בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

חשבתי להשאיר פה איזה תמונה של עוגת יום הולדת. זה אמנם לא תחליף לחוסר היכולת שלי לחלק פרוסה מעוגת השוקולד לילדים הרעבים בדרום מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שנאלצים לעבוד במכרות מגיל חמש או שש, אבל גם זה משהו.

לצורך כך, חשבתי שאחפש בגוגל או בפליקר איזו תמונה יפה ואשים אותה כאן. אולם אז נזכרתי, שלפני חמש שנים, ביום הולדתי העשרים, הייתה עוגה עם נרות וזיקוקים, ולא זאת בלבד שהיו כל הפריטים הללו, הייתה גם מצלמה. וכמובן, הדבר החשוב, ידעתי היכן למצוא את התמונות האבודות.

וכך, ניגשתי ושלפתי שני תקליטורים שנראו רלוונטיים, עליהם כתבתי "תמונות" והכנסתי למחשב.

יש משהו בצפייה בתמונות מספר שנים לאחר שצולמו.

הנה תמונות מאותו יום בחודש אפריל שנת 2002, עת סיון גררה אותי לראות תערוכת אספנים ביוקנעם, לצורך איזו עבודה שהכינה.

והנה, זהר והחבר שלה, שבצירוף מקרים מוזר פגשנו שם. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהתראינו, אולי הם כבר התחתנו.

הנה, הימים בהם החדר שלי החליף את צבעו מלבן לבעל תקרה כחלחלה (שאני אוהב יותר, משום שהיא רחבת ריקודים. טוב, זה מסוג המשפטים שאני באמת מסופק עד כמה אנשים יבינו מהיכן הוא לקוח) שהייתה אמורה להיות שמי רנסאנס והתוצאה הסופית מזכירה את תקרת תאי הגזים במיידאנק אחרי שנים של שימוש בציקלון B, והקירות נצבעו במין צבע שהיה אמור להיות ארגמן מלכותי הפאר ארמון ברוק והתוצאה הסופית מזכירה עליבות של חדר משרתים.

הנה התמונות מהשנה האחרונה של חייו של אבא שלי, שהלך לעולמו בדיוק חודשיים אחרי שחגגתי עשרים.

הנה אני מקרב את פי לתולי, שבינתיים הספיקה להתפגר.

והנה שיעור הטיסה שעשיתי ביום הולדתי העשרים, מתנה מאחותי ואחי, כאשר סיון חיכתה בשדה, כי אמא שלה לא הרשתה לה לעלות על צסנה.

כל כך הרבה זמן עבר. רבע מהחיים שחייתי עד אז. חמישית מהחיים שחייתי מהיום בו נולדתי ועד כה.

בשנים האחרונות, אני נוטה פחות ופחות לייחס חשיבות לתאריכים. פרקי זמן מסוימים, שנקבעו באקראי על פי כל מיני דברים שכלל לא קשורים אליי, כמו "בריאת העולם", הולדתו (בערך) של ישו, המעבר של מוחמד מעיר אחת שלא הייתי בה לעיר אחרת שלא הייתי בה, זמן ההקפה של הפלנטה סביב השמש, זמן ההקפה של הלוויין סביב הפלנטה.

ועוד כל מיני דברים שבין אם היו ובין אם לאו, אין זה ממש משנה עבורי.

יש דברים שלא ניתנים לכימות, או ניתנים, אך כימותם הוא חסר טעם במובנים מסוימים.

כזה הוא הזמן, לצרכי חגיגות וציון אירועים.

היום בו נולדתי, לעולם לא יחזור. לא מחר, לא בעוד שנה ויום ולעולם לא. מה זה משנה כמה פעמים כדור הארץ הקיף את החמה? יתכן וזה הוא יום ציון לכדור הארץ או לשמש, בטח לא לי.

נולדים פעם אחת, חיים פעם אחת ומתים פעם אחת. זהו. אין חזרה על דבר מסוים. אם מישהו חושב שיש, הוא משלה את עצמו.

בזמן האחרון, אני שם לב יותר ויותר לפערי הגיל בין אנשים. ולעיתים הם בכלל לא קיימים.

אני מביט בקשישים, מתבונן ומולי ניצבים תינוקות שרק אתמול נולדו.

אני מתבונן לעיתים בפעוטות, מביט ומולי ניבטים אנשים בני תשעים, שכל החיים חלפו על פניהם.

