לפני ימים מספר, שיקרתי.
אין זה עניין של מה בכך. אינני נוהג לשקר. אני מעדיף ללכת סחור-סחור, להתחמק ממתן תשובה או פשוט לא להגיע למצב בו אני נשאל על עניין שאינני מעוניין להשיב עליו, מאשר לשקר במצח נחושה.
עד אותו יום, במשך שנים רבות לא שיקרתי. לפחות למיטב זיכרוני וידיעתי.
לכן, הרגשתי די והדבר הטריד את מנוחתי והציק למצפוני, ועדיין מעט מפריע לי, חרף העובדה שהיה מדובר בשקר קטנטן, לא מזיק לאיש (ויחד עם זאת גם לא מועיל) שעסק בעניין שולי למדי שהוא מעניינם של אנשים בודדים בלבד.
מטעמים מובנים, לא אוכל לכתוב בפורום הזה לגבי תוכנו של השקר. הרי אתה לעולם אינך יכול לדעת מי קורא כאן. אמרו חכמים כי "אוזניים לכותל" ואני אוסיף "עיניים לבלוג".
לכן רק אומר, שהדבר התרחש בשיחה בארבע עיניים, בה ניגש אלי אדם מוכר, שאל אותי שאלה באופן ישיר, כאשר הוא ציפה במפורש לתשובה חיובית, כלומר הסכמה שלי לבצע איזו פעולה.
תשובתי הכנה, אם הייתה צריכה להיאמר באותה הזדמנות, הייתה "אינני יודע. כפי הנראה לא".
אבל עצם זה שהשואל (או שאולי הייתה זו השואלת? לעולם לא תדעו בוודאות) פנה אלי באופן ישיר והעמיד אותי במצב לא נעים באם תשובתי לא תהיה חיובית, הביא אותי לחרוג מהרגלי ולא להשיב בכנות.
המרכיב החשוב והמכריע שהוביל אותי לבחור באסטרטגיית השקר באותם שברירי שנייה בהם החלטתי לשקר, זולת המצב הלא נעים שהייתי עומד בו לו לא הייתי משקר, היה העובדה שלא תוכל להיות לו שום אינדיקציה אם אעשה את אותה פעולה או לא.
במקרה הזה, מה שהכריע את הכף, הייתה הידיעה שלא אתפס על השקר. כמובן, גם זה שהנושא נראה לי שולי ולא חשוב בעליל, תרם. אבל הידיעה שלעולם לא אאלץ לתת את הדין על דבריי, היה השיקול בעל המשקל הרב.
נדמה לי שהפקתי מהמקרה הזה שתי תובנות מרכזיות.
האחת, לא לדחוק אנשים לפינה ולשאול אותם שאלות ישירות. במקרה הזה, דיבור עקיף על נושאים קרובים לנושא עליו רוצים לשאול אותם, ישרת את המטרה – השגת מידע על דרך פעולתם או הנעתם לפעולה מסוימת – בצורה טובה יותר.
השנייה, כאשר לאנשים יש יכולת לשקר מבלי להיתפס, במקרים מסוימים הם יעשו כן. כמובן, יתכן ולא תמיד ויתכן בהחלט שניתן להרחיב זאת משקרים לכל פעילות קרימינאלית, אבל בהחלט, זו תופעה מעניינת שעד היום, לא ייחסתי לה חשיבות רבה, לפחות בדרך כלל.
אולי אתעכב מעט על התובנה השנייה.
כתבתי, שכנראה ניתן להרחיב את דבר הנכונות לשקר כאשר יודעים שהדבר ישרת את מטרותינו ולא יפגע בנו, לתחומים כמו הפשע למשל.
ואפשר גם להרחיב את עניין אי היכולת של אחרים לדעת שעברת עבירה מסוימת, ביחסים פשוטים של עלות מול תועלת.
במצבים מסוימים, אנשים מסוימים, יעדיפו לפעול בדרכים מסוימות, גם אם הן "אינן כשרות", באם הרווח הפוטנציאלי שיצמח להם, יעלה על הנזק הפוטנציאלי.
