בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אני מעט מדוכדך, שלא נאמר מדוכא מאז ששבתי לי מליבה של אירופה לפני מספר ימים.

אני תוהה מה הטעם בדברים כל כך טובים, אם הם נגמרים כל כך מהר. פתאום ישראל נראית כל כך מטושטשת מבעד הדמעות שמכסות כעת את עיני. הלוואי והן היו דמעות מטאפוריות.

טוב, חדל התבכיינות חסרת טעם.

בכל מקרה, לטובת מספר מצומצם של אנשים שביקשו ממני וגם לטובת עצמי שטרחתי לכתוב את תולדות השבוע שחלף עלי בתמצית מדהימה, בידיעה שאני אכתוב על זה בהרחבה, אני כותב כאן משהו שהוא בעיקר תזכורת לעצמי, לימים שיבואו, על מנת שאזכר בערגה על ימים נפלאים. אז נא לא לצפות כאן לכתיבה שאמורה להיות אבן שואבת לתיירים פוטנציאלים באוסטריה ובצ'כיה.

צילומים בתל אביב

לפני שבכלל טסתי, החלטתי לבקר את אחותי ואחייניתי בתל אביב.

לא הייתי מציין זאת, לולא הייתי אמור לקבל ואוצ'ר של הרכב באי מייל או בפקס שבדיוק התקלקלו אצל אחותי (אל תקנו מכשירים משולבים) ולכן נאלצתי לכתת רגלי לחנויות הצילום שבאזור ביתה.

בחנות הראשונה, אי שם ליד קניון רמת אביב, שאלו כמה דפים אני מעוניין להדפיס מהאי מייל. כששמעו שבודדים, אמרו שאם אני לא מדפיס כמה עשרות, הם בכלל לא מתכוונים לבצע את העבודה.

למקרה שתהיתם, העובדת בחנות הייתה עסוקה באותה עת בעישון (הו, כמה שהחנות הזו הריחה כמו מאפרה ענקית), אז זה לא שהיה מדובר באיזה שיקול עסקי של העדפת עבודה גדולה על פני קטנה, אלא רק בחוסר נכונות לאפשר לי להוציא את המסמך מהאי מייל ולהדפיס אותו.

לא נורא. יש חנות על יד חשבתי לי. נכנסו לתוכה. גם שם ריח הסיגריות היה מחריד. שם דווקא היו מוכנים לאפשר לי להדפיס מספר דפים קטן, אך ציינו שהדבר יעלה עשרה (10) שקלים.

הדבר היחיד שאני לא מבין הוא מדוע אחותי אמרה "תודה" כאשר יצאנו. הרגלי נימוס הם דבר רע. אני סתם צחקתי על הדרישה המגוחכת הזו.

מסקנת ביניים: אל תיכנסו לחנויות השכפול הצמודות לקניון רמת אביב! הן מסריחות (תרתי משמע).

לקחתי את תעודת הסטודנט של אחותי והלכתי לאוניברסיטה, לגילמן.

44 אגורות לשני הדפים שהדפסתי, כלומר בחנות השכפולים בחוץ דרשו למעלה מפי 20 מאשר המחיר באוניברסיטה (שהוא לא זול במיוחד). גזלנים!

טוב, מאחותי לקחתי רכבת לשדה התעופה. לזכות רכבת ישראל אומר שהם שינו את המראה של כרטיסי הנסיעה, מתכלת מגעיל ללבן עם כל מיני ציורי קווים שמעניקים מין מראה של מפת ה-underground בלונדון. אז נכון, זו עדיין אותה רכבת ישראל עם איחורים, ליקויי בטיחות וכל הדברים השליליים המוכרים. אבל היי, כעת יש להם כרטיסי נסיעה יפים!

ככה זה כשמשקיעים בשיווק (אני לא רוצה לכתוב במקום דברים אחרים, כי אמנם מערכת הרכבות פה לא מושלמת, אבל הם כן מרחיבים מסילות וקווים ורוכשים קרונות, כך שלא הכל באמת שלילי ברכבת ישראל).

לשדה התעופה הגעתי כשעה וארבעים דקות לפני הטיסה. זה נהדר. באתי, הפקדתי צ'ק (נו, עשיתי צ'ק אין) ללא תור ועוד היה לי קצת זמן להסתובב בדיוטי פרי ולהתחיל לקרוא את "מלאכים ושדים" של דן בראון, ספר טיסות לא רע, אם כי אחרי שבדיוק סיימתי שעה לפניו את "על הפיקחון" של סראמאגו, הוא נראה לי פחות טוב. אבל היי, זו היא לא סקירה ספרותית, אז קדימה, נמשיך: עליתי לטיסה.

תמיד בטיסות מבקשים לכבות מכשירי טלפון ניידים ואפילו מציינים שאי כיבויים הוא עבירה על כמה חוקים.

יחד עם זאת, לא זכורה לי טיסה אל/מישראל שלא ראיתי אנשים מדברים בסלולארי תוך כדי שהמטוס החל כבר לנסוע.

מה שכן היה חדש לי, היה שהבחור שלידי, אחד שעובד עבור איזו חברה שמוכרת ציוד רשתות (כל הזמן הוא שוחח עם מי שישב במושב שלפניו על ציוד של אלקטל ועוד כל מיני נושאים משעממים ממין זה), פתח את הטלפון מעל קפריסין (או שמא זה היה אחד מאיי יוון) והחל לכתוב הודעת SMS.

