בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

שעה טוב לקום

השעה הטובה ביותר להשכים בה היא 9:59.

פוקחים את העיניים.

מסתכלים על השעון.

איזה יופי, עדיין לא הגענו לשעה דו-ספרתית.

זה נראה מספיק מוקדם ואפשר להספיק הרבה ביום שכזה.

נדמה לי שאדאג להתעורר כל יום בשעה הזו, בה קמתי היום.

I love Bureaucracy

אחד הטיעונים הנשמעים לא אחת בעד ההפרטה, שכבר הפכה לשם עצם קיבוצי,  הוא שמה שהסקטור הציבורי יכול לעשות, זה הפרטי יכול לעשות טוב יותר.

מבלי לנסות לקבוע עמדה לגבי טענה זו, עיקר הרעיון הוא שהמגזר הפרטי נוטה להעסיק ולהחזיק "שומנים" מיותרים, עובדים שאין הם באמת נחוצים ומקבלים משכורת על חשבון הציבור.

כפועל יוצא, רואים בעין יפה את פיטוריהם של עובדים, בעשרותיהם, במאותיהם, באלפיהם וברבבותיהם, כי הרי המטרה היא התייעלות ולכן אין זה מעניינינו להתעסק בגורלו של הבשר החי שנחתך. לשם כך יש מגזר ציבורי, שיטפל בו בצורה לא יעילה, וטוב מכך, אפשר להפקיר את אותם אנשים גם ללא רשת סוציאלית, כי הרי יש מיליוני רעבים באפריקה, וגורלם של המובטלים הטריים הוא פחות רע ומר.

הרעיון הוא להביא את אותם אנשים מדכי אל דכי ואגב כך לגרום להם לקבל כל עבודה, בכל שכר, מבלי לתהות כמה מהם יבחרו למשל בדרך הפשיעה כדי למלא את קטגוריית ה"כל עבודה" וכמובן מבלי להרהר על פערים שנוצרים בתוך דור ואף פחות, בהם גדל אספסוף גאה בעל פחות כישורים.

המטרה היא מקסום רווחים בהווה, רצוי של מעט אנשים (שיזניקו איתם את השאר) ובעתיד כבר אפשר יהיה לשבור את הראש או סביר מכך, להתאונן על ההזדמנות שהוחמצה.

זה כיף לקטר. בחיי.

וכך, באמתלת הסרת המכשולים הבירוקרטים, נדמה כאילו רבים מוכנים למכור את נמליהם בעבור נזיד עדשים, את חברות צי הסוחר שלהם בעבור חופן בוטנים, את בתי עבוטיהם בעבור השד יודע מה. העיקר שבסופו של דבר, הצרכן הקטן יהיה מבסוט.

הנה, לפני כשבוע, חתמתי על מנוי לעיתון "הארץ", לחודש "ניסיון" (כי הרי אין לי מושג איך העיתון. הלא כך?) בעבור 25 שקלים חדשים. באותה הזדמנות קיבלתי גם ספר שהמחיר הנקוב עליו היה גבוה פי 3 מ-25 שקלים, אם כי זהו מחיר מומלץ לצרכן והרי למוציא לאור העלות ודאי נמוכה יותר.

במעמד החתימה נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי, כרטיס אשראי מסוג לאומי מאסטר קארד.

לא כל כך ששתי לעשות כן, כי הרי מי יודע מה יעשה אותו איש מכירות עם המספר. אחרי הכל, הוא עובד זמני משהו, כזה שאם יפעל על פי היגיון קר של עלות מול תועלת, ימכור את מספר כרטיס האשראי שלי לכל המרבה במחיר, מעט לפני שהוא מעביר את הפרטים למחלקת המנויים של "הארץ" (כדי להפיג מעט את החשש הזה, המציאו את האפשרות לבדוק את דפי פירוט החיובים).

חלפו להם מספר ימים, העיתון טרם הספיק להגיע (לא אסון גדול, גם ככה יש מהדורה מקוונת ועיתונות מהעולם הגדול) וממחלקת המנויים השאירו לי הודעה בתא הקולי, לחזור אליהם, בשם בעיה בחיוב כרטיס האשראי.

הסיבה, פשוטה למדי, היא שלא ניתן לשלם בתשלומים בכרטיס זה (הם מזהירים בעניין זה כאן לדוגמא. לא משהו שלא ידעתי עליו בשנים שיש לי את הכרטיס, אך זה לא מפריע לי, שכן זה מקטין את הדחף לקנות דברים מכסף שאין לך).

