יש בי מין דיסוננס קוגניטיבי שכזה.
מצד אחד אני אוהב ימי זיכרון...
כוונתי למוזיקה העצובה המתנגנת לה בכל מיני טקסים ומשדרים מיוחדים. בימים בהם בכל הזדמנות עוטפת אותנו מוזיקת פופ זבלית, שירי האבל הם הדבר הכי טוב שאפשר לקבל.
הם נוגעים.
אין צורך כמובן ביום זיכרון כדי להאזין לשירים כאלה. אחת לכמה ימים, כך סתם ללא יום זיכרון, יוצא לי להאזין לשירים שנכתבו לאחר אובדן. אך יום הזיכרון הוא היום בו אפשר לפתוח את ערוץ 33, לקרוא שמות נופלים והאזין לפסקול השכול. יום הזיכרון הוא היום בו כמעט ולא ניתן לחמוק מהשירים הללו, גם בלי לפתוח את ערוץ 33. יום עצב מרוכז.
אך מצד שני, ההנאה הזו מתוצר המוות (שאמנם יוצר על ידי אנשים חיים, אך נוצר אך ורק בשל מותם של אחרים), צורמת לי.
כיצד אפשר ליהנות ממשהו עצוב?
כן. אפשר לנסות ליישב את זה. לומר שהחיים מעניינים רק כי הם כוללים בתוכם טרגדיות שעומדות בניגוד לרגעי השמחה.
אפשר לומר שהשמחה היא על הנותרים בחיים. אולי גם שמחה על כך שאותם אנשים לא נשכחים.
אבל כל פתרון מאלה שציינתי ואחרים, הוא כיסוי לכך שיום עצוב ושמחה לא באמת מסתדרים. לאהוב ימי זיכרון זה עניין ביזארי.
הכרתי כמה מהאנשים שיום הזיכרון נועד להזכיר אותם. פה חבר מבית הספר היסודי שירו בו בזמן שעמד במחסום.
שם אדם שפגשתי אולי שניות ספורות ולמחרת ירה בעצמו באוהל.
אני מנסה להדחיק את זה ולמנוע מיום שנועד להזכיר, להפיג את השכחה.
מי שנפל בשדה הקרב או בשנים האחרונות בכל מיני מקומות שאינם שדות בכלל (הם יותר קסבות, מחנות פליטים או סתם ערים בישראל), לא רצה ברגעים שלפני מותו שיזכרו אותו.
הוא פשוט לא רצה למות. לא רצה ולמרבה הצער לא הצליח בכך.
לכן נדמה לי כי כל אותם טקסים אינסופיים של ימי הזיכרון, לעולם לא יהיו מה שרצו הנופלים.
הם מין ברירת מחדל סוחטת דמעות הפורטת על מיתרי הרגש ותו לא.
טוב. אין לי עוד חשק לכתוב על הנושא. אני נהיה יותר ויותר עצוב.
רק אומר שנזכרתי בשיר הנחמד של ה-doors. ולכן חיפשתי את המילים לעיין בהן, גיליתי כמה עובדות שלא ממש ידעתי והנה הקליפ של The Unknown Slodier:
דברים על יום הזיכרון מלפני שלוש שנים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
