אין ספק שהשבוע הזה היה שבוע עצוב, עבור הרבה אנשים הוא היה שבוע רגיל (ורכבות הסיעו אנשים ממקום למקום).
מזל שהרדיו שאני אוהב לשמוע טרם התקלקל.
אני מניח שאי-קריאת עיתונים הייתה מלמדת אותי על המין האנושי לא פחות מאשר קריאתם. סה"כ, מטבעו, מכיל העיתון בעיקר ידיעות רעות, אשר לא משקפות נאמנה את המציאות בה עיקר הדברים טובים, רוב הזמן.
אך מה לעשות, עשיתי מנוי ל"הארץ" למשך חודש, רק כדי ליהנות מהבירוקרטיה הפרטית ואני עדיין מקבל את העיתונים, וצריך לעשות איתם משהו, לפני שאני משליך אותם לפחי המתכת הירוקים של חברת אמניר.
אז אני מעיין בהם.
אני מוכרח לציין שהמנוי לעיתון המחיש לי חד משמעית, בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני כבר לא מהדור שצריך עיתון מודפס. אני באמת ובתמים מעדיף לשבת מול המחשב ולקרוא את חומר הקריאה שלי במחשב, לפחות בכל הקשור לידיעות עיתונאיות. ספרים, עדיין נוח לי יותר לקרוא מהמודפס וכך גם מאמרים אקדמיים, בהם אני נהנה לשרבט לי כל מיני הערות בצד.
מבין הדברים שנראו השבוע בעיתונות, כמדומני רק הבוקר, יום שישי, זה הגיע לעיתון המודפס, היה סיפורה של אישה אחת, מבוגרת, תושבת ג'בליה שהתפוצצה סמוך לחיילי צה"ל ברצועת עזה.
נאמר שהיא האישה המבוגרת ביותר שהשליכה נפשה מנגד עד כה מקרב הפלשתינים, במאבקם ל... לא ברור בדיוק מה הם רוצים. תלוי את מי תשאלו, מתי ובאילו נסיבות.
האינטרפרטציה שלכם לתשובה תהיה גם תלויה בדעותיכם ובמצבכם הרגשי.
היא הייתה אימא לתשעה ילדים וסבתא לארבעים נכדים.
התבוננתי בתמונתה:
"מרשים" חשבתי לעצמי.
אישה בשנות השמונים או התשעים לחייה, ככה מחרפת נפשה למען מטרה עילאית.
אך אז קראתי בניו יורק טיימס שגילה, כפי שדווח, נע בין 57 ל-64.
התאכזבתי.
מסתבר שאני לא ממש מוצלח בניחוש גילאים.
או שסתם, החיים במצוקה ובעוני של מחנה הפליטים, תחת השמש הקופחת של רצועת עזה, מביאות להזדקנות מואצת, לפחות בכל הקשור למראה עור הפנים.
בכל מקרה, אם אי פעם חיפשתם קורלציה בין גיל לבגרות נפשית, הנה לכם עוד הוכחה שהדבר היחיד שניתן לומר זה שככל שגדלים בשנים, כך נהיים בגיל מתקדם יותר ותו לא (כמובן, אפשר להתפלסף ולהתפלפל ולהגיד שהיא עשתה מעשה בוגר ואחראי, בהתחשב בנסיבות חייה. אבל אני מעדיף להידבק להיגיון שאדם שהולך לפוצץ עצמו בשם איזו מלחמת קודש, הוא אדם ילדותי שעבר שטיפת מוח).
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה אני כושל בניסיון לנחש את גילם של אנשים.
אני כה גרוע בזה, שאני בדרך כלל מוותר על הניסיון מראש או למצער מעדיף לגדוע את האנשים, על מנת לספור את טבעות הגדילה שלהם וכך לתת תשובה מוסמכת ומלומדת באשר לגילם.
החיסרון בשיטה הוא, שבשלב מסוים, מלאכת מציאת אתרי קבורה לגופות, נראית לי מעט בעייתית.
טוב. מעולם לא ביתרתי אנשים וכמעט גם לא הרהרתי על כך. אבל אין לי ספק שבעולם בו אנשים מפוצצים עצמם למוות, בשם (או בתירוץ של) כל מיני אידיאלים לאומיים לא ברורים, ודאי אפשר להכניס את שיטת חיתוך האנשים לצורך קביעת גילם לזרם המרכזי של אופן ההתנהגות הנאות בחברה.
