| 1/2007
 אין פרות שמדברות עברית (או איך חלפו להן חמש שנים רעות)
חמש שנים חלפו להן מאז אותו יום חורף קר וגשום.
היום, כאשר ירדתי בתחנת האוטובוס של בית הקברות, השמיים היו בהירים, מעט עננים צחורים ריחפו מעל הים והיה די חם. כן, חם. בשלב מסוים, בדרך חזרה, כאשר החלטתי לוותר על האוטובוס ולעשות דרכי בהליכה, אפילו היה ממש חם. מזל שהוא לא מת באוגוסט.
בית הקברות היה שקט באופן יחסי. אין כבר את אותה ההמולה האופיינית ל"בתי הקברות החיים", אלא המקום נמצא במין גסיסה שכזו, של בית קברות שבשלהי ימיו. עיקר הלוויות של מתי חיפה, נעשות היו במרחק של כחצי שעה נסיעה מזרחה מהעיר ובית הקברות במבואות הדרומיים שלה, שדה יהושוע (או כפר סמיר), הפך מקום די שקט.
כן, עדיין מתקיימות הלוויות, פה ושם, של אנשים שבחרו "להשקיע" בקבורתם בעוד מועד ורכשו חלקת קבר או כאלה שיש להם קרובי משפחה שהיו מוכנים לשלם בקשיש (שוחד, תרומה, תקראו לזה באיזה אופן שתחפצו) ל"חברה קדישא" בתמורה לקבורה בבית הקברות הנמצא בתחומים המוניציפאליים של חיפה ולא רחוק ממנה.
למי שמבקר את קרוביו רבות, ההשקעה הזו משתלמת גם כלכלית, שכן עלויות הנסיעה לבית הקברות המרוחק גדולות עשרות מונים. אך מדוע שזה ישנה למישהו?
מוניות נסעו מידי פעם בשבילים הרחבים (או הכבישים הצרים, חמש שנים שאני מבקר שם מידי פעם ועדיין לא החלטתי בדיוק אם אלו כבישים או שבילים, שכן צועדים בהם אנשים ונהגים בהם נהגים במין הרמוניה מופלאה, שרק ניתן לקנא בעולם האמיתי, זה שמחוץ לבית העלמין.
איזו שלווה.
המקום הזה, בית הקברות (שמעולם לא הבנתי מדוע המילה "בית" מופיעה בו. לבית יש גג, לפחות לאלו שאני מכיר. אולי מעתה אכנה את המקור "מתחם הקבורה"), מאכלס כל כך הרבה אנשים שהצטברו בו במרוצת השנים.
רבבות-רבבות הם מוטמנים שם, בעומק של כמטר וחצי בתוך האדמה, חלקם "מרחפים" במין חלקת קבר על עמודי בטון, נוסח הגנים הבהאיים מעברו השני של ההר, פרי ליצירתיות שנועדה לפתור את מצוקת הקבורה היהודית הבזבזנית, בטרם שילחו את המתים להיקבר ליד כפר ערבי, רחוק-רחוק משם. אותה מצוקה, הביאה גם לקבורת אנשים בתוך קירות. לעיתים המחזה יפהפה. אכתוב על זה בעוד מספר פסקאות.
הבטתי על אבני המצבות של המתים הפזורים במתחם הקבורה.
מידי פעם ראיתי אנשים בגילי, פחות או יותר. קצת מוזר לראות אנשים שנולדו בשנת 1981 וכבר אינם.
על פי רוב, האנשים שנפטרו חיו עשרות רבות של שנים. הם מתו קשישים.
השקט הזה שאך כתבתי עליו, עומד בניגוד גמור לחיים של אותם אנשים, בעיקר אלו שמתו בשיבה טובה.
לרגע דמיינתי לי את אותם אנשים, מקטרים על הא ועל דא בפני קרובים צעירים. "פעם היה טוב יותר", "למה אתם לא באים לבקר" ועוד כל מיני תלונות אופייניות לאנשי בגיל השלישי.
כן, באותה מידה יכולתה לתאר אותם בכל גיל אחר, עוללים שובבים, נערים שטופי הורמונים או כל נקודת זמן דמיונית אחרת שיכולתי לבחור. אבל אין זה משנה, אני בחרתי בדבר שבשבילי ייצג באותם רגעים את הניגוד המוחלט של השקט היחסי ששרר סביבי.
מידי פעם ראיתי אנשים פוקדים קברים, מגשימים איזו מטרה שהציבו לעצמם לזכור אנשים קרובים שלעולם לא יוכלו לזכור אותם בחזרה.
