בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

איזו דרך נהדרת לפתוח את השנה – בסוף שתמיד צפוי מראש?

הנה נתבשרנו שמת היום שר החוץ הצפון-קוריאני פאק נום סון (ויש גרסה בעברית).

סיבת המוות הרשמית לא נמסרה, אבל אני חושב שאין איש יחלוק על כך שהוא מת מצער ושברון לב על כך שהקולגה שלו מדרום קוריאה, באן קי מון נכנס שלשום לתפקיד הנחשק (גם אם קודמו, בשל אי תמיכתו במלחמת המפרץ השנייה, הצליח להוריד במקצת מיוקרת התפקיד, לפחות בעיני הממשל בוושינגטון) של מזכ"ל האו"ם.

כן כן, הצפוני המסכן, ראה איך עמיתו מהדרום זוכה לקידום משמעותי, בעוד הוא ממשיך לייצג מדינה נחשלת.

אתמול נתבשרנו כי ראש עיריית ירושלים המיתולוגי (מיתולוגי גם על שום שהיה כה מבוגר עד אשר הפך לחלק מאותם סיפורי אלים קדמונים וגם משום שכמו "אקסית מיתולוגית", כל מי שבא אחריו נמדד ביחס אליו) הלך בדרך כל בשר.

מה אוכל להגיד על כך, למעט העובדה שאני עוד זוכר את עצמי כילד בימים בהם הוא היה ראש עיריית ירושלים, צ'יץ' היה ראש עיריית ת"א ובחיפה ראש העירייה היה גוראל? אני אפילו לא יכול להתרפק בערגה ולומר שאני מתגעגע לימים ההם.

הרי מי יוכל להתגעגע לימים בהם אפילו לא הייתה לו זכות הצבעה?

שלשום הלך לעולמו שוער נבחרת ישראל בעבר יעקב חודורוב.

אבל מה אוכל להגיד על זה? אינני חובב ספורט ובפרט כדורגל.

מתוך הידיעה על מותו ב-YNET למדתי על ההודעה שפרסמה הפועל ת"א בעקבות מותו:

"המועדון מרכין ראש עם לכתו של השוער האגדי ומי שהיה אבי שבט המועדון, יעקב חודורוב, ששמו היה שם נרדף להפועל תל אביב. יעקב חודורוב נשאר אוהד הקבוצה והתעניין בנעשה בקבוצה עד ימיו האחרונים. בתום השבעה, בשיתוף עם המשפחה, יוחלט כיצד להנציח את זכרו"

אני חושב שמאז האחים גרים והאנס כריסטיאן אנדרסון, ישנה איזו זילות במונח "אגדה" ויותר מידי הופכים להיות אגדות. שלגיה ודאי הייתה מתהפכת בארון ויורקת את חתיכת התפוח הרעיל. מה יכול להיות אגדי כל כך בשוער?

הוא כישף את שחקני הקבוצות היריבות? מצא את נסיכת חלומותיו שהייתה כדורגל שנישק?

אגדות, לפחות בתיאוריה, הן נצחיות. בני תמותה, אינם אגדיים.

יום לפני כן, נתבשרנו שהוציאו להורג את סדאם חוסיין.

צפיתי בהוצאה להורג כפי שהועברה בדור השלישי (בערך).

מסכים אני גם מסכים עם ההגדרה "פורנוגרפיה של המוות".

הייתי רוצה לכתוב שאני שמח שאני לא חי בחברה ברברית בה אנשים מריעים להריגתו של אדם שנתפס בעיניהם כרשע-מרושע. אבל לא אהיה שלם עם משפט כזה.

לצערי, אני רואה יותר קווי בין האנשים שאת תגובותיהם קראתי ושמעתי לאנשים שצהלו וקראו דברי שבח לאללה הרחמן, כאשר נתלה הרודן מאשר בין האנשים הללו לביני.

נקמה מעולם לא נראתה לי דבר מבורך.