על פניו, לא גיליתי כאן סוד כמוס או משהו שלא ראו לפני.
יחד עם זאת, זה בהחלט מסביר כל מיני "סטיות" מהנורמה, פשעים למיניהם, משיקולים רציונאליים למדי.
נכון, זה אינו שיקול יחיד ולא ניתן ליצור מין נוסחת פלא שתנבא מתי אדם ייבחר לפשוע, רק על ידי שקילת התועלות והנזקים שיצמחו לו מהפעולה, אפילו לא אם נצליח לסנן את המציאות ה"אובייקטיבית" ולחשב רק את הנזקים והתועלות שיצמחו לו, כפי שהוא מבין נזקים ותועלות.
ישנים עוד שיקולים, כמו למשל כבוד, יוקרה, תחושה טובה ועוד כל מיני פרמטרים, שלא בהכרח ניתן לצפות אותם מראש, שעלולים לקבוע את אופן פעולתו של אדם.
כרגיל. לא הגעתי לשום דבר.
בכל מקרה, אם כבר בשקרים עסקינן, לפני ימים מספר, ניהלתי שיחה די ארוכה עם בחורה סלובקית, סילביה שמה.
לאחר שהפלאתי אותה בידיעותיי אודות סלובקיה (האם זה באמת קשה, שנה לאחר שביקרתי שם?), דנו בענייני לימודים.
אותה סילביה, סטודנטית למשפטים בשנתה הרביעית, כמדומני.
כמו רבים מהאזור הזה של אירופה, גם סילביה מעוניינת להגר, לפחות לתקופה מסוימת, לאזור עשיר יותר הנמצא מערבה משם, מעבר לתעלת למנש, בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד או בקיצור, היא מעוניינת לעבור ללונדון.
הדרך בה היא בחרה להגשים את חלומה, לפחות השלב הראשון שבו, היא ניסיון להתקבל לאחת האוניברסיטאות באנגליה, במסגרת חילופי סטודנטים.
שאלתי אותה באיזו אוניברסיטה היא מתכוונת ללמוד. במבטא סלובקי, היא ענתה לי "הוּל". לא היה ברור לי בדיוק למה היא מתכוונת. לכן ביקשתי ממנה לחזור בשנית על שם המקום. "הול" היא אמרה שוב. היא גם כתבה לי את זה – Hull. הו, כמה משעשע חשבתי לעצמי (אם כי מעט פחות מהשם Zune שניתן לנגן המוזיקה של חברת מיקרוסופט). אמנם אין להגות את השם הזה הול, אלא דווקא האל, כמדומני. אך בכל זאת, האופן בו ביטא זאת, הזכיר לי את ראשי התיבות חו"ל – חוץ לארץ. "גאוני", חשבתי לעצמי. אם כבר לומדים מחוץ לגבולות המדינה, רצוי שזה יהיה בחו"ל. הלא כן?
בכל מקרה, תוך כדי השיחה שניהלנו, על הא ועל דא, היא סיפרה לי שתוך כדי גלישה, שהיא מחפשת references (המלצות) באינטרנט, כדי לשלוח לאוניברסיטה שדורשת שתי רפרנטים.
שאלתי מדוע היא מחפשת את מבוקשה ברשת, כאשר היא יכולה לבקש ממרציה שיכתבו לה המלצות.
סילביה אמרה שהייתה לה התרעה של ארבעה ימים בלבד לצורך קבלת ההמלצות, ובזמן הזה, היא לא יכולה הייתה להשיג את ההמלצות.
אם כן, המלצתי לה לכתוב לאוניברסיטה שבשל ההתרעה הקצרה ההמלצות תתעכבנה מספר ימים. "הם בטח לא יכעסו ויקבלו זאת בהבנה", אמרתי.
"אבל זה יעלה לי כסף" היא אמרה. זה נשמע לי מעט מוזר, ואמרתי שאמנם על הרשמה מאוחרת משלמים יותר, אבל היא נרשמת בזמן ורק את ההמלצות שולחת באיחור קל.
"לא", היא אמרה, "הבעיה לא באוניברסיטה הבריטית".
