בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ראשית כל, אני רוצה לברך את מכבי תל אביב על המשחק נגד צסק"א מוסקווה. חלילה, המשחק לא ממש עניין אותי, אבל זה בהחלט הפך את חווית הקניות בסופר להרבה יותר שקטה ונינוחה, כפי שיסופר בהמשך.

חוף אכזיב ומבצר יחיעם

נסיעה ארוכה מאוד

ביום חמישי, הרגשתי צורך לטייל, כי בחוץ היה יפה ולא היה יותר מידי חם.
לא כל כך רציתי לטייל בגפי, אז חיפשתי מי שיטייל איתי ולאחר שני לאווים שקיבלתי, האדם שנבחר היה האדם שהכי פחות רציתי ללכת איתו, אך הואיל והוא חגג את יום הולדתו ה-23 ביום שקדם לכן, החלטתי בכל זאת להציע לו לבוא לטייל.
המקומות שעמדו על הפרק היו חוף אכזיב, צפונית לנהריה או מבצר יחיעם, מזרחית לעיר החטאים...
הואיל והוא היה ילד יומולדת, החלטתי לתת לו לבחור והוא החליט אכזיב.

וכך היה, התחלנו בנסיעה צפונה, כאשר מהרגע הראשון של הנסיעה הוא שיגע אותי.
בד"כ הנוסע לצד הנהג, כאשר הוא מעיר לנהג אומר לנהג שהוא נוסע מהר מידי, או מזהיר אותו מסכנות. לא הוא...
הוא כל הזמן התלונן שאני נוסע כמו זקנה שיצאה לפנסיה, ביקש שאגביר את המהירות וספרתי לפחות פעמיים שהוא ביקש שאחתוך מכוניות...
כמובן שלא נעתרתי להפצרותיו, להיפך, זה גרם לי לנסוע יותר לאט...
נוסף על הערות על הנהיגה (שאם זה לא ברור, הגיעו מצידו של אדם שלא יודע לנהוג ובלי קשר, כי זה באמת לא מעיד על כלום עבר טסט שישי), זכיתי גם לשמוע כמה אני אדם גרוע, לא חכם ומדוע דרך החיים שבחרתי (מעניין באמת מה היא) לא נכונה.
נו, שיהיה, גם ככה אני כמעט לא מתראה עם "האיש היקר הזה"

גן לאומי אכזיב

בסופו של דבר הגענו לחוף אכזיב, גילינו שכרטיס מועדון מטמון שברשותי לא מעניק לנו כניסה חינם, אלא רק כניסה בחצי מחיר (המחיר המלא הוא 25 ₪ לאדם מבוגר), משום שמדובר באתר עם אטרקציה מימית - בריכות מי ים.
הואיל ומזג האוויר היה קריר, אנחנו לא באנו מצוידים בבגדי ים והאתר היה ריק לחלוטין, שני האחראים על האתר הסכימו שנכנס לאתר בחינם, על מנת שנערוך בו סיור קצר.

הגן הלאומי באכזיב הוא אתר עתיקות חביב, בו שכנה בימים עברו העיר אכזיב (שראשיתה כ-1,800 שנה לפני ספירת הנוצרים), במקום ניתן להבחין במסגד ישן, שריד של הכפר הערבי א-זיב ששכן במקום בימים עברו. מדובר במבנה מעניין, אבל עיקר העניין בגן הוא בריכות המים, בהן ניתן להשתכשך בעונה המתאימה (ובעצם, גם Out of the season יכול להיות בסדר למי שרגיל).

סמוך לפארק, נמצאת "מדינת אכזיב", אשר הקים האדם המתבודד אלי אביבי שהתיישב במקום מעט לאחר קום מדינת ישראל והכריז על המקום כמדינה ריבונית (ואף החתים דרכונים למעוניינים).
הוא יושב בבית שבעבר היה שייך למוכתר הכפר והקים מוזיאון וכפר נופש קטן במדינתו הצנועה.
ואני חשבתי שישראלים הקימו רק מדינה אחת מלבד מדינת ישראל והמדינה הזו.

גן לאומי מבצר יחיעם

אחרי שנטשנו את חוף אכזיב, הגן הלאומי ומדינת אלי אביבי, חזרנו מעט דרומה ופנינו מזרח, יחיעמה…
הכביש המוליך משדרות העתון בנהריה מזרחה, לכיוון כברי והלאה, הוא אחד הכבישים היפים בארץ. דרכים מתפלות בין הרים מיוערים.
כמובן שמי שישב לצידי, אמר שבכביש בית אורן עתלית (גם כן אחד מהכבישים בעלי הנופים עוצרי הנשימה שבמדינתנו, במיוחד בירידה) יש אותם עצים ולכן אין טעם לנסוע בכביש מנהריה מזרחה (כביש מספר 89 אגב). נו, אמרתי כבר שזו הנסיעה האחרונה שלי איתו?
בכל מקרה, ירדנו ימינה מהכביש הזה די מהר, לכיוון יחיעם, נסענו עוד מספר קילומטרים בדרך פתלתלה בנוף יערות מרשים, עד שהגענו לקיבוץ יחיעם (על שם יחיעם וייץ, מלוחמי הפלמ"ח שנפל בשנות הארבעים של המאה העשרים), בו ממוקם מבצר מרשים.