וכך יכולתי להמשיך ולכתוב עוד ועוד על אנשים שחדלו מלהתקיים.

כל יום, מופיעות בעיתון עשרות מודעות אבל, כתבה או שתיים על אדם מפורסם שהלך לעולמו וזה רק בישראל, מדינה שעל פי קנה המידה המקובל היא די קטנה.

אין לי שום כוונה לטעון שהימים האחרונים מיוחדים במשהו מכל יום אחר או שהשנים האחרונות הורגות את אחרוני הנפילים, כפי שאני קורא לא אחת מפי עטם של רומנטיקנים עכשוויים.

נהפוכו, טעמתי היא שמדובר בקונספט מחשבתי שגוי מן היסוד, שנובע ממוגבלות התפישה האנושית שעל פי רוב פועלת בתוך תבניות מוכרות.

הנה למשל, לפני ימים מספר, מצאתי עצמי דן עם ידיד על רב המכר של כל הזמנים – מובי דיק.

טוב, על התנ"ך.

קשה לי להאשים את החבר הלז בעודף זיקה לדת או טיפשות. אך במקרה הזה, טיעוניו נשמעו באוזני מגוחכים למדי.

הנושא שעלה היה עשרת הדיברות.

ראשית ידידי שאל אותי אם אני יודע מה הדיבר הראשון.

"ודאי" השבתי לו. "אנוכי ה'...." התחלתי לצטט מראשי וכבר קפצתי לדיבר הבא.

אז הוא החל לדבר איתי על הגאונות שבסידור הדברים על פי סדר חשיבות ובאזכור על מיני דברים שלא יתכן שאנשים בזמן כה עתיק יכלו לחשוב עליהם, כגון ניאוף וגניבה.

הוא גם שאל כיצד נבחר מספר כל כך עגול וסימטרי – עשר – לשמש עבור הציוויים העיקריים לבני האדם.

ראשית, הבעתי מחאתי על עניין החשיבות שעל פי סדר. הרי ברור שהדיבר החשוב ביותר הוא "כבד את אביך ואת אמך" שכן הוא היחיד שיכול ליפול הן לקטגוריית האדם מול האל והן לקטגוריית האדם מול אנשים אחרים. יתרה מכך, הוא הדיבר היחיד שזוכה לנימוק ("למען יארכון ימיך על האדמה"). האין זה הדיבר החשוב ביותר?

מיד לאחר מכן, הבעתי מורת רוח גדולה אף יותר על הפרימיטיביזציה של הקדמונים.

שאלתי את חברי האם הוא חושב שלפני כמה מאות שנים, האנשים היו פחות חכמים ממנו. הוא לא היה נחרץ בתשובתו.

שאלתי אותו האם הוא חושב שלפני 5,000 או 3,000 שנה אנשים היו פחות חכמים ממנו. פה הוא כבר השיב בצורה נחרצת שכן.

הפניתי אותו לאודיסיאה של הומרוס שנכתבה לפני כשלושת אלפי שנים האם אין היא מעידה על כישרון כתיבה רב מזה שיש לו כיום.

יכולתי להמשיך עם דוגמאות אחרות מיוון העתיקה ומתרבויות קדומות אחרות אשר גם מבחינה ספרותית-פילוסופית וגם מבחינה הנדסית-טכנולוגית, היו מפותחות למדי. מחלקן שרדו מספר טקסטים קנונים, כמו ביוון (אם כי גם מאז, חלק ניכר מהטקסטים אבד במרוצת השנים, כאשר הסמל לכך הוא שריפת הספריה באלכסנדריה) ומאחרות לא שרד דבר או ששרד, אך אין לאנשים בהווה יכולת להבינם (כמו למשל כתבי הקשרים של תרבויות ילידות באמריקה שמצבם כיום דומה ליכולת הקריאה של הירוגליפים, כתב החרטומים, בימים שלפני מציאת אבן הרוזטה ועבודתו של שמפוליון).