הם הזליפו מים על צמחים, קישטו מצבות בפרחים, ניכשו מהשורשים עשבים, הדליקו נרות לבנים ועוד פעולות שעוזרות לאותם זוכרים.
מי שהיו בודדים, היו נראים מהורהרים. כאילו הם באו כדי לברוח מאיזו מציאות עכשווית לא נוחה לאיזה עבר יותר אידיאלי.
מי שבאו בקבוצות, קבוצות לא גדולות במיוחד, נראו בעיקר מרוכזים בעצמם כעת ובשיחות החולין היומיומיות שלהם. כמו אותה קבוצה של שני זוגות מבוגרים שהתווכחו בינם לבין עצמם, מה הדרך הקצרה ביותר לקבר, כאשר כל אחד בוחר מסלול אחר. בסוף בחרו את המסלול שאחד משני הגברים הציע, בעוד אחת הנשים אמרה לחברתה "אולי משם זה באמת יותר קצר". אף אחד מהם לא היה נראה כמישהו שהייתי סומך עליו שינווט אותי לאן-שהוא.
ודאי אני שייך לקבוצה הראשונה של האנשים, אלה שבאים לבתי הקברות כדי לברוח ממשהו לאי-אילו מחוזות מוכרים או בלתי מוכרים, אך יותר בטוחים.
אינני חושב שאני מגלה סוד כמוס, אבל אולי אני מחדד משהו ידוע ש"קבור" מתחת לפני שטח התודעה – בתי קברות כלל לא נועדו עבור המתים. הם נועדו לאנשים החיים, שיהיה להם מין "מחוז זיכרון" (פיכס, אני משתמש במושג של נורה ואפילו מצליח לעוות אותו מעט. אני אפסיק עם זה) לברוח אליו.
מצוקת הקבורה היא בעיה שכלל לא הייתה אמורה להתעורר, לו אנשים היו נוהגים בהיגיון ושורפים את מתיהם, שולחים אותם בחללית להתנגש באסטרואיד או שולחים אותם על איזה קרחון בתקופת ההתחממות הגלובלית. כן, קרחון, בימינו סבים וסבתות אסקימואים, מתים הרבה יותר מהר, בגלל הבעיות האקלימיות. אסון!
שטפתי את אבן הגיר של המצבה עם מי ברז שפיזרתי באמצעות בקבוק פלסטיק כחול ששימש בעבר לאכסון חומר ניקוי ומצאתי ליד ברז המים.
אם אין גשם שיעשה את העבודה (ודאי יהיה בעוד מספר ימים), מישהו חייב לעשות אותה.
ניכשתי מעט עשבים, השקיתי את הקקטוס שעוד שרד ועוד כל מיני פעולות שהייתי צריך על מנת להסיח את דעתי לכמה רגעים שהיו קשים מנשוא לולא היו זוטות כאלו להתעסק בהן.
הו, כמה נחמדות אתן פרקטיקות בלתי שימושיות!
לאחר מכן, התיישבתי לי בצלה של אחת המצבות. מצבות אבן הן דבר נהדר. הן יכולות לשמש ספסל לאנשים שפוקדים מצבות אחרות. אולי בגלל זה דאגו לפזר את המתים מכל תאריך, כדי לוודא שבכל פעם שמישהו בא לפקוד מצבה אחת, תהיינה המצבות הסמוכות משענת.
ישבתי שם דקות ארוכות, מעט פחות משעה.
מידי פעם קראתי את מה שניסחתי לפני קצת פחות מחמש שנים, כאשר הצעתי שזה יהיה הכיתוב על המצבה.
אני עדיין חושב שאותן מילים מתארות בדיוק ובתמציתיות את מה שהן צריכות לתאר. אך אולי בכל זאת, היום הייתי מנסח את הטקסט הקצרצר מעט אחרת.
טוב, אין זה משנה. שום דבר אינו לנצח, גם לא מצבות.
הנה, חלפו להן חמש שנים בדיוק, עבור האנשים שקבורים סביב גם פחות או יותר זה פרק הזמן. בינתיים, הכיתוב על חלק מהמצבות החל לדהות, להיטשטש, להימחק ולהתבלות.
אני נזכר באלפי מצבות עתיקות שראיתי בחיי, במקומות שונים, שלא באמת ניתן היה לדעת מי נקבר תחתן עשרות ומאות שנים לפני המועד בו עיניי לטשו בהן מבטים.
בלאו הכי, הקברים עצמם, נועדו גם הם לאנשים החיים ולא למתים.