נדמה לי שהשגיאה הגדולה ביותר שעשיתי באשר לגילם של אנשים, הייתה בילדותי, בקריית מוצקין.
אי שם, ברחוב ששמו פרח לעת עתה מזיכרוני, ליד בית-הספר אלונים, עמד לא בודקה קטן וכחול ובו ישב מוכר פרחים קשיש שלבש סחבות מרופטות, שיניו הבודדות היו רקובות ועל הרצפה שבביתן תמיד היו מושלכים גבעולים חתוכים שריחם נמהל בריח השתן שהזקן הטיל שם, כחלק מצרכיו האנושיים. כן, גם בן האנוש הדוחה ביותר, הוא עדיין אנושי.
האיש תמיד הזכיר לי במשהו, אני לא יכול להצביע בדיוק במה, את סבי החורג, בעלה של סבתי. מוכר הפרחים נראה אולי מבוגר ממנו במעט.
אולי היו אלה הקמטים על המצח שכמעט תמיד הסתתר תחת כובע לבד שנראה כמו כומתה צבאית.
בעלה של סבתא שלי, היה מבוגר מאבא של בערך בשלושים שנה. פחות או יותר. גילו המדויק לא היה ידוע, שכן כאשר היה צעיר, זייף מסמכים כדי להיראות מבוגר יותר, על מנת שיוכל לקחת חלק פעיל בהגנת הישוב. הוא נולד בטבריה, בימים בהם שלטו בארץ התורכים ולכן, כמדומני, לא היה זיוף מסמכים מימיהם עניין מסובך במיוחד, מבלי לזלזל.
יום אחד, כהרגלינו, הלכנו אמא שלי ואני, וסביר להניח יחד עם שני אחיי, אל מוכר הפרחים. אמא שלי מאז ומעולם אהבה לקנות פרחים ואני, במרוצת הזמן, פיתחתי סלידה מהם, שכן תמיד היו הם מזכירים לי את הזמניות בנבילתם והמוות בקמילתם.
אימי, מנימוס, שוחחה כהרגלה עם מוכר הפרחים, ובמהלך השיחה, עלה גילו של מוכר הפרחים.
הוא היה בגיל של אבא שלי. בערך חמישים, באותם ימים.
כאשר הדבר נודע לי, זה הפתיע אותי מאוד. אבא שלי אמנם לא היה הצעיר שבאבות, אבל הוא בהחלט לא נראה לי "זקן". והאיש הזה, המרופט והמקומט, היה נראה כתרח זקן.
הגיל הכרונולוגי היה זהה, אך התחושה מהגיל הנצפה, הייתה הפרש של עשרים עד שלושים שנים.
אמא שלי הסבירה לי אז, באותם ימים, שאם לא מצחצחים שיניים הן נופלות וזה דבר שגורם לאדם להיראות מאוד זקן.
מאז הקפדתי מאוד ואני עדיין מקפיד לצחצח שיניים.
ומוסר ההשכל, אם בכלל יש כזה, שלגיל, לפחות זה הכרונולוגי, אין בכלל משמעות.
והזקנה, יום אחד היא פתאום מכה.
בום, טראח.
אותו יום בו פוצצה עצמה הקשישה מג'בליה, כלומר אתמול, ה-23 בנובמבר 2006, שזה בכלל לא מזמן, היה יום רווי דמים בבגדאד.
למעלה ממאתיים הרוגים נספרו בפיצוצים בבירתה, "המשוחררת", של עיראק.
כמדומני, בחלק הזה של העולם, טרגדיות מעשה ידי אדם מהסוג הזה, זוכות לדיווח יבש ולקוני, סטטיסטי ומדעי כמעט.
מה זה משנה אם סונים טובחים בשיעים, שיעים טובחים בסונים, כולם טובחים בזרים וחיילים מתעללים במקומיים?
זו היא סטטיסטיקה, משהו רחוק שאינו מעניינינו ולכל היותר יכול לשמש "הוכחה" לטיפשותו של ג'ורג' בוש, רשעות לבם הערבים או בעצם כל מה שנרצה להוכיח. הרי לשם כך, המציאו את מדע הסטטיסטיקה. הלא כן?
בעיתון "הארץ" של יום שישי, תמונת המחבלת המבוגרת התנוססה בגאון ובגדול בעמוד הראשון, בחלק שמעל הקיפול, בעוד ידיעה, לא גדולה במיוחד, הופיעה על האירועים בעיראק בעמוד 8, כאשר הייתה לידיעה בדבר למעלה מ-150 הרוגים בעיראק, הפנייה פצפונת בעמוד הראשון.