אבל לא מצאתי לכך טעם. עדיף הרי להרחיב כאן ולשלוח לו את הקישור.

אין בי שמץ של כוונה לטעון שפעם אנשים היו חכמים יותר והיום אנחנו בהכרח נחים על זרי הדפנה של אלו שקדמו לנו.

יש ויש. כמו תמיד.

נדמה לי שעיקר ההבדל בין הקדמונים לעכשוויים, מתמצה במיקום הכרונולוגי ובתפאורה השונה.

יש לנו יכול מסוימת לראות דברים שקרו בעבר, ללמוד מהם וכך להיות "חכמים" יותר. מצד שני, מעבר למידע החלקי על העבר, שהולך ומתמעט ככל שגדל הפער בין ההווה לעבר והעובדה שהעבר מגיע אלינו דרך מסננים אנושיים, ההבנה שלנו את העבר מבוססת על הבנתנו את ההווה ולכן אין טעם בכלל לדבר על תובנות אוניברסאליות.

אז אמנם יש משהו במשפט "standing on the shoulders of giants" שמופיע על מטבע 2 ליש"ט. המשהו הזה הוא היכולת שלנו לראות רסיסים מהעבר, בעוד לאנשי העבר לא הייתה יכולת לראות רסיסים מהעתיד, אלא רק לשער לגביהם.

והמשהו הזה הוא גם אותם דברים שכן עוברים בצורה זו או אחרת מדור לדור, כמו למשל הרעיון עתיק היומין של הגלגל שמצא את ביטויו בעגלות, אח"כ במכוניות הראשונות ונעשה בו שימוש עד היום.

אבל הקשר הזה לא בהכרח מביא לחוכמה עדיפה בהווה. בעיקר כאשר מדברים על חוכמה אנושית המוצאת ביטויה בכתובים.

במקרה שלנו, אין כל סיבה לזלזל באותה סביבה שהצמיחה את כותבי התנ"ך, הארציים לגמרי, שכן כפי שכבר הסברתי, אין איזו התקדמות של ממש, אלא בעיקר סביבה שהשתנתה.

לכן, היה מפתיע יותר לגלות בין עשר הדיברות דיבר שאומר "לא תחתוך את צמיגי רכב מפקד האוגדה ששומרת על הישוב שלך" מאשר "לא תנאף".

וזה כמובן מעבר לכך שלאור פערי הזמן והדורות, אין בטוח שניאוף של הימים בהם ניתנה התורה, הוא מה שאנו תופסים כניאוף כיום. אולי.

הידיד עוד המשיך לא להשתכנע. הוא סבר שהעובדה שמדובר בעשר דיברות, לא אחד עשר ולא תשעה, מסמל משהו נשגב מיכולת אנושית.

צחקתי לי. האין הוכחה נהדרת מזו לאנושיות הציוויים האלוהיים ממספרם של הדיברות?

אני מניח שמרבית האנשים בתנ"ך היו בעלי עשר אצבעות. נכון, יתכן כמובן שהישות הנהדרת שהכתיבה את הדברים כיוונה אותם לאנשים בעלי עשר אצבעות, על מנת שיהיה להם יותר נוח לספור אותם. מאידך, אין מניעה שיצור אנושי לגמרי, בעלי עשר אצבעות, בחר מספר שהיה לו נוח.

העובדה שעשר נראה לאותו חבר מספר בעל משמעות מיוחדת, טבועה בסביבה החברתית בה הוא חי. אפשר היה לחשוב על שיטת ספירה שונה. כל מי שמביט בשעון, רואה ש-12 יכול לשמש מספר קסום גם כן לדיברות.

ומה לגבי 2 דיברות? מחשב עובד בשיטה בינארית ולכן יתכן ושתי הדיברות של ג'ורג' קרלין, המבוססות על עשרת הדיברות יקסמו לו יותר?

ומה לגבי e הדיברות? בערך 2.7, נראה לי מספר עדיף בהרבה לכמות הדיברות...