ואז, היא הסבירה לי, שכדי לרשום לה המלצה, המרצים בסלובקיה, ידרשו תשלום.
"למה?" שאלתי בתמימות.
"כי הם מושחתים" היא אמרה. היא גם הוסיפה, שחלק ניכר מהם כלל לא דובר אנגלית ולכן אינו רלוונטי להמלצה ובכל מקרה, מדובר בתופעה די רווחת, זו שסלובקים שנרשמים לאוניברסיטאות ושולחים המלצות מזויפות.
אמרתי לה שהיא לוקחת על עצמה סיכון.
היא אמרה שאף אחד באנגליה לא בודק, כי בלאו הכי זה לא באמת מעניין אותם ואין להם דרך של ממש לבדוק את טיב ההמלצות.
וכך, חזרתי לדבר השקר ממקודם. כאשר ישנה ידיעה שהסיכוי שיתפסו אותך קטן והרווח גדול, כנראה שרבים יבחרו לרמות.
כמו לדוגמא מקרה השר לשעבר גונן שגב, שחשב שהסיכוי שייתפס על העברת כדורי אקסטזי לישראל קטן.
נכון, סילביה נשמעה בחורה פיקחית, ונראה שרק ניסתה לעקוף מחסום בירוקראטי, בניגוד נגיד לשגב, שרצה לקצור רווחים אישיים, גם כאשר ידע שאם ההברחה תצליח, הדבר יהיה כרוך במכירת סמים אסורים לבני נוער.
אבל עדיין, קשה להתעלם מכך שאולי בכל זאת, התופעה הזו, של זיוף מסמכים, היא בעוכרם של כל הסלובקים ולטווח הארוך, הפעילות שלא פוגעת בה אישית, תפגע בלא מעט מחבריה למדינה שאולי לא יוכלו להתקבל ללימודים בבריטניה.
עוד דבר ששמתי לב אליו לאחר השיחה הזו, היה זה שלעיתים אני רואה דברים בישראל כמובנים מאליהם, גם אם רחוקים מאוד מכך.
הנה למשל, מה שנראה לי סטנדרטי למדי – לגשת למרצה ולבקש מכתב המלצה ושהוא יכתוב לי אחד או יסרב, בהתאם לאופן בו הוא רואה אותי והישגי, אך בשום פנים ואופן שלא יתנה את המלצתו בבקשיש – אינו מובן מאליו במקומות רבים אחרים.
יתכן והדבר קיים גם בישראל ופשוט אני לא נתקלתי בו באופן אישי. יתכן והדבר יהיה רווח בישראל בעתיד.
אולם נכון להיום, אין זה כך, לפחות מבחינתי, וקיבלתי זאת כמובן מאליו.
יתכן וזו תמימות מסוימת, אותה תמימות, שלמשל מביאה אותי לייסר עצמי במשך ימים ארוכים על מילה אחת שאמרתי בניגוד למצפוני.
הרגעים האחרונים
בעניין אחר לגמרי, צפיתי היום בסרט "טיסה 93" (United 93), המספר את סיפורה של טיסת יונייטד 93 ב-11 בספטמבר 2001, על רקע יתר האירועים שהתרחשו באותו יום – חטיפת ארבעה מטוסים, ריסוק שניים מהם אל תוך שני מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק, ריסוק אחד מהם על בניין הפנטגון והרביעי שהיה אמור להתרסק גם כן בוושינגטון, בבניין הקונגרס, הוא המטוס שנושא את שם הסרט.
יש משהו מעניין בסרטים מהסוג הזה, כוונתי לסרטים בהם הסוף ידוע מראש.
אתקשה לומר שהייתי במתח וחשבתי לרגע שאולי הפעם, האנשים בטיסה יגברו על ארבעת חוטפי המטוס ויהיה Happy End הוליוודי, בו אמנם אלפים נהרגים, אבל מושא הסרט, "הטובים", בסופו של דבר ינצחו. זה כצפוי לא קרה.
ותודה ל-CNN, או מי שזה לא היה, שהרסו לי את הסוף.
הבחירה דווקא במטוס הזה, המטוס היחיד מבין הארבעה שלא הגיעה למטרתו, אינה מקרית.