כמובן, איש המכירות של העיתון לא טרח ליידע אותי שעלולה להיווצר בעיה, כמו גם שאת התשלום עבור החשבון הסלולארי, פעם בחודש-חודשיים (תלוי אם אני חוצה את הרף הנדרש שמעליו הם מחייבים במקום לדחות את העסקה לחודש הבא), אני משלם באותו כרטיס ולכן לא הנחתי שתיווצר בעיה.

אין לי בעיה גדולה לוותר על מנוי לעיתון "הארץ". הוא לא העיתון הכי טוב שנתקלתי בו, Nor יש בו ערך מוסף על המהדורה המקוונת באתר. אפילו אמא שלי, שלאחרונה החליטה שהיא צריכה לקרוא עיתוני עסקים, דוגמת גלובס ומוסף The Marker, יכולה לחיות ללא העיתון.

עיקר השימוש בעיתונים בימינו הוא ניקיון זגוגיות זכוכית ועיטוף דגים טריים מהשוק. אין ספק ש"הארץ" מתאים לכך ביותר, שכן רובו עדיין מודפס על גיליונות פוליו ולא בפורמט טבלואיד קטנטן.

לכן, היה זה בעיקר מעניינם של אנשי "הארץ" לדאוג שאני אהיה המנוי שלהם והרבה פחות ענייני.

וכך, מצאתי עצמי יום נובמבר שמשי אחד, מדבר בטלפון עם אחת שעובדת במחלקה הכספית (כמדומני) של "הארץ", יעל שמה.

לאחר שהבהירה לי שכרטיס האשראי שלי בעייתי משהו ולאחר שהבהרתי לה שאין בכוונתי לשלם בדרך שאינה כרטיס אשראי (זה נוח, לבדיקת הרכישות באופן מסודר, כמו גם האפשרות הנוחה יחסית להודיעה לחברת האשראי שאינני מעוניין יותר לקיים קשר עם עסק פלמוני), שאלתי אותה האם היא מציעה לי במקרה להחליף את כרטיס האשראי.

כמובן שהשיבה ש"חס וחלילה" וניגשה למצוא פתרונות קונקרטיים יותר.

ראשית, צלצלה לחברת לאומי קארד, שם דיברנו עם אורטל.

מרגע שאורטל שמעה שמדובר בכרטיס מאסטר קארד, היא אמרה שאין חברת לאומי קארד היא הכתובת (על אף שהיא מנפיקה את הכרטיס), אלא חברת ישראכארט.

היא הפנתה אותנו אל החברה.

בשלב הזה השיחה ניתקה.

כעבור דקה או שתיים, צלצל הטלפון בביתי ונוסף על יעל מ"הארץ", הייתה נציגה של ישראכראט (בתחילת השיחה שמה לא היה ידוע, שכן לא שמעתי את תחילת השיחה ביניהן ויעל החליטה לכנותה "ישראכארט". בהמשך היא אמרה ששמה יבגניה).

הנציגה קצת התקשתה עם המספרים, וכך חזרתי על מספר תעודת הזהות שלי כמה וכמה פעמים, כך גם על מספר כרטיס האשראי.

בתחילה התעקשה הנציגה שאין הם מתעסקים עם הכרטיס.

"זה כרטיס של לאומי, של ויזה" אמרה העלמה ממאסטרקארד.

"אתה מבין מה הולך פה יאיר" אמרה הגברת מ"הארץ". המלצתי לה לפנות לנופר סיני ממדור הצרכנות של העיתון בו היא עובדת. ניכר שהעלמה מחברת האשראי לא חשה בנוח שיחת הוועידה שנכפתה עליה ושאלה את הנציגה מ"הארץ" "את יכולה לרדת מהקו?", שאלה שזכתה לתשובה "לא, את לא יכולה".

הו, מה נפלאה היא האפשרות להקליט שיחות ממין זה. ידעתי שהאפשרות לשיחות בעלות עניין לעצמי ולציבור עשויה להיות גדולה ולכן הקלטתי את השיחות, מה שמאפשר ציטוטים מדויקים.

ישבתי, האזנתי בקשב לוויכוחי הסרק, חייכתי, עצרתי את פרץ הצחוק המתגלגל, ושמחתי על ההזדמנות שהרווחתי.

מולייר בכבודו ובעצמו, היה צריך להתאמץ כדי לחלץ דיאלוגים שנונים שכאלה.