המבצר ששמו הצלבני היה ג'ודין, הוא שילוב של מבצר צלבני ומבצר עותומני, שנבנה על אתר רומי (וביזנטי) קדום יותר. המבצר ממוקם על ראש הר החולש על כל האזור וממנו ניתן לראות את הים במערב, יערות בדרום, כפרים ערביים במזרח ואת גבול ישראל-לבנון (רכס הסולם) בצפון.
מחיר הכניסה לאתר היא 12 ₪ למבוגר, כמובן שבתור בעל כרטיס מטמון נכנסתי בחינם (ושוב, זה המקום להגיד למי שמרבה לטייל, שווה לשקול לרכוש את כרטיס מטמון, מנוי לשנה המקנה כניסה חופשית לאתרי רשות הטבע והגנים הלאומיים, והנחה של 50% בכניסה לסחנה [גן השלושה] ולאכזיב).

המבצר מרשים מבחוץ. מאות שנים, הוא עומד על תילו והטבע לא יכל לו. סליחה, כמו תמיד, במקום בו נאבקו בני האדם בטבע, גם במבצר יחיעם, הטבע ניצח. כיום, האתר הוא שמורת טבע, בני אדם לא מתגוררים במבצר ולעומת זאת, הצמחיה כובשת אט אט את המבצר. עצים צומחים בתוך המקומות שפעם היו מוגנים, שיחים וקוצים צומחים על גבי המגדלים. אמנם לא מדובר בערי המאיה שנעלמו בג'ונגלים של מרכז אמריקה, אבל בהחלט ידה של אמא טבע, כמו תמיד על העליונה.

במבצר השתמר מגדל תצפית צלבני, אשר העלייה אליו מתבצעת בטיפוס על גרם מדרגות גבוהות וצרות. העלייה לכשעצמה היא חוויה, אבל אין היא משתווה לישיבה במרומי המגדל, תחת כיפת השמיים.
הנוף הנשקף מרהיב, הרוח הקרירה, ציוץ (שירת) הציפורים. ישבתי שם לבדי, דקות ארוכות והתרפקתי על יופיו של העולם, כאשר המולת העיר רחוקה.
קצת מוזר לחשוב שלפני מאות שנים, אנשים איישו את המגדל ושמרו על מעוזם מפני פולשים, דבר שלא צלח בסופו של דבר.
מראה היער הירוק הנשקף מהגבעות הסמוכות, הזכיר לי במקצת את הביקור שלי בעמק הריין בגרמניה, לפני כשנה. אמנם כמות הטירות בעמק הריין גדולה יותר והמצב של חלקן טוב בהרבה, אבל, יפה שגם בארץ יש לנו מקומות מרהיבים שכאלה, פינות חמד שאפשר בנסיעה קצרה מחיפה להגיע אליהן.

מומלץ לטייל באמצע השבוע, כאשר המקומות האלה ריקים ממטיילים שעושים הרבה רעש ומלכלכים.

סודות כמוסים חמים מהתנור על הסופר

כפי שכתבתי בפתיח, בזכות מכבי ת"א, הקניות שלי ביום חמישי בלילה היו שקטות ונינוחות.
ביום חמישי, סניף מגה בנשר, פתוח עד השעה חצות (ביום רביעי עד 23:00 ובשאר ימי החול בשבוע עד 22:00), לכן התחלתי לערוך את הקניות שלי בסביבות עשר וחצי, כאשר הסופר מספיק ריק מצד אחד, אך עדיין יש לי מספיק זמן לערוך את הקניות בנחת.