הוא מציג סיפור הרואי למדי, של אנשים שנאבקים עד הסוף המר בחוטפיהם ועד הרגע האחרון, נראה שיש סיכוי קל שיינצלו. הם לא הלכו "כצאן לטבח", אלא נאבקו בחוטפים, מרגע שהבינו שאין מדובר בחוטפי מטוס שרוצים כסף או איזה הישג פוליטי במו"מ לאחר נחיתה, אלא רוצים לרסק את המטוס אל תוך מבנה כפצצה מונחית.
יש כאן את החומר ממנו סיפור "טוב" עשוי, למעט אולי הסוף הטראגי.
בים הדכדוך שאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בחופה המזרחי של ארה"ב, סיפור הגיבורים, אלו שנאבקו כי רצו לחיות וכי רצו להציל אחרים מגורל דומה לאלו ששכנו בבניינים האחרים שמטוסים פגעו בהם באותו יום, נראה מתבקש. גם אם הסרט יצא לאקרנים כחמש שנים לאחר אותה מתקפת טרור.
מעניין אגב, שהרשעים בסיפור, מוצגים כרשעים אמיתיים.
ראשית, הם לא מגיעים מרקע כלשהו, מלבד פנאטיות דתית. הסרט נפתח בתפילתם, באיזה חדר מלון והכנתם העצמית למוות (גילוח וטיהור הגוף וכדומה). בהקשר הזה, מצאתי מרתק חלקים מסוימים בסרט, בהם הרשעים התפללו לאללה, בעוד הקורבנות התפללו לגוד בו זמנית. אינני יודע אם זו הייתה כוונת יוצרי הסרט, אך התוצאה, בעיני, הראתה דווקא את הדמיון בין התוקף לנתקף, יותר מהשוני.
שנית, שלושה מבין הארבע, לא מדברים אנגלית, השפה שצופי הסרט אמורים להבין, אלא רק מתקשרים בערבית, מה שודאי לא תורם לתדמיתם. יתרה מכך, בינם לבין עצמם, החוטפים כמעט ולא מדברים, כלומר כמעט ולא נוטלים חלק בפעולה האנושית של יצירת קשר אחד מהשני. מלבד כמה משפטים על כך שאללה איתם ומשפטים מאוד פונקציונאליים, כגון מתי לתקוף ומי הולך לאן, החוטפים שותקים, זאת בניגוד ליתר נוסעי המטוס, שהם דמויות עגולות יותר, עם משפחה, אהבה ורגשות שהם לא מהססים להציג בשיחותיהם.
ואם שני הדברים הללו, המעצימים את היותם רשעים, הרי מתברר לקראת סוף הסרט שחגורת הנפץ שלבש אחד מהארבעה תוך כדי הצמדת האצבע לכפתור המפעיל את הנפץ, התגלתה כלא אמיתית. לשון אחר, החוטפים פעלו בצורה מלוכלכת, בכך שיצרו מצג שווא לפיו יש באמתחתם פצצה, מה שמנע מהנוסעים לפעול בזמן, זמן שהיה קריטי, כפי שהתברר בסוף הסרט (אם כי הטייס החוטף, יכול היה, כפי הנראה, לרסק את המטוס לפני כן, אם אכן היה חש שהנוסעים הולכים להתפרץ לתא הטייס ולהשתלט מחדש על המטוס).
אין ספק, רשעים אמיתיים. גם חטפו מטוס, גם השתמשו בטכניקת הונאה שלא הייתה מביישת מפקדי מחנות השמדה נאציים ("זה בסדר, אנחנו הולכים לנחות, אין לכם ממה לחשוש" VS "אנחנו רק הולכים לשלוח אתכם ליישוב מחדש במזרח" או "אלו רק מקלחות"), גם לא מדברים בשפת הצופים, אלא באיזו לשון תפילה עמומה, גם אין להם משפחות וחברים ובנוסף לכל עוד מבלפים את הנוסעים.
לא. אין לי שום יומרה לקבוע שלא כך היה.