שוב היא ביקשה שאחזור על מספר כרטיס האשראי. אמרתי לה שכבר יש לה אותו ולא זה מקור הבעיה. הסברתי בקצרה את הבעיה, כפי שאני ראיתי אותה (לי יש כרטיס מאסטרקארד של לאומי וחברת לאומי הפנו אותנו אליה, כאשר היא אומרת שאני צריך לחזור ללאומי). היא ביקשה שנמתין.

תוך כדי המתנה, נאלצתי לשמוע את הנציגה של "הארץ" מתלוננת...

"נשמע כמו פספוסים" אמרה, בעודה מדגימה לי את השפעת המדיום הטלוויזיוני על עולם הדימויים של אנשים.

השבתי שהעניין נראה לי שגרתי והיא אמרה "בדבר כזה עוד לא נתקלתי". הערתי שכנראה היא לא בעסק הנכון.

היא שיבחה אותי על הסבלנות שגיליתי.

במהלך ההמתנה, חזרה יבגניה ושאלה אם אני בלאומי קארד או בחברת כ.א.ל. השבתי נכון וזכינו שוב לשמוע את מוזיקת המעליות הקלילה.

כמה חבל שיש רק שלוש חברות בארץ. אם היו נגיד 74 חברות, הבלבול היה רב יותר והחגיגה שלי גדולה בהרבה.

עוד המשכתי לשמוע תלונות מיעל מ"הארץ", הן ירדו לפסים אישיים והיא הביאה פליאה שיבגניה התקבלה לעבודה, שכן לטענתה היה לה קושי ב"קריאת מספרים" (אנו מוכן להישבע שהיא הייתה אמורה לשמוע אותם ולא לקרוא). השבתי שבתנאים של שוק מנצל, לא בהכרח מקפידים על איכות העובדים. הדגשתי שלא מדובר רק בשוק האשראי, אלא בעוד מגזרים, למשל בעיתונות (אינני יודע אם היא קלטה את העקיצה. מה שבטוח שהיא לא הגיבה) ויעל אמרה שמדובר ב"דיסלקציה", בדיוק בשנייה שיבגניה חזרה לשיחה, לשמוע את זה.

היא אמרה שבסופו של דבר כן הם מתעסקים בזה, אבל מחלקה אחרת. היא נתנה את הטלפון של המחלקה וגם העבירה אותנו לשם, לא לפני שהנציגה של "הארץ" הרימה את קולה.

בשלב הזה, תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד היא מצליחה לשמור על הדואליות הזו, המרשימה ללא ספק, בה מצד אחד איתי היא דיברה בצורה חביבה (יחסית), בעוד לנציגת השירות של חברת האשראי היא העניקה יחס מזלזל, מתנשא, עצבני ואלים משהו.

אני מבין שיש אנשים שמתרגזים ביתר קלות ממני, אבל דווקא מאלו שעובדים בשירות לקוחות, הייתי מצפה שכאשר הם יהיו לקוחות, הם יגלו סבלנות וסובלנות.

טוב, לא באמת ציפית לכך. אני משוטט על האדם כבר 25 שנה, על מנת להבין ש"עבד כי ימלוך" מושל בכיפה ביתר שאת. ומילותיו של הילל הזקן על השנוא שאין לעשות לזולת, נשכחו כבר מזמן.

הועברנו למישהי נוספת. הגברת מ"הארץ" הסבירה את הבעיה בקצרה. לכששמעה זאת, העבירה אותנו למישהי אחרת, אביגיל שמה.

אביגיל דיברה בח' וע'. לא שיש עם זה משהו רע, אבל נראה לי שזה חשוב להבהרת האופן בו נשמעה השיחה שעסקה בכרטיס שמספר מתחיל ב"חמש חמש".

שוב יעל מ"הארץ" הסבירה את הבעיה.

באופן "מפתיע" לגמרי, הכחישה אביגיל את היות הכרטיס כרטיס שלהם (מה שנכון כאמור). יעל שוב חזרה לטון עצבני ואמרה שבנק לאומי הפנה אותה אליהם.

אני להנאתי אמרתי, שאם אף חברת אשראי לא מוכנה להודות שאני לקוח שלה, הרי שמן הראוי שאף אחת מהן לא תפריש לעצמה כספים מחשבון הבנק שלי.

אשרי המאמין בטוב לבן של חברות האשראי.

בשלב הזה, נראה לי שאפרוש מהתגלגלות השיחה שעוד ארכה זמן רב מכפי שתיארתי עד כה.