כבר בכניסה שמש חצות האירה לי פנים, כאשר המאבטח בכניסה קיבל את טענתי "אף מחבל לא בא בשעה כזאת" (מזל שהוא שכח את הפיגוע שהיה בדולפינריום) ולא בדק אותי. רק בשביל זה שווה לבוא בשעות הקטנות של הלילה!
הסתובבתי לי בין מדפים עמוסים כל טוב ומרווחים ריקים מאדם, בודדים היו האנשים שהתהלכו שם ואיש לא הפריע לי ללקט פטריות מתוך המבחר המרשים שהועמד שם.
התהלכתי לאיטי, המדפים חייכו אליי, המסלול הרגיל שלי בסניף הזה, כי הרי אין דבר חשוב ממסלול קבוע בעת שעורכים קניות (עוד פרטים על כיצד לבצע קניות ביעילות ניתן למצוא במדריך הטרמפיסט לסופר שכבתי לפני כשנה). הגעתי למאפית, על מנת לקחת קרואסונים, כפי שאני נוהג תמיד. הואיל והשעה הייתה מאוחרת, שאלתי את הבחורה החביבה שעמדה מעברו השני של הדלפק, באיזו שעה אפו את המאפים, היא אמרה "הכל טרי". מיאנתי להאמין, כי הרי מה ההיגיון לאפות ביום חמישי, שעה לפני הסגירה מאפים?
הקשתי עליה ואמרתי "אם אני אגע בהם" והצבעתי על הקרואסונים, "הם עדיין יהיו חמים?". היא שאלה אותי "אתה רוצה לקנות קרואסון חם?" והמשיכה "אין בעיה, יש לנו מאחורה הרבה קרואסונים חמים"...

לא, כאן לא תמצאו סיפור זימה בו ניגשתי איתה אל מאחורי הדלפק בנוגע לעניינים צרפתיים חמים (תתביישו לכם, אני תפוס!), אבל כן תקראו על כך שהיא ניגשה אחורה והביאה לי שלושה קרואסונים שיצאו מן התנור זה מכבר.
שאלתי אותה מתוך סקרנות "מדוע אופים ביום חמישי בערב קרואסונים?" היא השיבה "לקוחות עושים הזמנות", המשכתי ושאלתי האם מדובר בלקוחות פרטיים כמוני או לקוחות עסקיים, אשר מזמינים כמויות. היא השיבה שיש ויש וכך המשכתי וחקרתי אותה על הפלא שזה עתה התגלה לי.

מסתבר שלא תמיד, אך לעיתים לא רחוקות סמוך לשעות הסגירה מתחילים לעבוד במגה על מאפים שאנשים מזמינים מראש. מה שאומר, שמי שמגיע מאוחר, יכול לרכוש מאפים טריים.
על פי מה שהבנתי מהמוכרת, בד"כ בימי חמישי בערב יש להם הזמנות מהסוג הזה, מה שאומר שבכל יום חמישי בערב אפשר לרכוש קרואסונים טריים.
נכון, האיכות לא משתווה לאלו שנאפים בצרפת, אבל, עצם העובדה שהם טריים, היא חצי נחמה.

ואחרי שחשפתי את הסוד הגדול של הסופר, האם יש טעם להמשיך ולספר על כך שהגעתי לקופה ולא היה תור, שהלכתי בקצב ממש איטי וסיימתי את הקניות תוך קצת יותר מחצי שעה ובכלל, שחווית הקניות הלילית אינה ברת השוואה לקניות בשעות הדוחק, הלחץ והעצבים?
כנראה שלא. אני רק מקווה שלא יותר מידי אנשים יתחילו לאמץ את המנהג הזה, על מנת שלא אסבול מדוחק בקניות הבאות ושבכל פעם שאני עורך קניות, יהיה איזה משחק ספורט מטופש שידביק אנשים למסך, כאילו הם לא ישמעו את התוצאות ביום המחרת...

צו איסור פרסום

אני רוצה להסב את תשומת לבכם ולהוסיף מספר מילים על כתבתו של גל מור אשר עוסקת בצווי איסור פרסום שבתי המשפט מחלקים בסיטונות על כל דבר בעצם, בין אם מדובר בבטחון המדינה ובין אם מדובר בשיבוש הליכי חקירה משטרתיים.

למען האמת, גל מור כתב כבר את רוב מה שיש להגיד בנושא, לכן לי נותר לספר רק בכמה מילים שכפי שניתן היה לראות בפרשת ואנונו, אל"מ טננבוים ועוד שלל פרשיות שהיה בהן עניין רב לציבור, בית המשפט נעתר כמעט באופן אוטומטי לבקשות המדינה להאפיל על החקירה באמצעות צו איסור פרסום.

טענתו של מור, היא שהצוים האלה ששופטים מוציאים הרבה פעמים על סמך אי הכרה של התמונה, אינם רלבנטים בימינו, כאשר כל ידיעה חמה מגיעה ומתפשטת מהר מאוד באמצעות רשת האינטרנט.

קשה שלא לזכור את אותו יום בו נפלו לוחמים רבים של צה"ל בג'נין בשעות הבוקר ועד הערב אסור היה לפרסם את דבר המעשה. השמועות התרוצצו מפה לאוזן, המספרים התנפחו ודובר על חיילים שנפלו בשבי וכו' - אבל התקשורת הממוסדת שתקה, ברדיו הושמעו שירים כרגיל ואיש לא דיבר על מה שאירע בג'נין.