לא הערתי לו, כי מעולם לא חשבתי שחיי כל כך חשובים שאצטרך לעשות מאמץ עילאי – כמו לבקש מאדם שיושב לידי לכבות את הטלפון הסלולארי במהלך הטיסה – אבל אני יכול להניח שאולי היו אנשים אחרים במטוס שהיו שמים לב לזה מלבדי, זה היה מפריע להם.

בכל מקרה, המטוס, באופן די צפוי, לא התרסק. אני מניח שזה די הגיוני. הרי אם מכשירים סלולאריים באמת היו מפריעים למערכת התקשורת של מטוסים, היינו בצרות צרורות, בהתחשב בכך שהמטוס חשוף להמון הפרעות מחוץ למטוס. אבל כאמור, לא אני פיתחתי את כללי הבטיחות ואין לי בעיה לא להפעיל מכשירים חשמליים, על המטוס ובכלל.

"המדינה זה אני"

השקיעה הייתה נהדרת בערב של יום שני ה-19 בפברואר. שקיעות במטוסים הן תמיד ארוכות ויפהפיות. ענני הצמר גפן מעל שמי אוסטריה, גם הם הפכו את המחזה לסוריאליסטי משהו, מחזה שיפה מכדי להיות אמיתי. אך גם השקיעות האיטיות ביותר, נגמרות ובמהרה מצאתי עצמי מתהלך בשדה התעופה הווינאי.

דבר ששעשע אותי במקצת היה שלטיסות המשך קוראים בשדה התעופה האוסטרי "Anschlußflug" (טיסות אנשלוס). אני משוכנע שיכלו למצוא מילה נרדפת (נדמה לי אף שבגרמניה משתמשים במינוח אחר) וסתם התעקשו להשתמש במילה הזו, כתזכורת לסיפוח לגרמניה מ-1938. סביר להניח שבכל מקום שהוא לא אוסטריה, זה לא היה משעשע אותי.

החלטתי לקפוץ לשירותים ובעודי צועד במסדרון שמוביל לשירותי הגברים שמעתי צעקה שהכילה את המילה “mistake” והייתה מכוונת אלי. הסתובבתי וגבר בעל חזות הודית, עוד המשיך להגיד לי שאני טועה בכיוון ורק כעבור שנייה הוא שם לב לטעותו ועל אף שיערי הארוך, אני דווקא מתאים לשירותי הגברים. הוא ביקש סליחה ואמרתי לו, בחביבות כמובן, שדווקא הוא זה שטעה ולא אני. כאשר שנינו נעמדנו ליד המשתנות, שוב העמדתי אותו על טעותו... טוב, הוא באמת נראה מתנצל, סתם יצאתי מרושע מהסיפור. בכל מקרה, לא הייתה זו הפעם האחרונה באותו ערב שאנשים טעו בזיהוי שלי.

בכל מקרה, בידוק הדרכונים האוסטרי היה זריז להפליא. בטרם הספקתי למלמל לשוטר שלא הבנתי מה שהוא אמר (אני כלל לא בטוח שדבריו היו מופנים אלי, יתכן ודיבר עם השוטר בעמדה לידו), דרכוני היה חתום ובידי.

על אף מהירות הבדיקה, כשהגעתי למסועים, כמדומני בין הראשונים בטיסה שלי, התיק שלי כבר היה שם, מה שהביא לכך שנאלצתי לחכות כעשרים דקות לבן דוד שלי, איתו קבעתי בשדה התעופה.

התיישבתי על ספסל והמשכתי לקרוא את "מלאכים ושדים". כשהתקרבה השעה היעודה לבואו של בן דוד שלי, החזרתי את הספר לתיק. אז בדיוק התיישבה אישה ובתה בת הקטנה על הספסל לידי.

הן דיברו ביניהן גרמנית, אך כעבור רגע הילדה שאלה את אמא שלה בעברית למה יש לאדם שיושב לידם (אני) שיער ארוך.

בטרם אמא שלה הספיקה להשיב, אמרתי לילדה "את יכולה לשאול אותו" (בעברית כמובן).

הילדה הסתכלה עלי נבוכה. היא לא שאלה אותי כמובן. היא למדה, כמדומני, שיעור חשוב שלמדתי די מזמן – אין דבר כזה שפה סודית בה אפשר לרכל על אנשים שנמצאים לידך בלי חשש שיבינו.

בדקות שעוד נותרו עד שבן דוד שלי הגיע, העברתי בשיחה עם האמא שעברה לווינה לפני כעשרים שנה. היא דיברה במין ערגה שכזו על הארץ או ליתר דיוק, במין התנצלות על כך שהיא נשארה בווינה ולא בישראל.

אני חושב שאני יודע מהיכן זה מגיע, אבל תמיד נראה לי מיותר להצטדק על הדברים הללו. בכל מקום יש את היתרונות ויש את החסרונות ואדם צריך לעשות את הבחירות שלו, מבלי צורך להתנצל.

כרטיס נסיעה יומי בווינה עולה 5 אירו. זה מקנה הנחה של אירו וחצי (המחיר המלאה הוא שלושה אירו) על הנסיעה משדה התעופה. בן דודי קנה לי, ג'סטה על חבילה "קלה" שהבאתי לו, מתנה ממשפחתו.

הגענו לביתו, לבשתי חולצה קצרה, בהירה ומכופתרת, עליה מעיל (בכל זאת, כ-0 מעלות בחוץ) ונסענו עם שני חברים שלו, אחד יווני ואחת ליטאית, למרכז העיר.