אכתוב כי אמרתי לנציגה של "הארץ" את המשפט הבא:

"אין ספק שהפרטה היא הדבר הכי חכם, כי חברות פרטיות עושות את הדברים הכי טוב".

"יכול להיות" השיבה יעל, "הם גם פרטיים אם אני לא טועה" היא המשיכה.

הסברתי לה שדיברתי בציניות.

לגלוג קל, מעולם לא הזיק לאיש. טוב, אולי כן. במקרה הזה, הוא לא נראה מזיק במיוחד עבורי.

וכאן בעצם הפואנטה, הנגזרת ישירות מהפסקה בה התחלתי.

הפרטות לא באמת מבטלות הצורך בבירוקרטיה. הן פשוט עושות לה מטמורפוזה.

הנה, במקרה הזה, כל מה שמספר חברות פרטיות עשו – רשת שוקן מחד ושתי חברות כרטיסי האשראי מאידך עשו, היה להתקוטט ביניהן, יחד עימי, בדבר האחריות של מי מהן לעשות מה.

אם במקרה של ריבים בין שתי רשויות מדינה, ניתן לפנות אל מבקר המדינה, מי שהוא גם נציב קבילות הציבור, הרי במקרה הזה, כל שנותר לי הוא להשתעשע בדיאלוגים הקנוניים בין פקידים בירוקרטים זוטרים של חברות פרטיות.

אחרית דבר.

אל חשש. ב"הארץ" לקחו ממני תשלום חד פעמי, בגובה 25 שקלים.

והיה וארצה להמשיך את המנוי, אאלץ לאשר להם שוב לחייב את חשבוני.

מבחינתי זה מצוין, כי זה מאפשר לי את הבקרה שלא הייתה קיימת לו הם היו יכולים להמשיך להוריד לי כסף מכרטיס האשראי באופן אוטומטי, כל עוד לא הודעתי להם אחרת.

מי אמר שבירוקרטיה זה דבר רע?

אני אוהב בירוקרטיה.

בדרך כלל.

מרחב ציבורי לא סימפטי

כידוע, בדרך כלל אני נהנה להתנייד ממקום למקום באמצעות קופסאות פח ירוקות וארוכות שמסיע אותן נהג של אגד.

באחת הפעמים, לפני כשבוע או שבועיים, נסעתי לי מנוה שאנן הדרה או העירה.

ברחוב טרומפלדור (ההוא שאמר "טוב למות", ואת זה מלמדים את הנוער הדיכאוני בישראל), עלה אדם אחד, בחור די צעיר, שעובד לפרנסתו כמאבטח.

אני ישבתי בחלקו האחורי-ימני של האוטובוס, העלם התיישב במקביל אלי מצד שמאל.

כעבור רגעים ספורים, שלף הוא מכשיר טלפון סלולארי מכיסו והחל לגלוש בתפריטים.

לפתע נשמעה מוזיקה בווליום חזק. לרגע חשבתי שאולי הוא החליט לבדוק את הרינגטון, עניין חצוף כשלעצמו, אבל שכיח במחוזותינו.

תוך שניות אחדות התחוור לי שהוא החליט להשתמש במכשיר הסלולארי שלו כ"טרנזיסטור" להשמעת MP3.

למותר לציין שהעוצמה שהוא בחר לשמוע בה את מוזיקת ההיפ הופ ששם הייתה גבוהה, גבוהה מאוד, גבוהה עד כדי כך שחרף העובדה שאותה שעה האזנתי לאחת מיצירותיו של ויולדי באוזניות נגן ה-MP3 שלי, שמעתי את המוזיקה שלו ואת שלי כמעט ולא שמעתי.

באין לי אלטרנטיבה, כי הרי אני משתדל שלא להעיר לאנשים שאינני מכיר, במיוחד אלו שמחזיקים אקדח בנדנם, הגברתי את עוצמת השמע במכשיר שלי, על מנת להתגבר, ולו במעט, על המוזיקה שלו.

השילוב הזה של ויולדי עם איזה אומן מחאה אמריקאי ממוסד, החליא אותי.

מאחורי נשמע צלצול טלפון נוסף, חלש יחסית, שכן המוזיקה שנגנה באוזניי כבר הרקיעה בעוצמתה.

הבחורה שמאחורי החלה לדבר.

בחלוף דקה, בערך, סובב את ראשו הברנש שמצד שמאל שלי וקרא "את מוכנה לדבר כל כך חזק?", בהביטו לעבר הבחורה שישבה מאחורי.