מעבר לעובדה שזה ואי הכניסה של עיתונאים זרים לאזור ביום הארוע, הקלו על הפלסטינים במלאכת הפצת סיפור "הטבח בג'נין", כי במקום בו נגמר הידע, מתחילות השמועות והאגדות לפרוס כנפיים, אי הפרסום גם יצר תחושה לא נוחה בקרב האנשים שהיו באותה עת בסביבתי, שכולנו שמענו על הסיפור, אך לא ניתן לו שום אימות בכלי התקשורת העבריים.

לשמור על בטחון המדינה, בטח שלא עזר אי הפרסום אז...

הרצון להסתיר כל פרט מעיני הציבור, בכמות כה גדולה כפי שקורה בישראל (גם על ידי צווי איסור הפרסום, גם על ידי הגדרת כל עניין בטחוני כחשאי, סודי שאסור לדבר עליו), מאפיין משטרים חשוכים יותר. מעבר לעובדה שקיים חשש מתמיד שאנשים במערכת הביטחון ינצלו את איסור הפרסום בשם בטחון המדינה לעשיית מעשים שאינם הולמים, כפי שקרה לא אחת בעבר, דבר שרק קצה הקרחון שלו נחשף בפרשיות מפורסמות, כמו פרשת יצחק מרדכי שנחשפה רק שנים לאחר שהתחוללה, לפיה ניצל מרדכי בהיותו אלוף בצה"ל את מעמדו על מנת להשיג טובות הנאה מיניות מהכפופות לו ופרשיות שחיתות כמו הפרשה של תת אלוף (סליחה, טוראי) רמי דותן ששילשל לכיסו מליונים על חשבון בטחונם של אזרחי ישראל ושלומם של חיילי חיל האוויר.

פרשות אלו ואחרות שנחשפו, כאמור הנן רק חלק קטן מתוך רשימה ארוכה של דברים אפלים שנעשים בשם בטחון המדינה וראוי שלא ייעשו.

איסור הפרסום והסודיות האופפת כל דבר בטחוני, מעודדת שחיתות, בכך שהעוסקים במלאכה יודעים שהסיכוי שיתפסו קטן, כי הרי רק אחת לכמה זמן, נתפס איזה שעיר לעזאזל.

תקשורת חופשית היא תנאי מפתח לקיומה של דמוקרטיה ונראה כאילו התקשורת הולכת והופכת לדוברת הממסד מיום ליום, דבר אשר צריך להדאיג כל אחד ואחת המתגוררים פה בארצנו הקטנטונת.

בכל מקרה, על אף שכאמור עלינו לשאוף לתקשורת חופשית והאינטרנט משמש במה מצויינת לתקשורת זו, כאשר הרבה פעמים הוא מדלג בקלילות מעל מגבלות הצנזורה (על אף שבפועל, הוא כפוף לחוקיהן של מדינות של ממש), הטיעון של גל מור מדוע צריך להמעיט במתן צווי איסור הפרסום לא נראה לי נכון.

בכתבתו אומר מור שהצווים אינם רלוונטים ולכן מוטב שבית המשפט יפסיק לבזות עצמו בהטלת צווים שבלאו הכי לא ניתן לאכוף. לכאורה אולי זה נשמע נכון, אבל עצם העובדה שקיים קושי לאכוף את צווי בית המשפט, אין זה אומר שבית המשפט צריך לחדול ולהוציאם. גם אם קיים חשש למשל שילדים שלמדו עם נאנסת יפרסמו את שמה באינטרנט, עדיין אין זה אומר שבית המשפט צריך להתיר לפרסם את שמה ברבים (וזו רק דוגמא אחת מיני רבות).

האינטרנט, על אף האנונימיות לכאורה שהוא מעניק, לא נמצא מעל החוק ואחת לכמה זמן אנחנו שומעים על מפיצי וירוסים זדוניים, או מסיתים פרועים אשר נעצרים בעולם האמיתי, על עבירות שביצעו בעולם הוירטואלי. נכון, עדיין זה לא נעשה מספיק, אבל מי שמפרסם באינטרנט דברים שאין לפרסמם, צריך לדעת שבמוקדם או במאוחר הוא יהיה מאחורי סורג ובריח.

כאמור הסיבה שגל מור ציין אינה נכונה לטעמי, אבל אין זה אומר שכתבתו אינה ראויה, להיפך, היא מצביעה על בעיה אמיתית, בעיה של תהליך רע שבסופו ישראל עשוייה למצוא עצמה ברשימת המדינות שאוהבים לשנוא.