הסימטריה והיופי היא בעיני המתבונן, היא תלויה ברקע התרבותי שלו ובלשונו והיא לא נובעת מתוך עצמה.

אבל אם בכל זאת עשר הוא מספר בעל משמעות קוסמית, הרי עדיין, אין העובדה שמדובר בעשרה דיברות, מעידה שיש משהו אלוהי בטקסט.

בדיוק כפי שניתן להניח שהטקסט נכתב על ידי אלוהים וניתן למשה במעמד הר סיני, אפשר להניח שהוא נכתב על ידי אנשים.

הטקסט עצמו מעיד הרי שאין הוא נכתב (ניתן) בראשית הימים, אלא ניתן אחרי שכבר נכרתה ברית בין אלוהים לאברהם, בני יעקב ירדו מצרימה, קם דור שלא ידע את יוסף ובני ישראל יצאו ממצרים.

מכאן, הואיל ואנחנו יכולים להניח שבמצרים חיה חברה אנושית, על כל המשתמע מכך, יכולים אנו להניח שהיו ידועים מנהגים כמו רצח, גניבה, ניאוף, עדי שקר וכיוצא באלה.

איזו חוכמה בלתי אנושית דרושה כדי לכתוב על דברים אנושיים לגמרי?

אגב, אנקדוטה קצרה, אחת הדרכים היהודיות להוכיח את צדקת היהדות, היא ציון העובדה שהיהדות קדמה כרונולוגית לנצרות, לאסלאם וליתר הדתות שקמו לאחר מכן.

אמיתות טענה זו כלל לא משנה, כי הרי הטקסט התנ"כי עצמו מעיד שהיה עולם (שברא אלוהים כמובן) עוד בטרם הייתה יהדות.

בדיוק באותו אופן בו יום אחד נולדה היהדות (ובכן, מדובר בתהליך, אפילו על פי הטקסט שמציין אינסוף מלחמות בעובדי אלילים. אבל אנו מפשיטים את הדברים) והדבקים בה היו צריכים לטעון שכל קודמיהם טעו, מה הבעיה עם אלו שבאו כמה מאות ואלפי שנים לאחר מכן וטענו שקודמיהם טעו?

כפי שכבר ציינתי בפתח דברי, אין בכך שום דבר חדש. והיהודים לא יכולים לטעון לראשוניות, אלא להופעה מוקדמת יותר בסדר הזמנים. לכן, גם אם היה איזה כלל לפיו הראשון הוא הצודק, גם הדבר הזה לא היה עומד במבחן העובדות, שהעולם היה קיים לפני הדת היהודית. הצדק לא שייך לאנשים לפי כלל היפותטי זה ואם הוא חל רק על בני אדם, ודאי אין הוא שייך ליהדות.

והמספר הזה, עשר, הרי מי מבטיח שאכן ניתנו רק עשר דיברות?

התנ"ך הוא אמנם רב-מכר, שלאגר היסטרי והיסטורי. ספר נהדר, אם תשאלו אותי, עם קטעי טקסט קנוניים שתרגומים שלו תמיד מותירים טעם רע ולכן אני תמיד מאושר שאני יכול לקרוא אותו בשפת המקור (למעט כמה חלקים שנכתבו בארמית, אבל ששש, זה הורס את העניין האלוהי ומעלה את החזקה האנושית על הספר).

אבל בהחלט אפשר להניח, ויש לכך גם ביסוס בהבדלי הסגנון, שהוא נכתב בידי אנשים שונים ובתקופות שונות.

ובדיוק באופן בו טקסטים קדמוניים עוברים אדפטציה בחלוף השנים, גם התנ"ך עבר שינויים טקסטואליים בטרם נתקבע באופן בו הוא מוכר כיום.

הפניתי את החבר למספר ספרים חיצוניים, כאלה שלא נתקבעו מטעמים כאלו ואחרים במסורת היהודית וכמעט ואבדו.

