שרואות בעיר הזו כשלהן.
מדובר בנימוק כבד משקל. הרי אך זה הגיוני לטעון שאין זו חוכמה גדולה להיאבק על זכויותיהם של הומוסקסואליים בממלכתם, בדיוק כפי שאין קושי לשכנע את תושבי בייג'ינג שסינית-מנדרין היא-היא השפה בה כולם צריכים לדבר.
יחד עם זאת, אין הדבר אומר בהכרח שיש לצעוד על אפם ועל חמתם של אלו שמצעד גאווה גורם להם להרגיש רע (משום שהוא חושף את ערוותם, כבר אמרנו).
אמנם השפה העברית התברכה במילה "דווקא", שאין לה מקבילה בחלק מלשונות ניכר, ומכאן בביטוי "לעשות דווקא". אולם אין זה אומר שנבון לנהוג כך, בדיוק כפי שאין זה נבון ללבוש בגדי אצולה פולנית ממאות עברו במאה העשרים ואחת.
הייתכן ומספיק אותו חופש תודעתי, זה המאפשר לאנשים להתחתן עם בני מין אחר ובגיל 50, אם בכלל, לצאת מהארון?
הייתכן ומספיק אותו חופש תודעתי בו אתה מן הפה אל החוץ אתה אומר דבר אחד ומן הפה אל הפנים את מאמין במשהו אחר לחלוטין?
הרי פיו ולבו של אדם, בדרך כלל אינם שווים, במיוחד בעידן בו תקינות פוליטית היא מעין צו מוסרי עליון.
והרי מי שתומך במצעד גאווה בזכות החופש של בעלי כל אמונה לצעוד היכן שירצו, חייב לתמוך בזכות של כל אדם להפגין מול אותם צועדים, להשמיצם ולהקניטם, בדיוק כשם שזכות חופש הביטוי המאפשרת לכל אדם להגיד את אשר על לבו, שזורה בזכות של כל אדם אחר למתוח ביקורת, ואף נוקבת על הביטוי של הראשון. וחוזר חלילה.
על עוד אלה מדברים על זכותם לצעוד ואלה על זכותם להשבית שמחות, הרי אין בעיה. הבעיה מתחילה כאשר מוציאים אל הפועל את הררי המילים.
מה נכון?
אינני יודע.
האם יש טעם שמי שאינו נמשך לבני מינו, בכלל יטרח להגיע למצעדים מהסוג הזה, במיוחד כאשר איומים בפגיעה פיזית (שאינם דברים בעלמא, שכן כבר היה מי שדקר צועדים במצעד הגאווה, כנראה משום שהם הזכירו לו את עצמו, אך בו בזמן מה שהוא לעולם לא יוכל להיות)?
נדמה כי סולידאריות ואחווה הם נדבכים חשובים בחברה דמוקרטית. פירוק החברה לפרגמנטים נטולי חשיבות הוא אמנם משאלת לבו של כל נסיך (והרי אהוד אולמרט נסיך הוא, הן במונחיו של ניקו מקיאבלי המקדשים את החזקת השלטון בכל מחיר והן במובן הפשוט של "הנסיכים" מהליכוד, כלומר בני דור המייסדים של התנועה הרביזיוניסטית), אך על הפרטים עצמם לשאוף להתאגד ולהתאחד כמו השיבולים הנשזרים יחדיו.
במקום מנסים להפקיע את אמונתם של בני אדם, כל מי שמאמין בחופש אמונה, גם אם הוא מחזיק באמונה הפוכה לחלוטין, צריך להחיש עזרה ותמיכה לאלו שאמונתם זקוקה לסעד.
נדמה לי שדווקא המאמינים הדתיים, אלו שבאמת מאמינים בחופש פולין והפצת אמונתם בדרכי נועם, הם אלו שצריכים לצעוד בראש מצעד הגאווה, שכן לא לעולם חוסן ומי יודע אם מחר לא יזדקקו הם לתמיכה באפשרות לקיים את דרך חייהם.
"הגלגל מסתובב" כתב יענקל'ה רוטבליט וכמדומני, הוא ודאי לא היה הראשון להבחין בכך.
אולם באין מבין וכאשר אין אנשים מחפשים איזון אלא רק הכרעות חותכות, גם אם בשלב אחר אותן החלטות עצמן תפעלנה כנגדן (לכולנו מוכר סיפורו של המן הרשע שהחליט להטיל פור לגבי האנשים שייתלו על עץ ובסופו של דבר מצא עצמו תלוי על עץ, בדיוק כשם שהמלצותיו לגבי הדרך לנהוג באיש אשר המלך חפץ ביקרו לא כוונו כלפיו. הו, מה יפה את מגילת אסתר), המעטים שכן מבינים זאת צריכים לגלות סולידאריות.
לכן, על אף שאינני חושב שהחצנת העדפות מיניות היא עניין מבורך ועל אף שחובב קרנבלים גדול אינני, אצעד בעוד שבוע וקצת, יום שישי ה-10 בנובמבר בחוצות ירושלים.