נכנסנו לאיזה פאב (נדמה לי סוהו שמו, אבל הספקתי לשכוח), העברנו מספר דקות ואז הלכנו לאיזו מסיבת סטודנטים במועדון על יד.

המוסיקה החזירה אותי בערך עשור בחיי (לא שזה רע, אבל בכל זאת). קצת אלכוהול לא הזיק לאיש (הרבה הזיק ללא מעט).

בשלב מסוים ניגשו אלי שני בחורים שוודים ואמרו לי שאני נראה כמו זמר שוודי מפורסם (מודה, אני הייתי ב-ABBA). הואיל ואני כל כך דומה לסלבריטי, הם ביקשו להצטלם איתי.

נו, שאני אגיד לו? הרמתי את הכוסית והצטלמנו ביחד.

אחר כך, ניגשה אלי איזו אחת, אמרה שהיא צרפתייה ושהיא הסתכלה עלי הרבה זמן ורצתה להגיד לי שאני מזכיר לה את לואי ה-14 (מלך בצרפת מעל שבעים שנה במאות ה-16 וה-17 והיה שם דבר. הוא נראה כך). חייכתי ואמרתי שבאמת מתאים לי להיות מלך השמש ואפילו ניסיתי לבטא בצרפתית את המשפט האלמותי “l’etat c’est moi” (כפי הנראה, ללא הצלחה). בשלב הזה גם בחרתי לקטוע את השיחה מבלי להמשיך לגשש לכוונותיה. בכל זאת, למחרת ציפה לי יום ארוך ועמדתי להסתלק מהמקום זמן קצר לאחר מכן.

בכל אופן היה נחמד, אם כי אני לא חובב את דרך הבילוי הזו. אני לא אוהב מוזיקה מחרישת אוזניים – היא הופכת את השיחות לעניין מעיק וכך הן בעיקר שיחות בטלות, לא מת על שתיית אלכוהול, לא נהנה לרקוד בפני זרים ומתעב את צחנת הסיגריות שיש תמיד במקומות הללו.

סיגריות. זו גם הסיבה שנשארתי אצל בן דוד שלי לילה אחד בלבד וגם זה רק מטעמים לוגיסטיים. הוא מעשן כמו קטר ולילה אחד בדירה שלו, גרם לבגדים שלו להריח כאילו עברתי לגור באזור העישון בשדה התעופה.

למחרת, טיילתי לי מעט בווינה. התהלכתי בגנים ובגינות. לצערי הרב, פספסתי ב-12 דקות את הסיור בבניין הפרלמנט. הסיורים, לפחות בתקופה הזו, מתקיימים בשעות 11, 14 ונדמה לי גם 15. הגעתי ב-11:12 ובשעה 13:00 כבר הייתי אמור להיות ב-Südbahnhof, לפגוש את סילביה ובטקה.

חשבתי אולי להחליק על הקרח באחת הרחבות הנהדרות שליד בניין העירייה. אבל החלטתי לוותר, כי חששתי שההחלקה תהיה קצרה מכדי שאספיק ליהנות ממנה.

שדרה וינאית בשלכת

גן ציבורי בווינה

פסל מוצארט ומפתח סול עשוי אדמה על דשא

רחבת ההחלקה ליד בית עיריית וינה

מראה סוריאליסטי (הזכיר לי כמה ציורים של מארגיט) של עצים מכוסים בווינה

עוזבים את וינה

את בטקה ואת סילביה, כאמור פגשתי בתחנת הרכבת הדרומית. לקחנו חשמלית לבית האופרה, על מנת שאאסוף את התיק שלי (שהשארתי אצל דודי שהיה נמצא באזור) ומשם לקחנו תחתית להילטון, שם שכרנו את הרכב.

פולו היה הרכב שעוד הזמנתי מהארץ. תוך כדי מילוי הטפסים, שאלתי (רק כדי לוודא, כי בארץ אמרו לי שזה אפשרי) לקחת את האוטו לצ'כיה, כי שקלנו לנסוע לצ'סקי קרומלוב (Český Krumlov).

הבחור של חברת ההשכרה אמר שזה לא אפשרי עם פולקסוואגן, אבל זה אפשרי אם ניקח אופל (נדמה לי וקטרה). לא ראינו עם זה בעיה מיוחדת, אז הוא קרא את הטופס של הפולו והעביר אותנו לאופל.

בין כל המסמכים שהוא העביר לי לחתימה, הייתה גם קבלה על סך 40 אירו, תוספת עבור הביטוח של העברת הרכב למזרח אירופה (והרי את מי מעניין שצ'כיה באיחוד כבר חמש שנים, אם אפשר לקחת עוד כסף?).

בעצה אחת, החלטנו שאנחנו מוותרים על צ'סקי קרומלוב (בלאו הכי, אני הייתי זה שרצה להגיע לשם, כי בשבילן היה מדובר במשהו שמזכיר יותר מידי את הבית. לי לא איכפת היה לוותר כי כבר הייתי כמה פעמים בצ'כיה וגם את הטיול הזה סיימתי שם).

שוב נקרע הטופס ושוב עברנו לפולקסוואגן.

אחר כך העירה לי סילביה שאני שאלתי יותר מידי שאלות את הבחור. אחרי שהסברתי שרציתי למזער אי הבנות ככל האפשר, היא הסכימה ששאלתי בדיוק את הדברים שהייתי צריך.