יתכן מאוד וזו רק תחושה שלי. אך נדמה לי שהחשיבות של אירועים כפי שהיא מצטיירת מהעיתון, לא בהכרח משקפת איזו חשיבות של ממש.
מותם של מאתיים איש, כאשר הוא מרוחק, הוא פחות צבעוני מאשר נניח, מותה של אישה מבוגרת אחת בנסיבות מאוד לא טבעיות.
שני האירועים, לא "באמת חשובים". לא חשובים בדיוק כמו מקרי מוות לא מעטים, מצערים לא פחות עבור הנוגעים בדבר, שאירעו שלא מקונפליקטים בין מזרח למערב ובין מזרח למזרח אחר.
נדמה לי שאם היה לפרסם דברים בעיתון על פי חשיבותם, הרי או שהעיתון היה מתנפח עד אין סוף, שכן רבים הדברים שהיו נופלים תחת קטגוריית ה"חשובים" או מאידך, לא היה טעם להוציא עיתון, משום שדבר לא באמת חשוב.
הלב רוצה לבחור באפשרות הראשונה, השכל אומר שהאפשרות השנייה, היא כנראה הנכונה.
בכלל, כיצד מדווחים על דברים חשובים, שמטיבם לא מתאימים להיות ידיעה עיתונאית?
כיצד באמת אפשר לתאר תהליכים המתמשכים לאורך שנים כמו מרוץ חימוש הדדי או החלטות שאין להן ביטוי של ממש בזמן המיידי, כמו למשל נטישה צבאית של ארה"ב את המזה"ת?
אפשר לקום ולהודיע על משהו, יום אחד ואגב כך, לתאר תהליך היסטורי או לחילופין להכניס דברי פרשנות על מגמות מסוימות.
מצד שני, הצורך להידבק לאירועים, מקרים והתרחשויות, מסיט את תשומת הלב ומסיח את הדעת, בלא מעט מהמקרים.
ולכן, אומר כי אם קוראים בקפידה, בזהירות ועם הידע המתאים, אפשר אולי להפיק מהעיתונות משהו.
ללא זה, נדמה לי שעדיף למצוא שעשוע אחר.
שעשוע אחר, יכול להיות למשל המשחק "חיים שניים" (Second Life), שאגב, בדיוק נכתב עליו לא מעט בקפטן אינטרנט.
נרשמתי. שיחקתי מעט, או ליתר דיוק ניסיתי לשחק.
אם אסכם, אני מעדיף את חיי האפרוריים על פני איזה מקסם שווא צבעוני ותלת ממדי על מרקע המחשב.
ושוב אקפוץ לעניין אחר.
יתכן ולעיתים אני מתפעל ממבנה זה או אחר, מעשה ידי אדם.
אכן, חלק מהמבנים בהם חזיתי, היו מלאכת מחשבת. בעיקר הרשימו אותי המקומות שהם גם יפים לעין וגם שימושיים, למשל חללים במוזיאונים משובחים שהם גם מושכים את העין וגם יש להם שימוש פונקציונאלי בהתאם לתערוכה.
אך למרבה הצער, ברוב המקרים, המבנים שאני חוזה בהם הם קוביות מכוערות ונטולות אופי.
במקרים אחרים, המבנה יכול למשוך את העין, אך להתגלות כקישוט קיטשי. דוגמא אחת לכך, ניתן למצוא בקניון רננים ברעננה, אשר ההולכים בו יכולים להרים את הראש ולראות גזוזטרות נאות, אך מדובר בהונאה, זיוף שנועד ליצור מראית עין של שימושיות, כאשר בפועל מאחורי התריסים המוגפים שבגב המרפסות לא מסתתר דבר זולת בטון.
כן. בדרך כלל, כאשר מתהלך במבנים, אני מרגיש כמו עכבר בכלוב, לעיתים אפילו הכלוב יכול להיות יפה ולא שימושי עבורי.
אבל נדירות הפעמים בהן אני הולך באמת במבנים שהולמים ומתאימים לבני אנוש.
אני מוכרח לציין שהדבר מעט צורם לי ומדכדך את נפשי.