וזו אפילו עשויה להיות חוויה.
מעניין אם כמו בברלין לפני שלוש שנים, שם צולמו התמונות הבאות:
הסדרים
יואב ויאיר מ"לחץ חברתי" הכריזו על "פרויקט מיוחד" (באופן אישי, אני מוצא משהו משעשע בהגדרה, שכן שניהם באים מרקע עיתונאי, עולם בו חדשות לבקרים מכריזים על פרויקטים מיוחדים, כדי למכור עוד כמה גליונות) בו החליטו לצאת כנגד חוק ההסדרים, אותו אוסף חוקים שמידי שנה עובר יחד עם תקציב המדינה בהצבעת בזק, מבלי שלחברי הכנסת יש אפשרות של ממש ללמוד את העניין לעומקו בטרם ההצבעה ולפני שהעידן נטחן עד דק בוועדת הכנסת הרלוונטית.
הם קובלים על כך שאולי היה מדובר בצעד מתבקש בשנות השמונים כאשר המשק בישראל קרטע, אך כעת מדובר בכלי אימתני בידי "נערי האוצר" להשליט מדיניות ניאו-ליברלית הפוגעת באושיות החברה.
אין בכוונתי לטעון שחוק ההסדרים הוא דבר טוב. אפילו בג"ץ (ולא שבג"ץ לא עשוי לטעות, אבל בכל זאת) מתח על הדרך הזו של חקיקת בזק מטעם הממשלה ביקורת.
גם אני תומך באי שימוש בחוקי הסדרים מידי שנה בשנה, על מנת להכניס כל מיני גזרות בדרך הכלכלית.
יחד עם זאת, על אף שהיה ראוי שלא היה, מדובר בצפרדע שאפשר לבלוע.
ומדוע?
מעבר לכך שגם אם יינתנו לחברי הכנסת ארבע שנים תמימות ללמוד כל חוק, סביר להניח שרובם יוותרו על קריאה מעמיקה (מה שלא אומר שצריך לשלול מכולם את ההזדמנות באופן אוטומטי) ומעבר לכך שגם בוועדות הכנסת לא בהכרח מסוגלים ללבן כל בעיה (ושוב, עדיין עדיף הליך חקיקה מסודר על פני ההליך המזורז, שכן החיפזון הוא מן השטן), הרי שהשד לא כזה נורא.
חשוב לציין שמדובר בחוק.
ככזה, הוא נמצא מתחת לחוקי היסוד בפירמידה המפורסמת, כלומר לא יכול להיות מחוקק חוק אשר נוגד את חוקי היסוד הקיימים, כלומר לא ניתן לשנות במחטף את מרבית הסוגיות הנוגעות למשטר ומעוגנות בחוקי היסוד המשטריים (הכנסת, הממשלה, הנשיא, מבקר המדינה, השפיטה וכן הלאה) ולא להפקיע זכויות המעוגנות בחוקי היסוד החברתיים שהם ההתחלה של מגילת הזכויות (Bill of rights, כפי שמכונים התיקונים הראשונים לחוקה האמריקנית), כלומר עניין הנוגעים לחופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. ואם כך נעשה, הרי מסמכותו של בג"ץ לפסול חוקים וסעיפים, לפחות עד שיוחלט אחרת.
יתרה מכך, אם אכן עובר במחטף חוק זוועתי, הרי שהכנסת יכולה לבטלו או לתקנו, כפי שניתן לעשות לכל חוק. עניין מסוים שעלה בחוק ההסדרים רע בעיני חברי הכנסת? ימהרו לתקנו או לבטלו. זה בגדר האפשר ונעשה לא אחת.
ובנוסף, אחד החסרונות בישראל, שהוא יתרון בהקשר הזה, הוא אי כיבוד החוק.
בסדר, חוק ההסדרים הוא חוק לכל דבר עם כל המשמעויות הלגאליות הכרוכות בכך.
מצד שני, לפני שנתיים, כמדומני, בחוק ההסדרים נקבע במפורש שחברות התקשורת הסלולארית תאפשרנה ללקוחותיהן לעבור מחברה לחברה ולשמור על המספר (ניוד).
מועד המעבר הגיע לפני מספר חודשים, אך ניוד אין.
רוצה לומר, שבמציאות הישראלית, מעבר לצורך בחקיקת חוקים על מנת לקבוע מדיניות, יש צורך במי שירצה להגשים אותה ומהבחינה הזו, חוק ההסדרים הוא רק מכשיר להלבנת מעשים שנעשים בלאו הכי.
אז נכון. חוק ההסדרים הוא נוהג פסול שהשתרש.
הוא רע. ראוי לבטל אותו.
אך מידת השפעתו קטנה, כך נדמה לי, בערך כמו מידת השפעת "הפרויקט המיוחד" על סדר היום הציבורי.
אבל שיהיה להם בהצלחה. לכולנו.
באמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