נכנסו לאוטו, התנעתי ובטרם הספקנו לצאת מהחניון, חזיז ורעם, נורת אזהרה אדומה נדלקה.

הראיתי זאת לאחד האנשים בגראז'. הוא בחן את הנורה שהעידה שהמנוע התחמם יתר על המידה, פתח את מכסה המנוע והוסיף שמן.

התנעתי את המנוע שוב. הנורה שוב נדלקה. הפעם הוא, יחד עם עוד כמה עם חבריו (בשיא הם הגיעו לשישה אנשים שרקדו סביב אותה מכונית) הוסיפו מים.

התנעתי, חיכיתי עוד דקה ושוב הנורה נדלקה.

בשלב הזה, אמרתי לשותפותיי שלא איכפת לי איזה טיפול יעניקו למכונית, אותה לא אקח.  בטרם הספקתי לבקש להחליף מכונית, חברו של האיש מהחניון אמר שנעלה למשרד להחליף מכונית.

לקחנו פולו אחרת שנסעה כ-1,500 קילומטרים פחות.

עשינו סיבוב קצרצר בווינה בטרם יצאנו את העיר.

בטקה זכרה לטובה את Graz מהפעם הקודמת שהיא הייתה שם. אז נסענו לכיוון גראץ.

אותו יום, ה-20 בפברואר, היה מין חג תחפושות שכזה באוסטריה, מין פורים מקומי. לכן, המוכרים בכל מיני חנויות בווינה היו מחופשים, כך גם אנשים שראיתי מסתובבים ברחובות הבירה. וכך היה גם במקום הראשון שעצרנו, אי שם בדרך בין וינה לגראץ, ישוב קטנטן ששמו Hartberg, בו עצרנו להפסקה בת כשעה, קנינו מעט מזון בסופר המקומי וראינו לא מעט מקומיים מתאספים מחופשים לצלילי מוזיקה קצבית שנוגנה ברחובותיה הציוריים של העיירה.

בשעות הערב הגענו לגראץ. עיר נחמדה למדי.

לאחר שהתמקמנו באכסניה שמצאנו (יחי האינטרנט), הסתובבנו בעיר. יש שם מבנה בעל ארכיטקטורה מעניינת למדי (ובטקה, כיאה לאדריכלית, שמחה להסביר עליו מעט) שמשמש כמוזיאון לאומנות. באמת פנינה של ארכיטקטורה עכשווית. אני באמת לא יודע להסביר כיצד נראה המבנה הזה, אז אני פשוט מקווה שאזכור לשים תמונה של המבנה בהמשך.

בכל מקרה, טיפסנו על הגבעה החולשת על העיר, שם יש מגדל שעון יפהפה, טירה ועוד כמה דברים מהסוג הזה שכל כך נדירים במחוזותינו.

למחרת בבוקר טיילנו במרכז העיר, הציורי משהו.

אחרי שהסתובבנו בינות לבתים עתיקים, טיפסנו שוב על הגבעה כדי להעיף מבט על העיר מלמעלה בשעות האור. הפעם עשינו את זה במהירות רבה יותר, משום שכאשר מחנים את הרכב במרכז העיר, צריך לשלם ושילמנו רק עבור שעה.

מגראץ יצאנו לכיוון אינסברוק (Innsbruck), בירת חבל טירול.

הנסיעה עצמה היא ה-חוויה, בעיקר משום שמדובר בחבל ארץ הררי ומקסים. בעונה הזו של השנה, הבונוס הגדול הוא שבשלב מסוים הכל סביב לבן מהשלג המכסה את האזור.

הכבישים מפותלים, העיירות יפהפיות ושוב, החורף הזה שהופך את המקום הזה ליפה יותר ממה שהוא בעונות אחרות (וכבר הייתי שם בקיץ בעבר).

בשעות הצהריים, בעודנו במסלול, החלטנו שיהיה נהדר לאכול ארוחת צהריים טובה והגונה בסגנון איטלקי.

ומה יותר טוב מלחצות את הגבול, לעיירה ששמנה Tarvisio ולאכול בה צהריים?

אחרי ארוחת צהריים איטלקית לא רעה (ניוקי), הסתובבנו מעט במקום.

היה שם מין שוק כזה, שמכרו בו מעילי עור. לידידותיי הסלובקיות המקום, בעיקר הריח שלו, הזכיר את פולין. גם לי זה קצת הזכיר...

בתים אופייניים למרכז גראץ

Graz מלמעלה. ניתן להבחין במרכז במבנה המשונה המשמש מוזיאון אומנות

מגדל על הגבעה בגראץ

כנסיה יפה בגראץ

סילביה מנדנדת את בטקה בעצירה שעשינו בכביש המהיר

בית איטלקי ישן ב-Tarvisio

סילביה מנווטת, אני נוהג ובטקה מצלמת, אי שם בטירול (צילום Beata)

מראה טיפוסי בטירול בחורף (צילום: Beata)

בין הרים לבין סלעים

בשעות החשיכה הגענו לאינסברוק. האפילה עשתה למקום הזה עוול. לקח לנו קצת זמן עד שמצאנו אכסניה (היה איזה אתר קמפינג נטוש שהחלטנו לבדוק ועוד מרכז ספורט שהציע חדרים והיה מלא) ובסוף הגענו לאחת די מצ'וקמקת והחלטנו שהעיר הזו קצת מעצבנת.