מבחינה כרונולוגית, הנסיעה באוטובוס קדמה לשיחת הטלפון עם נשות האשראי ואשת "הארץ". אך גם אז, לא היה חדש לי שאנשים מרהיבים עוז מעירים לאנשים על משהו שהם בעצמם עושים (בדיוק כמו שלא הפתיע אותי שכמה ימים לאחר מכן, צפיתי במעשנת אחת מסרבת לתת לנער אחד סיגריה, בנימוק שאין זה בריא).

אולם בכל זאת, הואיל והבנתי שמדובר באדם מאוד ביקורתי, לא ראיתי בעיה למתוח עליו ביקורת בעצמי.

"אתה לא חושב שזו חוצפה שדווקא אתה, שכבר כמה דקות שם מוזיקה בפול ווליום, מעיר לגברת על עוצמת הדיבור שלה".

תשובה טובה כמובן לא הייתה לו, ולכן אמר שאני מפריע לו עם המוזיקה באוזניות שלי.

ובדיוק בתחנה הבאה החצוף ירד ואיחל לי הצלחה בחיים, או משהו ממין זה.

וזה אחד הדברים שיותר מפריעים לי בישראל.

חוסר ההפרדה בין תחום פרטי לבין תחום ציבורי.

אין לי בעיה שכל אדם יאזין בביתו למוזיקת חסרת טעם. אני לא רואה פסול שגם ברשות הרבים, אנשים ישמרו על הרגליהם, כל עוד אין זה מפריע לאחרים.

אבל אם אדם בעצמו נוכח לדעת שרעש, גם אם הוא בלתי נמנע בשל תכונותיו הפיזיות של אדם (נניח שזה בלתי נמנע. הרי גם אם לאדם קול חזק, דבר שאין לו עליו שליטה, הוא יכול להימנע משימוש בסלולארי ברשות הרבים), הוא עניין מטריד, איזו תעוזה יש לו על מנת להרעיש לאנשים אחרים?

אין זה שונה בהרבה כמובן מאותם מעשנים במקומות ציבוריים, שחרף זה שיש חוקים מפורשים האוסרים עישון במקומות ציבור סגורים, מפזרים את העשן המסריח שלהם (ובל נשכח את הנזק הבריאותי) לכל עבר.

לעיתים אני מצטער שנוכחתי לדעת שאפשר אחרת.

לעיתים אני מצטער שיצא לי לראות במו עיני כיצד אנשים ביפן משתיקים את הטלפון הסלולארי שלהם ולא מעיזים לדבר בו בתחבורה הציבורית, פן הרעש יטריד את מנוחתם של אנשים אחרים.

מאז הביקור ביפן, אני מקפיד, כמעט תמיד, להשתיק את הטלפון הסלולארי שלי כאשר אני מחוץ לבית ואני משתדל לא לנהל שיחות טלפון ברשות הרבים.

יתכן וזה נראה חסר משמעות בלבנט. אך לי זה עושה טוב. אני ממשיך להשלות את עצמי שאם הטלפון שלי יהיה על מצב רטט, אנשים אחרים, באופן וולונטרי, ינהגו כמוני.

ובינתיים, כאמור, תמשיך לפעם בי התחושה המרירה הזו, של הידיעה שאפשר אחרת, ולא רק שאפשר, אלא זה גם קורה בפועל במקום אחר.

אפשר.

אבל יש לאנשים דברים טובים יותר להתעסק בהם.

איוולת!

כובע

עניין לפני אחרון שאתפנה לעסוק בו כעת, גם כן קשור לשיטוטיי בנתיבי הארץ – כובעים.

אין מדובר בתופעה שהיא ייחודית לעת האחרונה או כיוצא בזאת. אבל בכל זאת, נדמה לי שטרם נתתי את הדין על הכובעים השונים הנחבשים על ראשי האנשים בישראל.

דווקא ישראל, היא חבל ארץ מתאים לגמרי לשימוש בכובעים, בעיקר בשמש הקיץ הקופח.

וידוע שלכל תקופה (בכפוף לאזור הגיאוגרפים וזהות הלובשים), יש את פרטי הלבוש שלה.