הנה, הסתובבתי במוזיאוני אירופה השונים וגיליתי כי אנשים שהיו אמורים להיות טמונים לנצח נצחים באדמת מצרים, אם לא בעולם המתים, מוצגים לראווה מאחורי זכוכיות.
פולחן מוות אחד הוחלף בפולחן מוות אחר, משהו מיתי במשהו מדעי.
ואם נחזור לקברים בכפר סמיר, הרי שלא תחלופנה עוד כמה שנים, אולי כמה עשרות שנים, והמקום ייראה כמו בית הקברות הישן והעזוב שברחוב יפו.
כאשר אני חושב על כך, אני מקבל זאת בהבנה. הרי במרוצת הזמן, האנשים שעבורם נבנה בית הקברות, מתים גם הם וכאשר בית הקברות מפסיק בשלב מסוים לגדול, בהדרגה פוסק זרם המבקרים בו. וכמו כל איבר בגוף האדם שדם לא זורם אליו, גם בית הקברות נמק בסופו של דבר.
ישבתי והתבוננתי באבן הגיר ממנה נבנתה המצבה.
את מה שלא עשו הפטיש והאזמל של בונה המצבה, החל לעשות, לאט-לאט, הזמן.
ראיתי כמה שבבי אבן שנראה כי נשברו מהמצבה.
חשבתי לי שיש משהו אירוני בכך שבחרנו אבן גיר למצבה שאמורה לשמש תזכורת לאדם שנפטר.
אבן גיר שנוצרה במשך מיליוני שנים בהן שקע סידן מעצמותיהם של המוני בעלי חיים מתים, היא זו שנלקחת ממקום אחד כדי להיות מסותת במקום שני ולהיות מוצבת "לעולמי עד" (המירכאות הן כי אין לי אשליות, במוקדם ובמאוחר היא תילקח למקום אחר או תתפורר, מה שיבוא קודם) במקום שלישי.
כמה תזכורות למתים אחרים, אפשר למצוא בתזכורת למותו של אדם אחד!
לא זה הפורום לפרוט בו את המחשבות שיש לי על עצמי, על אבא שלי, עלי ועל אבא שלי וכדומה.
התערטלות נפשית בפרהסיה, מעולם לא הייתה הצד החזק שלי. כאשר הבאתי משהו לפרסום, מאז ומעולם, דאגתי להקפיד שעל כל טפח שאגלה אכסה טפחיים.
מה שכן, מחשבות התרוצצו בי לא מעט אותה שעה.
כאשר ישבתי שם, הבחנתי בגנן האתיופי. אולי לא גנן, אבל תפקידו להרעיל עשבים שוטים, זאת על פי הציוד שנשא על גבו.
ישבתי שפוף בינות למצבות והוא לא הבחין בי.
אחרי אולי כעשרים דקות, הזזתי מעט את הראש וראיתי אותו מטיל את מימיו על הקיר הסמוך לאזור המצבות.
התרוממתי ונדמה לי שהוא היה נבוך כאשר הבחין בי.
כאשר חלפתי לידו מספר דקות לאחר מכן, שנינו לא אמרנו מילה.
בדרכי חזרה, שוטטתי מעט בין הקברים השונים וקראתי את אשר אנשים בחרו לכתוב על מצבות יקיריהם.
"פ"נ הסופר...". כן, דעו כולכם – פה נקבר סופר! סופר! שמו היה נחום, את שם המשפחה אינני זוכר (אם כי הייתה מישהי עם שם משפחה דומה שראיתי כתוב ברוסית כאשר הטיתי את ראשי שמאלה כשישבתי מול הקבר של אבא שלי. הו, רוסית! כמה נחמד היה ללמוד לקרוא אותה לפני קצת יותר משנה. כעת אני מבין הרבה יותר שלטים ומצבות). לא הכרתי אף ספר שכתב, משום שאינני קורא ספרות רוסית שלא תורגמה וגם מזו שתורגמה, זו של המאה ה-19 קורצת לי יותר מזו של בני המאה ה-20, כמו אותו נחום.
נחום הסופר הוא כמובן רק דוגמא, דוגמא לחוסר הטעם בציון עניינים מסוימים בהקשרים מסוימים. מה זה משנה שבמקום מסוים נקבר רב, סופר, רופא או מדען טילים?
בכל מקרה הם נמצאו בשלב ריקבון בעת שהמילים הללו נחרטו על האבן.
אתמול שוחחתי עם סילביה על היום והיא ציינה שבית הקברות היהודי העתיק בפראג היה מקסים בעיניה.