למחרת בבוקר, כאשר התעוררנו, גילינו שסביבנו הרים מושלגים ואנחנו בתוך עמק יפהפה!

טיילנו עוד שעה ארוכה בעיר. גם המרכז שלה, כמו המרכז הישן של כל עיר אוסטרית, צבעוני ומקסים.

עוד משהו ראוי לציון, או שלא, שעשיתי באינסברוק היה לעבור בנהיגה דרך שער ניצחון. היה שם אחד, הנתיב שלי עבר תחתיו, אז למה לא. זה נראה מעט ביזארי, לעבור תחת שער עתיק עם רכב חדיש. אבל זה נחמד. אין ספק.

ב-22 בפברואר, כלומר בהמשך היום עליו כתבתי בפסקה האחרונה, נסענו לרוזנהיים (Rosenheim) שבבוואריה (גרמניה, למי שלא שם לב שעזבנו את אוסטריה).

עיירה נחמדה, שקטה ושלווה.

בין האנשים המפורסמים שנולדו בה (טוב, בעיירה קטנה שקרובה לה), היה הרמן גרינג, מי שהיה מפקד הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה ואחד מפושעי המלחמה הגדולים של אותה מלחמה (נמצא אשם במשפטי נירנברג, אך שם קץ לחייו בטרם בוצע גזר הדין).

ומדוע אני מזכיר זאת?

כי כאשר הסתובבתי שם, ובאופן כללי באוסטריה וגרמניה, כאשר התבוננתי באנשים מבוגרים, בשנות השמונים לחייהם ומעלה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאולי לאדם הזה יש נגיעה לנאציזם, מעבר למגורים במדינה הנאצית. לאו דווקא השמדה אקטיבית של אנשים, אלא גם השתתפות בכל מיני כנסים או השד יודע מה.

זו לא הפעם הראשונה (או השנייה או השלישית או הרביעית וכו') שלי באזור ובכל זאת, עד כה הייתה לי נטייה להדחיק מחשבות מהסוג הזה.

זה לא שאני ממחרימי גרמניה, משונאי הגרמנים וממתחלחלי שמע השפה הגרמנית. כתבתי כבר בעבר את דעתי בנושא. אין לי איזו שנאה או משהו כזה.

אבל בכל זאת, הפעם, יכולתי לדמיין בעיני רוחי כל מיני סיטואציות דמיוניות המבוססות על סיפורים אמיתיים לגמרי עם הגברים והנשים המבוגרים שראיתי.

היעד הבא שלנו אחרי רוזנהיים היה "קן הנשרים", אותו מבנה באלפים הבוואריים שהיטלר קיבל ליום הולדתו ה-50. ידענו מראש שהמקום סגור עד חודש אפריל, אבל חשבנו שיהיה נחמד להשקיף על המקום ממרחק.

הגענו לעיירה Berchtesgaden הסמוכה, עיירה קטנה ויפהפיה (כמו כל האזור הזה). השתעשענו לנו מכך שלא מצאנו שם (או בכל הדרך לפני) שילוט המסביר כיצד להגיע לקן הנשרים. משפטים בנוסח "שום דבר לא קרה כאן מעולם" או "היטלר אף פעם לא היה פה" נזרקו לחלל האוויר בציניות.

מהאזור הזה, של Obersalzburg, המשכנו לנסוע לכיוון אוסטריה או ליתר דיוק לזלצבורג (Salzburg), עיר עם מבצר נהדר המתנשא מעליה שהתפרסמה בעיקר בכך שנולד בה המלחין הנודע וולפגאנג אמדאוס מוצארט לפני 251 שנה.

זה קטע נחמד, שכל דבר בעיר מקושר למוצארט. מלבד האפשרות לעבור במסלול חייו ועוד כל מיני דברים נדושים שכאלה, במקום משווקים את שוקולד מוצארט (לדעתי הדיסקות הרבה יותר טובות מהכדורים) וכל דבר שלישי שרואים קשור למוצארט.

כמובן, דברים כאלה קיימים עם אנשים אחרים במקומות אחרים (קפקא בפראג למשל). אבל היי, זה נראה לי יותר עצוב מאשר שמח, שמדובר בעיר שגאוותה העיקרית מתה לפני 216 שנה...

ללא קשר למוצארט, זלצבורג מקסימה. בתים ססגוניים, כנסיות יפהפיות, נוף הרים מושלגים במרחקים.

אולי זה המקום לציין שאת חגיגות ערב השנה החדשה ב-2000, כלומר בלילה של ה-31 בדצמבר 1999, העברתי בזלצבורג. אני זוכר את הספירה לאחורה שהוקרנה בלייזר על הטירה ועוד כל מיני רגעים קטנים מלפני שבע שנים.

הפעם, טיילנו בערב בעיר. טיפסנו על המבצר וממנו ראינו שקיעה מקסימה מעבר להרים.

אחר כך הסתובבנו בעיר והלכנו לאכול במסעדה סינית. כאשר ביקשנו את החשבון, המלצרית אמרה בסדר. מקץ עשרים דקות בהן ישבנו וחיכינו לחשבון ניגשתי לשלם ושאלתי מדוע היא לא הביאה לנו את החשבון. "שכחתי" היא השיבה. נדמה לי שהטיפ שלה היה 4 סנט וגם זה, רק כי לא התחשק לי לקחת את העודף.

למחרת, ה-23 בפברואר, הסתובבנו לנו בעיר. נכנסנו לכמה כנסיות.