וכי כמה אפשר להרגיש שהנך מסתובב בביבים (שזה ריבוי של ביוב וגם ריבוי של ביבי, כמה שזה משעשע) או לחילופין על סט של סרט שאין לפרטים בו משמעות עבורך?
על אף תחושת החמיצות, אני משתדל לחייך. באמת.
באחד הימים, חייכתי לי יותר מידי, לכל כיוון, עד שבשלב מסוים, מישהי שישבה במושב סמוך אליי, שאלה מה אני רוצה ממנה.
היא נראתה לי מוכרת. אין לי מושג מהיכן. יתכן ואנחנו מכירים מנסיבות אחרות שאינן זכורות לי.
בכל מקרה, אני מניח שההתרסה שלה נבעה בעיקר מחוסר שקט פנימי ששרר אותה שעה בתוכה.
יחד עם זאת, אני חושב שאתחיל לחשוב פעמיים לפני שאני מחייך לכל דכפין, בטרם מישהו ידקור אותי בשל כך.
במציאות הלבנטינית שאני חי בה לעת עתה, אין הדבר משולל יסוד.
באותם גושי בטון, שלעיתים מחופים באבן ומשטחי זכוכית, בהם אני מסתובב, יצא לי לפני מספר ימים לעשות שימוש במעלית.
אין מדובר בשגרה עבורי, שכן בדרך כלל אני מעדיף לפזז להנאתי במעלה ובמורד גרם המדרגות הרחב.
מהקומה השלישית, עליתי אל הקומה השישית.
שמח וטוב לבב הייתי, עד אשר נפתחה המעלית.
כל מי שמזמין את המעלית שלא בקומה 1 או 7, נוטל על עצמו סיכון לא מבוטל, שהמעלית תהיה מלאה עד אפס מקום והוא ייאלץ להמתין לסיבוב נוסף, אשר גם בו המעלית יכולה להיות מלאה עד אפס מקום.
ארורים הם העצלנים בשנות העשרים לחייהם שעושים שימוש במעלית על בסיס קבוע במקום להפעיל את עצמם במדרגות.
וכך, מצאתי עצמי נדחס אל תוך מעלית, סגורה ומסוגרת, מלאה באנשים עד אשר הייתי צריך לענטז את דרכי פנימה בתנועות בלרינה.
הכניסה היא מדלת בצדה האחד של המעלית, היציאה בצדה האחר. הייתי היחיד שהשתמש במעלית שלא מקומה 1 עד 7.
הצלחתי לפלס את דרכי בעצלתיים, תוך כדי בקשת סליחה על עצם קיומי מיתר הנוכחים במסע.
אחר כך, בי נשבעתי שלעולם לא אעשה עוד שימוש במעלית הזו.
השיקול לכך רציונאלי להפליא.
אין לי כל עניין להיתקע בתיבה המעופפת הזו, יחד עם עוד מספר לא מבוטל של זרים, למשך מספר שעות בחושך מוחלטת וללא אוורור, במידה ותתרחש הפסקת חשמל.
וכידוע, הפסקות חשמל אינן עניין נדיר במחוזותינו.
אני לא קלסטרופוב.
אבל אני כמו צמח, אוהב אור וחמצן.
לסיום, אספר שנעניתי להזמנה מסוימת לטיול בנחל נדר, אותו נחל הנושק לשכונת דניה (הוד הכרמל) בו רוצים להביא לכדי ביצוע מספר פרויקטי נדל"ן.
הטיול, מטרתו הייתה להציג את המקומות בהם הולכים לקום עוד מבנים – הרשו לי לנחש, די מכוערים – כאשר הארגונים הירוקים, מעוניינים לעצור את הפרויקטים (ובהקשר הזה, ברכות לעצירה, כפי הנראה, של תכנית ספדי).
האזור, בהחלט יפהפה. הירוק של הכרמל (אחרי התאוששות מסוימת מכמה שריפות שהיו במקום בשנים האחרונות) משתלב נהדר עם הכחול של הים.
את זה ניתן לראות כמובן מרחוק, אך רק הליכה בתוואי הנחל, חושפת אותך לזנים השונים הנאבקים על מקומם תחת השמש, מינים מקומיים, מינים פולשים ומיני פרחים שונים וצבעוניים אשר כולם יחד יוצרים את הסימפוניה הנהדרת לעין.
בונוס אחר ליורדים בנחל, הוא מעיין אחד, שופע מים, אשר בו ניקבה נהדרת אשר ניתן להיכנס לתוכה ולהשתכשך במי המעיין הצוננים, אפילו ביום חורף חמים כהיום.