מדינה שחופש הפרט נפגע בה וגורמים ברשויות המדינה יכולים לנצל את הכוח שהוענק להם לפגוע באזרח הקטן.

אם אנחנו לא מעוניינים לגמור כמו סוריה, איראן, צפון קוריאה ומדינות אחרות בהן האזרח הוא כלי בידי השלטון שאפשר לנצלו ולעשקו באין מפריע, כדאי שנתחיל להדמות יותר למדינות המקדשות את חופש הפרט ופחות למדינות המקדשות את זכות השלטון לשלוט.

מהודו באהבה (או שמה של ישראל יצא למרחוק)

התקנתי על המחשב החדש סוף סוף את הדרייברים המאפשרים לי להשתמש במצלמת הוידיאו כמצלמת רשת.
אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לבדוק תוכנה ש-AMAYA המליצה לי עליה בשם אייבול (EYEBALL) לניהול שיחות וידיאו און ליין.
לצערי, בשעה שבדקתי את התוכנה, תושבת פריז (אמאיה אם זה לא ברור) החביבה הייתה עסוקה בארוחת ערב ואח"כ בלימודיה, מה שאומר שנאלצתי להתמודד עם התוכנה בכוחות עצמי.

הפעלתי את התוכנה, נכנסתי לחדרי הצ'אט, על מנת לפגוש אנשים ולשוחח איתם על עניינים שברומו של עולם, בחרתי בחדר השיחה למשתמשים החדשים ולאחר שתיקתקתי מילות נימוסים סטנדרטיות משהו כמו שלום, מישהו רוצה לשוחח), הותקפתי על ידי גל של אנשים חביבים שפנו אליי בפרטי ואמרו Hi בתור מתאבן ומיד לאחר מכן שאלו אותי את השאלה האלמותית ASL?, כלומר Age/ Sex/Location (ולטובת דוברי האמהרית - גיל/מין/מיקום)...

בימים עברו, בהם תוכנות ה-IRC שלטו בעולם ניהול השיחות הווירטואלי, הניסיון לברר מיהו האדם היושב מעברו השני של המרקע תמיד הייתה דואלית - מצד אחד הרצון הכנה לדעת מול מי אתה עומד ומן הצד האחר, לא הייתה לזה חשיבות, כי מה זה משנה אם מטילדה בת ה-34 מיוקוהומה מדברת איתך או ג'ק בן 19 מאוקלוהומה מדבר איתך.
אחדד את הנקודה, בעולם הסובב סביב הרצון להתעסק בסקס בכל דרך אפשרית, אך מוגבל לתחום הטקסטואלי (ואולי החלפת תמונות) אין כל חשיבות מיהו האדם היוצר את בליל המילים מעברו השני של המרקע (בתנאי כמובן שמדובר במילות תוכן שכבר מזמן הוכח שאין הן קשורות למין או גיל האדם בצדה האחר של המרשתת)  ולכן השאלה הזאת כלל לא הייתה רלבנטית, אולם כמעט תמיד היא נשאלה, על אף שהסבירות שהתשובה הייתה נכונה, הייתה בדיוק כמו הסבירות לכך שהתשובה שקרית מן היסוד.

כאמור עברו שנים רבות מהעידן הזה וכיום, כאשר מעברה השני של המקלדת יש לא רק ידיים מתקתקות, אלא גם פרצוף מחייך (או אם נחזור למה שהחלק הארי של הגולשים שם מחפשים גף מתערטל), וקול נשמע ולכן השאלה הזו מקבלת קצת יותר חשיבות, למעט ה-L, שעדיין מיותר, כי כאמור, אין חשיבות היכן בעולם יושב האדם שממול, כל עוד השיחה היא בגדר ועידה וידיאופונית.

אחרי שכל אותם אנשים חביבים שפנו אלי והשבתי להם M/22, נטשו אותי, כי גם הם התהדרו בתואר הכבוד המפוקפק M, נותרתי רק עם בחור הודי אחד שאת שמו אף לא שאלתי.
לפי דבריו הוא גר בעיר שאת שמה שכחתי, אך היא ממוקמת באזור בומביי (ובמקרה של תת יבשת, קרוב זה יכול להיות רחוק מאוד) וכאשר פתחנו את השיחה מצלמתו הייתה כבויה.
ביקשתי ממנו לפתוח את המצלמה, הואיל ואני רוצה להבין איך מתעסקים עם הצעצוע החדש שהורדתי. הוא הבהיר לי שהוא בן (אבוי, זה ודאי ישרוף לי את המסך) וגילו 27. אמרתי לו שלא ממש מפריע לי שהוא בן, אז הוא הסביר לי שהוא ערום (ואיזמיר, לאיזו תוכנה של סוטים AMAYA שלחה אותי), אז אמרתי לו שפשוט יפתח את המצלמה ויראה את הפנים או משהו כזה, גם זה בסדר מבחינתי, כי הרי כוונתי מראש לא הייתה לחפש הודים ערומים (ואף לא הודיות ערומות), אלא לבדוק את התוכנה.