עזבנו את זלצבורג לכיוון לינץ, כאשר את הדרך עשינו דרך שניים מהאגמים התכולים שהאזור משופע בהם.

נמאס לי כבר לכתוב סופרלטיבים המתארים את היופי.  אז נעבור לערב ב-Linz, הערב האחרון שלנו ביחד.

לילה.

למחרת, טיילנו כשעה בעיר. היא יפה, אבל לדעתי פחות מיתר הערים שציינתי למעלה. היא עומדת להיות בירת התרבות של אירופה ב-2009, תואר נטול חשיבות שערים מדרג ב' זוכות בה. אבל גם זה חלק מניסיונות השיווק של העיר.

בכל מקרה, המלצתי, לא להגיע ללינץ, כי אין ממש מה לעשות בה.

את האוטו החזרנו בלינץ ולקחנו חשמלית/תחתית לתחנת הרכבת.

כעבור שעה קלה נפרדתי מבטקה וסילביה. זה היה עצוב.

במרכז אינסברוק

שער הניצחון ב-Innsbruck

אני בפסאז' נחמד ב-Innsbruck (צילום: Beata)

סילביה ואני על גדות נהר בקרבת הגבול בין אוסטריה לגרמניה (צילום: Beata)

בטקה ואנוכי 1,000 מטר מהגבול עם אוסטריה (צילום: Silvia)

זלצבורג

בעלייה למבצר ב-Salzburg

שקיעה נהדרת מאחורי הר מושלג

זלצבורג מלמעלה

בתוך הטירה בזלצבורג

לשים לב לתמרור בצד ימין - זה פמיניזם טיפשי לדעתי (לשים נשים בתמרורים למען השוויון)

אנוכי כורע ברך בכנסיה בזלצבורג. לרגע אפשר לחשוב שאני באמת מאמין (אבל קראו מה כרמל כתבה על התבוננות שטחית) (צילום: Silvia)

בלילה הטמפרטורה ירדה מאפס מעלות. אבל גם ביום, היה קר למלאך הזה בזלצבורג

סילביה ואני ליד אחד האגמים בדרך מזלצבורג ללינץ (צילום: Beata)

בטקה וסילביה ליד האגם - אנחנו כאלה תיירים יפנים

מוזיאון האומנות בלינץ

Linz, סתם עיר משעממת על הדנובה - מרכז העיר

Bohemian Rhapsody

הייתה לי אפשרות לקחת רכבת בשעה חמש בערב במחיר של 20 אירו או בשעה אחת ושמונה דקות ב-33 אירו.

השיקול שלי בבחירת זו היקרה יותר, היה שלא רציתי להגיע לתחנת הרכבת של פראג באמצע הלילה, בלי כסף צ'כי, בלי מקום לישון ובכל מקרה לא ידעתי מה לעשות בלינץ עוד כמה שעות לבדי.

אז לקחתי את הרכבת של שעת הצהריים כמובן. הסתבר לי שלא מדובר ברכבת ישירה ממלינץ לפראג, אלא ברכבת שעוברת בצ'סקה בודיוביצה (České Budějovice). אני הייתי זה עם הרעיון להחזיר את האוטו בלינץ ולא בפראג, כדי לחסוך כמאתיים קילומטר נסיעה בחזרה. הסתבר שזו הייתה טעות (אם כי לא נוראה, סה"כ, גם לינץ הייתה נחמד), כי יש יותר רכבות לפראג מווינה מאשר מלינץ וגם לחברותיי עלה 25 אירו (לכל אחת) לחזור לווינה, כדי לנסוע משם לברטיסלבה.

ב- České Budějovice, היו לי ארבע דקות להחליף רכבת, כולל הזמן שלקח לי להגיע ללכת ללוח ולראות לאיזה רציף עלי לגשת. לקח לי שניות ספורות לעכל. הכל בצ'כית, חסל סדר גרמנית.

אם גרמנית נראית לי שפה פשוטה והגיונית, גם כאשר אני לא מבין את הפירוש המדויק, צ'כית חסרת כל פשר עבורי ובכל מקרה, הייתי צריך קצת זמן להתרגל, זמן שלא היה לי.

אבל מילא, אחרי כמה ימים ששמעתי לא מעט סלובקית, זה לא באמת כזה נורא.

ברכבת לפראג, בחרתי להיכנס לתא (הרכבת הזו, בניגוד לקודמתה, הייתה רכבת עם תאים ובהם המושבים, מה שקצת הזכיר לי את הטיול ביוגוסלביה בשנה שעברה) שכבר ישב בו מישהו ולא תא ריק. אחרי הכל, אני מעדיף לבחור את האנשים שאיתי ולא שהם יבחרו אותי.

הבחירה הייתה מעניינת למדי, כך הסתבר.

היה מדובר באוסטרלי בן 40 או 50 שהגיע גם כן באותה רכבת מלינץ.

הוא טס מאוסטרליה לפראג דרך וינה (עם האוסטרים), אבל משום מה לא אפשרו לו לקחת רק את טיסת ההמשך מווינה וחייבו אותו להגיע לפראג. שנינו לא הבנו את ההיגיון (כלומר אפשר להבין שזה עושה להם סדר בכל הנהלים, אבל בכל זאת).

בכל מקרה, הוא נתן לי מעט אינפורמציה, שלא השתמשתי בה בסופו של דבר, על פראג.

לפראג הגענו כעשרים דקות לפני השעה שבע בערב.