כך למשל לו הייתה לכם מכונת זמן, והייתם מסתובבים למשל בלונדון, הלבוש של העוברים והשבים היה שונה נניח בתקופת הכיבוש הרומי לעומת הימים שאחרי כיבושו של וויליאם הכובש (המפתיע שאדם ששם משפחתו "הכובש" כובש שטחים? כן, כן, זו בדיחה, חשוב להבהיר), לעומת השוני בעידן של ימיו של הנרי השמיני, לעומת השוני בימיה של המלכה ויקטוריה, לעומת שנת העשרים של המאה העשרים, לעומת שנות השישים של אותה מאה, לעומת נניח היום (והחלטתי לבחור את הזמנים באקראי).

האופנה משתנה חדשות לבקרים. לעיתים היא מעט חוזרת על עצמה, אבל היא בהחלט באה וחולפת.

נכון, אפשר להיכנס לדקויות של בני מעמדות שונים, כתות שונות ועוד כל מיני קבוצות שהחליטו להיתקע באופן תמוהה (או לא תמוהה) עם לבוש מסוים (ודוגמאות למכביר: נזירים, חרדים, איימיש וכן הלאה). אך לעת עתה, זה לא ישרת את מטרתי להבהיר שלבוש הוא עניין שמשתנה, בדרך כלל, מתקופה לתקופה וממקום למקום.

וכחלק מהלבוש, גם הכובע, אשר שימש פריט חובה לא מעט מקרים, לאו דווקא מטעמים דתיים, כמו בשל נורמות חברתיות, למשל הצבעה על השתייכות למעד זה או אחר וכדומה.

וכך, כאשר אני מסתובב בישראל ב-2006, אם כי כאמור זה היה גם לפני, אני חש מבולבל לעיתים.

למשל, היום בבוקר, כאשר יצאתי את ביתי, בחניה ממול התהלך איש ועל ראשו כובע בוקרים (Stetson hat).

כובע בוקרים הפך בשנים האחרונות לפריט לבוש של אנשים מסוימים. לא אנסה לעמוד על טיבם כאן.

אך אין זה מונע ממני לתהות לגבי המניעים של אותם אנשים לחבוש על ראשם כובע שהתאים למערב התיכון בארה"ב (אם כי גם היום, יש שם אנשים שלובשים אותו כפריט לבוש לגיטימי).

או למשל אנשים עם כל מיני כובעים שהיו יפים לערי אירופה הגדולות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

מצד שני, גם כובעים של שחקני כדור בסיס, כמו כובעי טמבל, לא בדיוק עושים לי את זה.

ולא אכנס כעת לכיסויי הראש שאנשים מסוימים שמים בחורף, בין אם בטמפרטורה שבאמת מצדיקה את זה ובין אם לאו.

וכך, אני נתקל במין פרדוקס מסוים, שאני מודע לכך שהוא נובע בעיקר מסטריאוטיפים מטופשים שהכנסתי לעצמי לראש.

מצד אחד, אני מודע לכך שלעיתים כובע הוא כמעט הכרח. אך מצד שני, כל כובע נראה לי תלוש מהתקופה והמקום, בו לא כולם הולכים אם כובעים, ואם כן, אין איזה דפוס אחיד באשר לסוג הכובע, מידותיו, צבעו וכיוצא באלה.

בינתיים אמשיך לי להעיף מבטים על אנשים, פה ארגיש במערב הפרוע, שם ארגיש את ניחוחות פריז ובעת אחרת אולי אחוש מעט כמסתובב בשכונת פועלים לונדונית או שמא בכינוס של בני המעמד הבינוני.

אותנטיות ודאי לא ארגיש.

אבל זה מעניין.

רבע מאה

חדלתי מלמצוא משמעות מיוחדת בתאריכים. אולם בכל זאת, בעוד כשבוע, תמלא לי רבע מאה.

פעם זה נראה לי הרבה ורחוק.

היום זה נראה לי מעט וקרוב.

נדמה לי שבעוד יום או יומיים, אגיע לגיל הזה שאם מתים בו, אפשר להתנחם בכך שלפחות בילית כמה שנים יפות על האדמה.

אולם בכל זאת, מקננת בי איזו תחושה של החמצה. תחושה שמורכבת מפסיפס של הרבה החמצות קטנות.

אמנם לאחרונה, אני נתקל בכך פחות ופחות, ואני באמת מתקשה להעלות מזיכרוני תקופה שהיה לי בה רע.

אבל הטוב הזה נראה לי כה בנאלי, שהוא חייב להיות רע.

טרם עשיתי משהו שאני באמת יכול להתבונן בו בתחושת סיפוק וכפי הנראה, לעולם זה לא יקרה.

מי יודע, אולי בעשרים וחמש השנים הבאות.

ואולי לא.