גם אני מצאתי בו קסם מיוחד, במצבות האבן הצפופות של האנשים שנקברו בו בקומות, בשל מצוקת מקומות הקבורה שהייתה בעיר הבוהמית. כן, יש בעיות שלא צצו בימינו, גם אם בתקופות קודמות, אנשים נתנו להן פתרונות מעט אחרים.
זכור לי שם שכמעט על כל מצבה, ניתן לראות ציור המסמל את העיסוק של היהודי שנקבר שם עסק במהלך חייו.
גם זה, חסר שימוש לחלוטין, בדיוק כפי שהניסיון הנואל לתמצת את חייו של אדם לשורה או שתיים נראה לי בחיפה בינואר 2007.
עברתי על יד קיר מצבות. אחד שטרם יצא לי לראות, שכן הפעם החלטתי לחרוג מהמסלול "הרגיל" של במתחם הקבורה.
הקיר היה צבעוני, מלא פרחים ומצבות שונות אחת מהשנייה. עד היום, הבחנתי בעיקר באותם קברים שנראה שהתעסקו איתם כוורנים ולא קברים, כי הם נראו לי כמו כוורות בטון יצוקות בקיר, כאשר המצבות שעל הקבר היו כמעט אחידות. אבל הפעם, זה היה שונה!
הקיר היה מאוד צבעוני ועליז, כפי שצריך להיות. אחרי הכל, הרבה אנשים שמתו, נגאלו מכל מיני ייסורים. ולשם מה להתאבל?
"אכול ושתו, כי מחר נמות" (ישעיהו, כ"ב)!
יצאתי מבית הקברות.
תחנות האוטובוס הן רק בכיוון ההגעה. בדרך חזרה, לכיוון אזור הספורטן, אין תחנות, עד שמגיעים למועדון הטניס ואכסניית הנוער.
סימבולי משהו. לבית הקברות מגיעים רק בכיוון אחד...
לא חוזרים מבית הקברות...
Dead End!
יתכן ואם הייתי מאותת לאוטובוס, הוא היה עוצר לי.
בחרתי שלא לנסות והחלטתי ללכת. מדובר אולי ברבע שעה הליכה, לכל היותר עשרים דקות.
תחילה הבחנתי באיש לובש שחורים (נראה כמו לבוש חרדי, אבל הוא לא היה חרדי. אולי חרדי מוזר) שדיבר עם אישה אחת.
הוא אמר לה שהעולם הזה הוא כלום וכולנו זמניים בו.
נדמה לי שהוא עובד בבית הקברות והוא לוקח את העבודה שלו יותר מידי ברצינות והיא השתלטה על חייו.
אני אמנם נוטה להסכים איתו שעולמנו הוא הבל והבלים (וכמובן, להסכים עם קהלת שכתב זאת לפני שהאיש המוזר אמר זאת לאישה האומללה בחיפה).
אולם חרף היות העולם הזה נטול משמעות, הוא העולם היחיד שיש לנו.
אין עולם הבא.
אני יודע, אני הייתי שם... 
(טוב, לא באמת, אבל אמרו לי שזו נטייה ישראלית להשתמש בטיעון הזה במהלך ויכוח, כי הרי לא ניתן להתווכח עם זה, נכון?)
עוד הספקתי לראות פרות רבות מלחחות עשב על המדרון המערבי של הכרמל, מתחת לנחל שיח.
היו שם עגלים שינקו חלב מאמם, לא בתוך רפת שהיא צינוק שאפילו רוצחים שפלים לא מחזיקים בתוכה (אותם שולחים לחופשה באילת) , אלא במשהו שהוא הדבר הכי קרוב לטבע באזור.
כן, בספר של חיפה, הן באזור הזה והן בעוד כמה מקומות, יש בעלי חיים שרועים חופשי.
רועה יצא לעבר הפרות. הוא צעק עליהן "יאללה, יאללה". משהבחין בי, רציתי לומר לו "סלאם עלייכום", אך הוא הקדים ובירך אותי ב"שלום שלום". השבתי לו.
הוא המשיך לצעוק על הפרות ואף זרק עליהן אבנים כדי לזרזן (ולפני שאתם מתחלחלים מהאכזריות של אותו רועה ערבי, אני ממליץ לבקר ברפת ולהבין שהיחס שלו, די דומה ליחס בין אב לבנו, לפחות בחברות מסוימות).
חשבתי לי שאם הפרות יכלו לדבר, הן ודאי היו מדברות ערבית, כי זה מה שהן שומעות.
לפחות הפרות בחיפה.
אבא ואני בלונדון, אוגוסט, 1988
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