זו לא הפעם הראשונה שלי בפראג. הפעם הקודמת הייתה בשנת 1998, במסגרת בית ספר.

לקח לי קצת זמן להבין איך יוצאים מתחנת הרכבת. שוב, הטראומה של השילוט בצ'כית (אם כי מקצת השלטים היו באנגלית) במבנה קומוניסטי. אבל בסופו של דבר הייתי בחוץ.

כדי להבין אם יצאתי בצד הנכון (התשובה אגב חיובית, אבל הייתי צריך לוודא), שאלתי איזה אדם מבוגר. הסתבר שזו הייתה טעות, כי הוא לא דיבר אנגלית או שפה אחרת שאני מבין והתקשורת בינינו הייתה מעניינת – הצבעתי על מקום במפה שהוא התקשה לקרוא בשל איכותה הירודה, הצבעתי לכיוון מסוים וניסיתי להבין אם כן (Ano בסלובקית או Jo בצ'כית) או לא (Nie בסלובקית או Ne בצ'כית).

זה לא היה יעיל. אח"כ שאלתי עוד בחור צעיר יותר, גם הוא לא דיבר ממש אנגלית. עצתו הייתה שאלך שוב לתחנת הרכבת. ויתרתי על עצתו.

הבחורה הבאה שעצרתי, דיברה אנגלית ואישרה את שחשבתי – הייתי במקום הנכון.

המשכתי ללכת עוד מספר דקות, עד שהחלטתי להיכנס לאכסניה שנמצאת במרכז העיר (במקום אחת שנמצאה כקילומטר משם, שמצאתי ערב קודם באינטרנט). מחיר היה גבוה בשלושה או ארבעה אירו, אבל היא הייתה במרכז בו רציתי להסתובב באותו הערב, אז החלטתי ששם אשתכן.

320 קרונות (בערך 11.5 אירו) ללילה עבור חדר בודד (כלומר זה היה חדר עם שש מיטות, אבל בעונה המתה הזו, הייתי בו לבדי). לא הכי בהתחשב בכך שמדובר בצ'כיה, אבל בשביל לילה אחד זה לא הפריע לי.

התמקמתי והתחלתי לשוטט בעיר.

החדר שלי היה כאמור במרכז, סמוך לכיכר וצלב (Vaclavske Namesti). לכן התחלתי את מסעי שם.

טיילתי ברוב העתיק.

מאוד כיף לטייל ברחובות הקרירים של עיר זרה, כך סתם, לבד, עם ידיים בכיסים, רק כדי לחוש את האווירה של העיר.

בשלב מסוים עצרתי קצת בכיכר העיר העתיקה (Staromestske Namesti), עמדתי ליד המון אדם שצפה בשעון האסטרונומי שמצלצל כל שעה. הוא לא היה חדש לי, אבל בכל זאת, עברו לא מעט מים בוולטבה מאז הפעם הקודמת שראיתי את השעון, אז הצטרפתי לאספסוף.

לאחר הצלצול, המשכתי להסתובב לי בעיר.

בסביבות השעה אחת עשרה חזרתי למלון ונרדמתי לאחר קריאת עוד כמה פרקטים בספר.

למחרת, ה-25 בפברואר, יומי האחרון בטיול, התעוררתי סביב השעה שמונה בבוקר ביקיצה טבעית.

הלכתי לי לטירת פראג. בדרך חציתי את גשר קרל שהיה עדיין שומם בשעות הללו, בטרם תיירים רבים גודשים אותו.

לאחר שחציתי את הנהר, טיפסתי במעלה הרחוב הציורי ששמו פרח כעת מזיכרוני.

הסתובבתי באזור הטירה כשעה, עד שחזרתי, כדי להיות בסביבות השעה 11:00 ליד פסל הסוס בכיכר וצלב, מול המוזיאון הלאומי של צ'כיה.

קבעתי שם עם אליה (Alia) וקתרינה, זוג תאומות מקסימות, שהיו צריכות לנסוע שעתיים ברכבת לשם כך.

קיפצנו לנו בעיר, פשוטו כמשמעו. נכון, לא כל הזמן, אבל מידי פעם, התקדמנו בדילוגים ממקום למקום, אגב הפחדנו תיירים שלווים שחלפנו במסלול (בלי כוונה כמובן).

לא לחינם, בחרתי לכנות את הקטע "דילוגים בלב אירופה". מן המפורסמות שצ'כיה היא הלב של אירופה (ככה אליה וקתרינה אמרו) וכאמור התקדמנו בדילוגים.

מעבר לשיטוטים בדילוגים, הייתה גם לטיול מטרה – לבקר במספר בתי כנסת ובבית הקברות היהודי העתיק.

בבית הקברות העתיק ביקרתי לפני תשע שנים, אך משום מה לא הייתה ברשותי מצלמה (נדמה לי שהשארתי אותה באוטובוס). המקום, כבר אז, נראה לי מיוחד ובי נשבעתי שעוד אצלם אותו ביום מן הימים. היום הזה הגיע כאמור, ביום ראשון ה-25 בפברואר 2007 וכפיצוי צילמתי כמה עשרות צילומים במצלמה של אמא שלי ועוד מספר לא מבוטל במצלמה של הבנות (לי? לי אין מצלמה. מצלמות זה רע).