באופן מפתיע, הוא פתח את המצלמה (והוא אכן היה חשוף חזה, למזלי את החלק התחתון לא יצא לי לבדוק) והתחלנו לנהל שיחה ידידותית. הוא סיפר לי על כך שבהודו מדברים הרבה על ישראל ועל כך שהישראלים חכמים (האם הם יודעים שם משהו שאני לא יודע?), ביקשתי ממנו עוד פרטים על האגדות האלה, אבל לא זכיתי לתשובה. הוא היה ידידותי להפליא, ידידותי בצורה מעוררת חשד אפשר להגיד.
שלחתי לו קישור לתמונה של סיון (חברתי לשעבר) עם שלוש עיניים והוא נורא התלהב (הודי או לא?) ואמר שהיא מאוד יפה (למען האמת, זו אחת התמונות שהיא נראית בהן פחות טוב, אם כי העין השלישית במצח זה באמת קטע מדליק) וכל הזמן, נראה כאילו הוא מתעניין יותר מידי בחיי, כך שניסיתי להיות חביב ולהשיב על שאלותיו, אבל לא להיסחף יותר מידי במתן תשובות לא זהירות לאדם שזה עתה הכרתי ונראה כמו אפו ממשפחת סימפסון (אמרתי כבר - הודי או לא?) בגירסה צעירה יותר.
ניכר כי הוא לא מרוצה מהחיים בהודו והוא שאל אותי על אפשרויות תעסוקה בישראל, הסברתי לו שהממשלה פה לא רואה בתקופה האחרונה בעין יפה עובדים זרים מהמזרח הרחוק ושכדאי לו לנסות את מזלו בארה"ב, כי קראתי לפני מספר חודשים מניו יורק טיימס על חברות אמריקניות המפטרות מהנדסים ומעסיקות במקומם מהנדסים הודים זולים בהרבה (על זה הוא השיב לי שהממשל תיקן תקנה מסוימת שמגבילה מאוד את הדבר).
בכל מקרה, באמת לא נראה לי שיש לו מה לחפש פה, אבל סתם מתוך סקרנות, מישהו מחפש הודי עם חמש שנות ניסיון בעיצוב אתרים?

בשלב מסויים כפי שניתן לנחש, הבנתי שהתוכנה הזו, משמשת בעיקר לניהול שיחות סקס ולמימוש פנטזיות של כל מיני סוטים, אז נפרדתי מידידי ההודי לשלום, הוא שאל האם נדבר שוב וביקש ממני את האי מייל או דרך אחרת לדבר בה באמצעות תוכנת מסרים מידיים. השבתי לו שהמנגנון של התוכנה, המכיל רשימת חברים מספיק טוב ושאדבר איתו ביום אחר (שאולי יגיע ואולי לא, אבל הוא לא צריך לדעת מזה), כי הוא באמת נראה לי חטטן יתר על המידה.
זהירות, אף פעם לא הזיקה לאיש...

בית ספר לשוטרים

הגעתי לאתר משטרת ישראל, ולא סתם לאתר משטרת ישראל, אלא לעמוד הדרושים של המשטרה.
כמות ההטבות להם זוכים שוטרים מרשימה - השתתפות בחינוך הילדים, ימי נופש, קרנות פנסיה, פרישה בגיל 55 ואלו באמת רק נקודות אחדות מתוך רשימה ארוכה.
ואחרי כל ההטבות שמציינים באתר המשטרה (שברור שהוא מגמתי ונועד לגייס שוטרים צעירים), אני מתפלא כיצד אחת לכמה זמן שומעים תלונות מצד שוטרים על התנאים הבלתי הולמים שהם נאלצים לעבוד בהם והשכר שאף פעם לא מספיק...

מישהו כאן, בכל אופן, לא מדייק.
בכל מקרה, על פניו נראה שמדליק להיות שוטר, חוץ מזה שמדובר בעבודה חשובה.
אז מישהו בא למשטרה?

הראשון במאי

היום הוא היום הראשון בחודש מאי 2004, 1 במאי כפי שמכונה בפי העם.
אז נוסף על כך שזה יום הולדת לשני מכרים שלי, עם האחד אני כבר לא כל כך בקשר מספר שנים השניה טסה לכבוד יום הולדתה העשרים לאנטליה, היום הוא גם חג הפועלים.