כך למשל, ספרים כמו "ספר היובלים" הידוע גם כ"בראשית קטן", מביא את ספר בראשית באופן מעט שונה, כאשר הדגש שם הוא על הזמנים שחלפו מבריאת העולם (בדומה לבשורה על פי מתי בברית החשה, שמביאה בפרק הראשון השתלשלות כרונולוגית שעיקרה להוכיח שישוע היה מצאצאי המלך דוד ולכן הוא המשיח) או "ספר חנוך" (יש כמה כאלה) שמביא גם כן סיפורים מוכרים ופחות מוכרים, מזווית אחרת שכפי שלא נכנסו לתנ"ך, יכלו להיכנס. שני הספרים הללו, לא שרדו במקור העברי שלהם (בשל פגעי הזמן ובשל "עריכה מגמתית" של התנ"ך), נמצאו רק בתרגומים (במקרה של שני הספרים הללו לשפה הנהוגה באתיופיה) ותורגמו לעברית שוב רק במאה ה-19.

אפשר גם לראות את התפתחות ספר הספרים גם בפועלם של בעלי המסורה שטרחו ועמלו לשפר, לשפץ ולמרק את הספר.

ומפעילויות ידועות אלו, של עריכה, מחיקה, הוספה ותיקונים, אפשר להקיש שנעשו הרבה מאוד פעילויות שעליהן לא נודע, מטעמים ברורים – זמן רב שעבר והניסיון לאפוף את הטקסט בקדושה אלוהית וניחוח מיסטי שודאי היו מתפוגגים לולא הסיפור על הטקסט האלוהי שניתן על ידי האלוהים במעמד הר סיני.

מכאן, יתכן שגם היו 11 דיברות, 20 דיברות ובמרוצת הזמן הן התעצבו והפכו לעשרת הדיברות, מספר שכבר הסברתי שאמנם הוא נראה יפה ללא מעט אנשים, אבל אין בו שום דבר מופלא כשלעצמו.

אסיים ואגיד מהיכן נובעת הטעות הזו, לדעתי.

אותה טעות שגרמה לידידי לראות מיסתורין במקום בו בהחלט אפשר לצייר תמונה ריאלית למדי ואותה טעות שגורמת לאנשים להרגיש שהנה, הגענו לשעה בה הדור הולך ופוחת ותם עידן הענקים, לטוב ולרע.

ההקבלה הזו של היסטוריית המין האנושי לחייו של אדם בודד מביאה לכישלון הזה.

אין רומנטי ויפה כדי לתאר את ההיסטוריה כאדם שהיה ינוקא בלידתו, גדל, למד והתפתח והגיע לשלב הבגרות והחוכמה. בדרך כלל עוצרים בשלב הזה, כי הרי מדוע שנחשוב על עצמנו כמין אנושי שנמצא בדעיכה, כמו אדם בא בימים?

אך זו טעות.

צרות אנושיות היו מאז הייתה אנושות. כך גם גבורות ודברי חוכמה.

נכון, אדם בונה את ידיעותיו וצובר את הידע שלו במרוצת תקופה מסוימת, אך אם לפני עשרים שנה הייתי בן 5 ולכן תפיסותיי היו מוגבלות לאלו של ילד בן 5, אין זה אומר ששאר החברה האנושית באותו זמן הייתה בת 5.

אם סבתא שלי הייתה ילדה תמימה בימים בהם התרחשה מלחמת העולם הראשונה, אין זה אומר שהעולם היה מקום רגוע ותמים כאשר התחוללה מלחמת העולם הראשונה.

אל לנו לתפוס את העבר באספקלריה של חיינו.

זה אנושי, אנושי מידי, אבל זה שורש לטעויות רבות.

אבל אם הסוף ידוע מראש, ובלאו הכי יחזרו על הטעות הזו עוד אינספור פעמים, כלום יש טעם לכתוב על זה כעת?

כפי הנראה, התשובה שלילית.

אבל חבל למחוק עכשיו אלפיים מילים שכבר הקלדתי.