חוץ מבית הקברות, הכרטיס שלנו שעלותו 190 קרונות (הנחת סטודנט, מחיר מלא 290, אם אינני טועה) כלל כניסה לבית הכנסת פנקס (בו נכתבו על הקיר שמות רבבות יהודים מבוהמיה ומורביה שנרצחו במלחמת העולם השנייה), בית חברה קדישא, בית הכנסת הספרדי (המרשים מאוד שאני ממליץ בחום לבקר בו) ועוד איזה בית כנסת שלא טרחנו לבקר בו.

באופן כללי, אם מישהו מתעניין באתרים יהודיים בפראג, כאן יש מידע ואני יודע שיש לא מעט אתרים המסבירים בעברית על הנושא.

מעניין לראות כיצד אתרים משנים את ייעודם. כיצד בתי תפילה ובית מועד לכל חי הופכים לבית נכות.

הקדושה במקומות האלה ובכלל, קדושה באופן כללי, נראית לי כמשהו הנמצא בלבבות האנשים, לא משהו שנמצא במקום (מהבחינה הזו, הקדושה של הר הבית, מתבטאת במחשבות שיש לאנשים על המקום. מחד, אם הם בונים שם גשר, סימן שהם רואים בו חשיבות, אך מאידך, אם הם נפגעים מבניית הגשר, גם זה, רק בשל הבחירה שלהם. לאדמה ולאבנים עצמם אין שום חשיבות).

לכן, אני לא רואה בבית כנסת שיצא משימוש איזה אסון גדול או  מקום שצריך להפוך לאתר עלייה לרגל, יותר מאשר קברו של אחד הפרעונים שננטש או חלקת אדמה על הירח.

אם אנשים בוחרים לראות מקום מסוים כקדוש, זו זכותם המלאה. אבל הבחירה היא שלהם והקדושה היא בראשיהם, לא במקום עצמו.

אבל עדיין, מעניין לראות את הכיתוב בעברית (מידי פעם עם שגיאות כתיב או ניסוחים ארכאיים) ובאידיש, הסמלים היהודיים, תשמישי הקדושה ועוד כל מיני דברים שכאשר נעשו היו ודאי רבי חשיבות ליוצריהם ומשתמשיהם וכיום הם עומדים כמוצג מוזיאוני.

מי יודע, אולי יום אחד העצמות שלי יהיו מונחות באיזה אקווריום (כפי שראיתי בחיים לא מעט גופות/מומיות/שלדים במוזיאונים) ומישהו יבהה באיזה מוצר בו אני עושה כיום שימוש יומיומי כמוצא שלל רב.

אני חושב על כך כמעט בכל פעם שאני נמצא במקום שנחנך בטרם נכנסתי אליו, אני נותר לזה משנה חשיבות כאשר מדובר במקום ישן. כאשר מדובר בבתי כנסת שהפכו למוזיאונים, זה בולט אף יותר.

עוד קפצוצים ודילוגים ברחבי פראג.

גם אכלנו צהריים באיזו מסעדה מקומית.

ופתאום השעה חמש הגיעה, נפרדתי מקתרינה ואליה.

עוד הסתובבתי כמה שעות בעיר שאהבתי, בטרם חזרתי לאכסניה, לקחתי את התרמיל ונסעתי לשדה התעופה.

הייתי יכול לפרט על הבדיקה הביטחונית שהייתה מוזרה מעט, בעיקר משום שהבודק דיבר איתי אנגלית ולא עברית, דבר שחדש לי בטיסות של אלעל ובאופן כללי, הוא שאל יותר מידי שאלות חסרות חשיבות, כאילו הייתי חשוד באיזו פעילות חבלנית עוינת או סתם כי הוא באמת הביע עניין בתרמיל שלי ובמחיר המציאה שרכשתי אותו.

אם אסכם, זה היה אחד הטיולים הטובים שהיו לי עד כה. האנשים, באמת עושים את הטיול. ורצוי שהם לא יהיו אלה שאתה מבלה איתם כל הזמן.

אחרת, אני מתקשה להבין מה הטעם לטוס לחו"ל כדי לשבור שגרה, כאשר אתה נמצא עם אותם אנשים שאתה רואה כל הזמן בשגרה.

החופשה הזאת הייתה מתבקשת ואני מתקשה לחשוב על דרך בה יכלה להיות טובה יותר, מלבד אולי תוספת זמן.

חבל רק שהדברים הטובים נגמרים, חוזרים לשגרת החיים האפורה.

עד לפעם הבאה...

בתמונה ניתן לראות את גשר קרל ואת טירת פראג

בכניסה לגשר קארל

"The Crucifix and Calvary" - סיפור הבנייה של הפסל הזה על גשר קרל מעניין ותוכלו לקרוא עליו כאן, את סיפור השחטתו כאן ואת רשימת כל הפסלים כאן. למרבה הצער, הורידו את המילים "ה' צבאות" שהיו שם בפעם הקודמת שביקרתי במקום

תיירים בטירת פראג, בדיוק תחת הקתדרלה

חזית הקתדרלה

הקתדרלה בטירת פראג

הארמון המשמש משכן נשיאי הרפובליקה הצ'כית, עדיין במתחם הטירה

זוג מבוגר חונך איזו אנדרטה למרגלות טירת פראג

מימין לשמאל: קתרינה ואליה

קתרינה ואנוכי (צילום: Alia)

אני על סף מקום שנטען שהוא הבית בו נולד פרנץ קפקא (צילום: Katrina)

בית הקברות היהודי בפראג

עוד כמה מצבות בבית הקברות

פסל הסוס ומאחוריו המוזיאון הלאומי של צ'כיה