גם אין לי סימפטיה או אמפתיה לחוטפי מטוסים שמתכוונים לרסק אותם, על נוסעיהם, אל תוך בניינים הומי אדם. גם לא אם עברו שטיפת מוח (כאילו לא הייתה להם שליטה לפחות בשלב מסוים של התוכנית)
רק רציתי לחדד את הדברים שקפצו לי לעין, תוך כדי צפייה בו, ויצרו מין תמונה קוטבית המנסה לפרוט על מיתרי הרגש האינטימיים של הצופים, שלא באו לצפות בסרט כדי ללמוד על אירוע שלא הכירו (לפחות עדיין לא, אולי בעוד מספר שנים כך יהיה), אלא בעיקר כדי לספוג חוויה שהיא גם עצובה וגם הרואית.
הצילום בסרט, נעשה רובו ככולו בטכניקה המעניקה לסרט מראה של סרטון חובבים. תנועות מצלמה גסות, רעידות וזווית עקומה. כמדומני, גם מרכיב זה, נועד לספק לסרט את המראה האותנטי – לא סרט הוליוודי (ולא רק בגלל הסוף הלא טוב), כי אם סרט של מישהו שהיה שם ובמקרה החזיקה מצלמה.
ויתכן גם שהצילום נועד בכלל להעביר את תחושת הבלבול והברדק ששררו והיו נחלת אותו יום.
הדבר האחרון שאכתוב עליו ונוגע לסרט, הוא השיחות האחרונות של הקורבנות מהמטוס.
אני מניח שהן התבססו על הקלטות השיחות האמיתיות שהנוסעים ביצעו עם יקיריהם בדקות הארוכות בהן המטוס היה באוויר והם היו תלויים, פשוטו כמשמעו, בין חיים למוות. אם לא על הקלטות, בטח על ראיונות עם אותם קרובים.
תוך כדי, הרהרתי מה אני הייתי עושה במצב דומה.
ראשית כל, אני תוהה אם במקרה שכזה, הייתי מצטרף לחבורת המתקוממים המנסים להשתלט מחדש על המטוס או שמא הייתי מתעטף בציניות האופיינית לי, עד הסוף המר, ומספר בדיחות קרש על מטוסים חטופים או נושאים קרובים. אני רוצה לקוות שהייתי בוחר באפשרות השנייה, אך נדמה לי שרוב הסיכויים הם שלא הייתי מסוגל לתפוס את הסיטואציה גם אם באמת הייתי נקלע לתוכה.
שנית, כאמור, תהיתי מה הייתי אומר ברגעיי האחרונים, למי הייתי אומר, אם בכלל הייתי אומר.
אני קצת מתקשה לעשות את התרגיל המחשבתי הזו, בו אני מדמה שהנה, הדקות האחרונות שלי הגיעו ואני צריך להחליט אם להגיד למישהו משהו שטרם הספקתי. הסיבה לכך פשוטה – כפי הנראה, הדקות הללו טרם הגיעו. לפחות על פי מה שידוע לי.
אולם בכל זאת, כפי שזה נראה כעת, אני לא מסוגל להעלות בדעתי אף לא דבר אחד שאני מעוניין להגיד למישהו שלא הייתי אומר ללא חרב דמוקלס התלויה מעל ראשי. אני לא מסוגל לחשוב על אדם שאני רוצה להגיד לו כמה הוא יקר לי או לא. נדמה לי שעדיף שלא אגיד כלום ומי שרוצה, יחשוב שחשבתי עליו מה שהוא רוצה.
ואולי באמת עדיף לחכות לשעת קרב, כדי שתפיק ממני את המיטב.
עם המזל שלי, בטח אם אקלע לסיטואציה שכזו, בטח אומר "שיט, עוד פעם הקו תפוס".
ולסיום, פינת "מה למדתי בשבוע החולף".
למדתי שאם טועמים שמנת חמוצה, כשבועיים אחרי תאריך התפוגה שלה, הטעם שלה כה לא חמוץ במיוחד, אלא מין מר-מגעיל או משהו כזה.
בלאחס!
בפעם הבאה, לבדוק את תאריך התפוגה של מוצרים שרכשתי מזמן וטרם הספקתי להשתמש בהם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