ואם זה לא מדויק היום, מחר זה יהיה מדויק להפליא.

הזמן חולף כל כך מהר. כל כך מהר.

ולא ניתן להשיב אותו.

והוא מתבזבז על שטויות, כמו בסיפור מומו של מיכאל אנדה.

ליד הגן בו אלי תמיד משחקת, יש בית אבות. זולת האנטנות הסלולאריות הרבות הניצבות על גג הבניין (שהרי מי יוכל לאיים על קשישים באים בימים בסרטן או נזקי קרינה אחרים?), בית האבות מנפק עשרות פנסיונרים, חלקם הגדול מובל בעגלות על ידי נשים מלוכסנות עיניים.

מה מעניין להתבונן בצד אחד על פעוטות בגיל שנה, פחות או יותר ומצד שני על אנשים כמו תרח. במבט ראשון, השוני עצום, אך במבט שני, כולם מייצגים פנים אחרות של אותו דבר בדיוק.

ללא כל אותן מסכות של לבוש, שפה, תרבות, אופי ואישיות שאנשים עוטים, הם כולם שבויים במסכנות של הזמניות של חייהם.

השאיפות לכוח, הגשמה עצמית או דברים שווי ערך להם, הם כולם כסות לפחד מחוסר היכולת למנוע את הזקנה והמוות.

לפני עשרים שנה ראיתי אנשים מבוגרים באור מסוים. רובם מתו והוחלפו על ידי קשישים חדשים, שאז היו צעירים יותר.

ובעוד עשרים וחמש שנה, אולי כפול מזה, גם אני אצטרף אליהם.

ואולי לא.

מה שבטוח שאני הנוכחי, יחדל להתקיים.

אני מביט בכך, חצי בפחד, חצי בהשלמה. השילוב של שני אלה, יוצר פחד מושלם.

הם שם, הם שם, בכל מקום אליו אני רק מסובב את הראש, בכל מקום אליו אני מביט, הם שם.

זזים ממקום למקום, במטרה להצדיק איזה דבר שאין הם יכולים בדיוק להסביר, או יכולים, אבל ההסבר לא מספק אותי, ולא יודעים שכל מה שמניע אותם הוא הפחד מלחדול.

בכל מקום בו אני הולך, אנשים מבוגרים, אנשים צעירים, אנשים בגילי, נמצאים שם ומזכירים לי שהיום הוא רק עוד שלב בין אתמול למחר, בין שלשום למחרתיים וכך הלאה.

לעיתים, כדי לחלץ עצמי מהמחשבות הללו, אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את מבטו של הדוקטור שייקבע את מותי. בהנחה, שאינה מובנת מאליה, שימצאו את הגופה וכן בהנחה שעדיין תהיה בשימוש בפרוצדורה המגוחכת לפיה אנשים שאמורים להציל חיים, מתעסקים באלו המתים.

וזה קשה לדמיין מצב שלא היית בו. שאין לך בדיוק מושג איך הוא נראה.

אולי כמו שינה, כהצעתו של שייקספיר ב"המלט".

הרי זה הגיוני. כמעט בכל לילה, אני נפרד מהמציאות לכמה שעות וחוזר מבלי יכולת לדעת מה באמת התרחש סביבי.

מדוע שהמוות יהיה שונה בהרבה, מלבד שלב היקיצה שיחסר ואולי בלי החלומות הללו, שבכל פעם מצליחים להפתיע אותי מחדש?

חבל שאי אפשר לשאול את שייקספיר אם הניחוש שלו היה מוצלח.

והנה, חזרתי אל נקודת המוצא. שוב.

אני מביט בתמונה שצולמה לפני חמש שנים, ביום הולדתי העשרים.

מביט ונדהם מכמות האירועים שהתרחשה מאז ה-18 בנובמבר 2001 ואני מסוגל להעלות מפדחתי.

אנשים שמתו, אנשים שנולדו. אהבות, אכזבות. עוד אהבות, עוד אכזבות. כל כך הרבה אירועים שוליים, אפילו לא פסיק בהיסטוריה של כלום.

ואולי, בעצם שום דבר לא התרחש באותן חמש שנים.

ואם כן, הרי בלאו הכי הן לא תשובנה עוד.

לפני חמש שנים, יום הולדת 20

לפני חודש וקצת (אין לי תמונות חדשות יותר)