מה זה בדיוק חג הפועלים?
הרי כבר שנים ההסתדרות היא לא מה שהייתה פעם (מאז חביתוש, סליחה, עמיר פרץ, עומד בראשה) ואם הראשון במאי לא היה נופל על יום שבת, כנראה שלא היה מדובר ביום חופש וכנראה שבכל מקרה לא נראה הרבה אנשים לבושים באדום....

ובכן, כידוע, העולם לא נראה תמיד כפי שהוא מוכר לנו. כיום אנו נוטים לחלק את העובדים למספר סוגים - אלו הזוכים לזכויות סוציאליות שונות, בהן תנאי פנסיה, מספר מצומצם של שעות עבודה בשבוע והשתכרות בשכר העולה על שכר המינימום וכד' ואלו שמנוצלים ולא זוכים לקבל את מספר ימי החופש המגיעים להם, עובדים שעות רבות מעבר למה שהחוק מאפשר, מרוויחים פחות משכר המינימום ובמקרה של פציעות בעבודה לא משולמים להם פיצויים על פיטורים או תאונות עבודה.

בין אם אתה בר מזל ובקבוצה הראשונה ובין אם אתה חסר מזל ונמנה עם הקבוצה הראשונה (תופעה מאוד נפוצה בישראל, בה הלנת שכר ופגיעה בזכויות יסוד של העובד היא אלף בית עבור כל מעסיק קטן ולעיתים קרובות גם עבור חברות יותר רציניות), עדיין אתה חי בעולם בו מרבית הזכויות הללו ידועות ואם אתה עובד מעבר לשעה השמינית ברצף, אתה יודע שמגיעה לך תוספת (גם אם אתה לא מקבל אותה ואז אתה יודע שהופלת ונוצלת).
אבל כאמור, לא תמיד הדברים היו כפי שהם מוכרים לנו כיום. בראשית המהפכה התעשייתית, שהחלה באי הבריטי (כמו כמעט כל דבר טוב) והתפשטה אל כל העולם (או חלקו הארי) במרוצת הזמן, פועלים נוצלו ודוכאו על ידי קפיטליסטים (בעלי ההון) שהיו בעלי המפעלים בהם עבדו, בדומה לאריסים שעיבדו את אדמות בעלי האחוזות, היונקרים, כפי שכונו במרכז אירופה. למעשה המהפכה התעשייתית אשר שינתה סדרי עולם, הטיבה עם פלח מאוד מצומצם באוכלוסיה, בעוד שאר האנשים, לא רק שלא הרוויחו ממנה, אלא למעשה הם נאלצו לעבוד שעות רבות מידי יום כבעבר, רק שבמקום בשדה הפתוח, הם היו צריכים להתמודד עם מכונות מסוכנות ולא בטוחות, מכרות פחם עמוקים וחסרי חמצן, כך שתנאיהם רק הורעו.

וכאן מגיע מקומה של מהפכה נוספת...
באותם ימים, בהם עלה כוחם של בעלי ההון, עלה גם כוחם של אלו ששירתו אותם, הפועלים או הפרולטריון. אמנם בעלי המאה עדיין היו בעלי הדעה, אבל בכל זאת, הם היו נתונים לחסדיהם של העובדים שהתחילו להבין שלולא הם, הכוח המניע את התעשייה, לבעלי ההון אין זכות קיום.
ככה החלו להן התאגדויות, קמו תנועות סולידריות של פועלים. לא עוד פועל נפגע בעבודתו, נזרק ממשרתו ואת מקומו תופס פראייר חדש, מעתה פועל שנפגע זכאי לפיצויים, ימי מחלה, תשלום על טיפולים כתוצאה מפגיעה בו בזמן עבודתו.
לא עוד ילדים עובדים במכרות עד 20 שעות ביממה, מעתה גיל העבודה המינימלי הוגבל ומספר שעות העבודה צומצם.

כמובן שלקרוא על התהליך ההיסטורי הזה לוקח לכל היותר כמה דקות במאמר קצר מסוג זה וכמה ימים בספר עב כרס המסכם את התקופה, אבל מדובר היה בתהליך ארוך, אשר נמשך שנים רבות ולמעשה הוא עדיין מתנהל ברחבי העולם, בו המעסיק רוצה למקסם את רווחיו והפועל רוצה למקסם את תנאיו ובהתנגשות הזו, פעם ידו של זה על העליונה ופעם ידו של זה.
אנו עדים לזה כל הזמן, כאשר אנחנו שומעים על פועלים זרים אשר דרכונם נשלל מהם, פועלים במפעלים בדרום שמפוטרים אחרי שנות עבודה רבות במפעל בלי שהם מקבלים שקל פיצוי, עובדי רשויות מקומיות ומועצות דתיות ששכרם מולן כבר שנים, עובדים רבים שלא זכאים לפנסיה ולאחרונה גם התבשרנו על ידי שר האוצר מר בנימין נתניהו על גזירה חדשה - הפקעת זכות השביתה מההסתדרות - איגוד העובדים.
אמנם כפי שכבר אמרתי, ההסתדרות היא מנגנון בירוקרטי מסואב ומתועב, אבל הפקעת זכות השביתה וניסיון לחבל בהתאגדות עובדי מדינת ישראל, מזכיר ימים אפלים יותר בהיסטוריה שהחלה עם פרוץ המהפיכה  התעשייתית, בהן ניסו לרמוס את זכויות הפועלים.