כאמור, אנו נמצאים בהליכי אישור של מספר פרויקטים, שלושה כמדומני, שאמורים להיבנות במקום ואם ירקמו עור וגידים, יפגעו בחלק נרחב מהנחל באופן ישיר וכן תהיה לכך השפעה עקיפה, כמו למשל פגיעה בחלחול המים, מה שעלול לייבש את המעין הנהדר שבמורד הנחל.
הלב נחמץ כאשר חושבים על כך.
מצדו השני של המטבע, אני תוהה לי מה היה קורה לו ארגונים ירוקים היו מאז ומעולם ולא איזו תגובת נגד, תוצר לוואי של החברה התעשייתית או הפוסט תעשייתית.
כלום יש איזה פרויקט בנייה שהיו מוכנים שיקום?
האם לא היו נמלים עתיקים הופכים אז למפלצות של סוחרים מרושעים ותאבי בצע וערים בצורות היו התגשמות כל הרוע?
אמת, הדבר. כפי הנראה זו הסיבה שארגונים סביבתיים לא היו קיימים, למיטב ידיעתי, בטח לא בהיקף הנוכחי, לפני נאמר אלף שנה.
אך כיום, התפתחויות טכנולוגיות מאפשרות להשמיד מזה עשרות שנים את החיים על פני כדור הארץ בלחיצת כפתור.
אמצעים חרושתיים יכולים להביא להשמדת יערות ומילוים בגושי בטון.
בכאוס הזה, ארגונים סביבתיים נראים חיוניים ובעלי תפקיד חשוב, מין מצפון קטן שבדרך כלל מדחיקים ורק ברגעים שאנו מבצעים מעשה ממש חמור, הוא קם וזועק וגם אז, לא תמיד בהצלחה.
שיחות עם פעילים למען הסביבה, הראו לי, באופן די צפוי שלא מדובר במקשה אחת של אנשים.
לא מדובר בדעה אחת, אלא בשלל דעות המאוגדות תחת קורת גג אחת.
יש בהם כאלו שיטענו שכל בנייה היא דבר גרוע, בהתעלמם מגידול באוכלוסייה.
לאחרים איכפת יותר מזיהום האוויר ומקורות המים.
אחרים בכלל שמים לב לפגיעה בבעלי חיים.
ולא בהכרח הדעות של כולם משתלבות בכל המקרים. לעיתים גם לא עם עצמם.
כך, יצא לי לשמוע מאדם אחד על כך שהוא מתנגד להרס הטבע וזמן קצר לאחר מכן, שצריך לרסס לא מעט צמחים בחומרים כימיים, כדי לאפשר למינים אחרים לצמוח. ליצור מין זמן קפוא שכזה, רק משום שזה מה שנראה לו שנכון עבור אותו מקום. כל עוד זה לא יפגע ביכולת שלו לשבת בביתו הבנוי ולהשתמש באנרגיה חשמלית לקראת חומר בנושא באינטרנט, מניעת שינוי במקום אחר נראית לו כצעד מתבקש.
אין לי כמובן כוונה למתוח על כך ביקורת. סתירות פנימיות, קיימות אצל כל אחד, גם אצלי. יחד עם זאת, ההתעקשות הזו כמו שהיא יכולה להיות טובה, היא עשויה להיות מזיקה, הן בכך שהיא תביא לרתיעה מרעיון שהוא טוב ("הנה, הוא לא מוכן לשום שינוי בשום מקום. מכאן שאין לקחת את דבריו על הנחל הספציפי ברצינות, שכן הוא יכול היה לטעון זאת לגבי כל מקום") והן מפני שהיא מתעלמת מהמציאות, בה יש שינויים, כמו גידול באוכלוסייה, שינוי ברצונותיהם של אנשים וכן הלאה.
לסיום, רק אומר בקשר לארגונים הירוקים, שמגוון הדעות, הרעיונות והרצונות הוא דבר מבורך.
מצד שני, הוא עלול להביא לחוסר יעילות בפעולתם וזה דבר שלדעתי רצוי לשים אליו לב, כאשר הם פועלים במישור מסוים.
וזהו. תם לו שבוע מיוחד עבור חלק האנשים ורגיל עבור אחרים.
שמח לאחדים, רע ומר לאחרים.
שבוע.
נחל נדר באזור שעשוי להיהפך לאתר בנייה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