ובכן, אחרי שהבנו מדוע הפועלים זקוקים ליום משלהם ומדוע היום הזה עדיין רלוונטי, על אף שנראה שהגענו אל הנחלה לכאורה, נותר לשאול מדוע נקבע דווקא ה-1 בחודש מאי כיום חגם של הפועלים.
כאמור, המאבק לזכויות הפועל הוא ארוך ומתמשך והתרחש (ומתרחש) במקומות רבים מסביב לגלובוס. בשנת 1886, הנושא שעמד על הפרק במאבק, היה צמצום שעות העבודה ל-8 שעות (כפי שכתבתי, לא תמיד זה היה מובן מאליו). באותה עת, הפגינו פועלים רבים ברחבי ארה"ב של אמריקה בדרישה לחוקק חוק אשר יגביל את המספר המקסימלי של שעות עבודה וכך היה גם ב-1 במאי 1886, בשיקאגו, עת פיזרה המשטרה המקומית את המפגינים בכוח, דבר שהביא לקורבנות בנפש והפך את אותו יום מאז ועד עולם ליומם של הפועלים, סמל המאבק בקפיטליזם שעורב לפועלים.
למותר לציין שהקומוניסטים אימצו לעצמם את היום הזה בחום, אם כי כאמור, אין מדובר באירוע שהתרחש באחת המדינות הקומוניסטיות (למעשה, באותה תקופה, אף מדינה לא הייתה קומוניסטית והמניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגל היה ספר רעיוני שאומץ בעיקר על ידי הוגי דעות משכילים במערב), אלא באירוע שהתרחש דווקא באם הקפיטליזם.

אני לא בטוח שצריך לציין את האחד במאי בתהלוכות ובלבוש אדום כפי שנעשה בעבר, אבל כן אני חושב שאסור להיות שאננים ולנוח על זרי הדפנה, להתרפק על הישגיהם של אלו שקדמו לנו במחשבה שלעולם חוסן. כפי שכבר כתבתי, המאבק נמשך, היום האופי שהוא נושא אינו אלים כבעבר והוא הרבה יותר מתוחכם וכולל הרבה שטיפות מוח ותעמולה, אבל הבסיס לא השתנה - בעלי ממון שרוצים להגדיל את הונם וחסרי כל שרוצים גם כן, לתפוס עמדה של כוח.
אל נא תתנו למראה השליו להטעות אתכם, מדובר במאבק אמיתי שלצערנו מי שמייצג את החלשים, היא דווקא אותה הסתדרות שהיא עושת דברם של עובדי החברות החזקות במשק ועובדי המדינה שמצבם טוב בהרבה.
מי יזעק את זעקתם של עובדי מפעלי טקסטיל בדימונה או ירוחם?
מי ימנע פיטוריהם של עובדים בעבודות עתירות ידיים בקריית גת או באשקלון?
ההסתדרות אמנם משמיעה קול זעקה חלוש עבור אותם אנשים, אך היא מאפשרת מצב בו כמות המובטלים במשק היא הגדולה מאז ומעולם, מבחינה אבסולוטית מדובר ביותר מ-11% מכוח העבודה במשק אשר נחשב מובטל והמשק מושבת רק כאשר יש חשש לפגיעה בעובדים המבוססים יותר.
דרושה רפורמה רצינית בהסתדרות, כזו שתחליש את כוחם של נציגי הוועדים הגדולים ותיתן יותר מקום להשמעת קולם של הקטנים, השאלה מתי זה ייקרה, אם בכלל, היא שאלה מרתקת.

מאית שואה

ורק בשביל אינגריד, זה מכבר עברנו את 60,000 הכניסות לבלוג, עוד מאה פעמים כאלה וזה יהיה ממש שואה...
יפ, תכפילו ב-100 את המספר 60,000 ותקבלו שישה מיליון.

ועד כאן להפעם, שלום ותודה.
אלעד

תוספת מאוחרת שחבל להשקיע עבורה קטע חדש - נמסר כי חברת הכנסת ענבל גבריאלי (הבת של... ששש שוני) ברחה מהכלא (קניית מקום בכנסת בכסף וכאלה) וכעת היא מסתובבת חופשי עם ביקיני של אסירות!