בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הסתובבתי לי היום בקניון חיפה. מזמן לא עשיתי את זה.

בשיטוטי בין הקומות (שתיהן), זכיתי לראות מגדת עתידות ועוד אחד ממין זכר (מגד עתידות? חשבתי שמג"דים יש רק בצבא).

האישה נראתה כמו מין גריזלדה שכזו, מכשפה שבקלות יכלה לבלוע את הנזל וגרטל (AKA עמי ותמי). על השולחן שמאחוריו ישבה, היה מונח מין שלט ועליו נכתב שיש מבצע – שאלה אחת ב-30 ש"ח (מהר, מהר לפני שייגמר). היו לה כל מיני דברים מוזרים על השולחן שלא התעכבתי מספיק זמן על מנת להפנים מה הם היו, אך אתם יכולים לשער מה מונח על שולחנה של מיסטיקאית.

הגבר, היה אדם מבוגר מאוד, שיערו אפור והוא ישב על כיסא גלגלים. על השולחן שמאחוריו ישב היה מונח שלט ובו נכתב שיש מבצע – גילוי העתיד בעשרה שקלים בלבד (כנראה שהוא מסתפק במעט, או פחות טוב בגילוי העתיד, או משהו כזה).

אחרי שחלפתי על דוכניהם, הרהרתי בדברים שכתבתי כאן תחת הכותרת השלישית, ובקצרה על כך שכל עבודה, גם אם היא נראית מיותרת לחלוטין היא עבודה לגיטימית.

למעשה, במה הם שונים מפושטי היד בהדר? הם מציעים איזה שירות, לי הוא לא נחוץ, אחרים ודאי מעוניינים בו, בתמורה לתשלום כל-שהוא.

חשבתי לעצמי שאולי אפילו הייתי מפריש עשרה שקלים לאיש על כיסא הגלגלים, אם זה לא היה כרוך בלשמוע בלבולי שכל מיותרים שאין לי עניין בהם.

ובטח לא לשבת באמצע מרכזי מסחרי הומה אדם...

ואכן, אני מתקשה להבין את האנשים שהולכים לטיפוסים המפוקפקים הללו. הם לא רק בקניון חיפה. ראיתי אותם בעוד מקומות, למשל בתחנה המרכזית חוף הכרמל הסמוכה ובעוד נקודות דומות בארץ (פשוט את אלה בחיפה אני זוכר, כי זה היה לאחרונה).

מילא, לו היו הולכים לאיזו פינה אפילה שאיש לא רואה. אבל הדוכנים הללו ניצבים במקומות בהם כל כך הרבה אנשים עוברים.

כן. אני חושף פה את חולשתי ללחץ חברתי מהסוג הנחות ביותר – מאנשים שאינך מכיר ולא איכפת לך ממש מהם, אבל בכל זאת, אלמנט הבושה משחק תפקיד.

בעבר כבר יצא לי לחלוף על פני מגדי עתידות מסוג זה בשעת פעולה.

האנשים שישבו שם ושמעו את עתידם (לכאורה), נראו אומללים בערך כמו האנשים שניבאו עבורם את העתיד.

זו הייתה מין ברית של חלכאים ונדכאים.

וזה מה שזה. הרי אותם אנשים די אומללים.

מרתק אותי לדעת האם הם באמת מאמינים בזה.

גם הלקוחות וגם נותני השירות.

לגבי המנבאים, הרי הם חיו עם עצמם כל החיים ולכן הם יודעים שאין להם כוחות מיסטיים.

אולם אולי בהשפעת סמים או סתם מצב נפשי מעורער, הם באמת חשו שיש להם כוחות פלא?

אמונה זה עניין הפכפך. חלק מכל מיני מאמינים סחפו איתם רבבות ויצרו דתות עם מאות מיליוני מאמינים.

כך שעל אף שהם מתעסקים בהבלים, בהחלט יכול להיות שאותם אנשים שמבקשים כסף עבור מעשי ניסים, באמת מאמינים ביכולת שלהם.

כלום ניתן לשכנע אותם אחרת?

לגבי הלקוחות, אני מניח שברוב המקרים מדובר באנשים מוכי גורל שנואשו ממציאת פתרונות בעצמם ולכן נסמכים על זרים הטוענים ליכולות נבואיות.

השאלה היא מה מביא אותם לבחור דווקא במוזרים הללו בקניונים.

האם הם בוחרים באלו בעלי הדמיון הרב ביותר לצוענייה הקשישה עם כדור הבדולח מהסיפורים?

או שמא הזמינות והנגישות משחקות תפקיד, כי הרי מי ירחיק עד האורקל בדלפי כדי לשמוע אדם מסומם אומר כל מיני משפטים סתומים כשאפשר לשלם כמה שקלים לאישה המוזרה בקניון הסמוך למקום מגורייך?

אני מניח שזה שילוב של מספר גורמים, אשר חלקם כלל לא עולים בדעתי.

כאן אולי יכולתי להכניס פסקה מיתממת על כך שאין זה יאה שמחזות כאלה יהיו במאה ה-21. הרציונאליות אמורה לשלוט בכיפה לכאורה.

אבל אינני תמים כדי להאמין בשורה הנ"ל, כך שכל מה שנותר לי הוא להתנחם בכך שמדובר בתופעה זרה לי.

כל אותן אמונות טפלות הן לא דבר שמשחק עבורי תפקיד.

אם יש אנשים שזה מה שמכתיב את סדר יומם, כל עוד זה לא נוגע אלי, אין לי בעיה וגם אם יש לכך השפעה מסוימת עלי, זה לא מפריע לי, בגבול הטעם הטוב ("בו תניח חמש דקות תפילין" נראה לי מטרד ואני תוהה אם זה נכנס בגדר הסביר או לא).

ובטרם הספקתי לכתוב את הקטע, אך אחרי שחזרתי מהקניות, ראיתי את הקטע הזה של יובל דרור התוהה על מידת שיקול הדעת (לכאורה) של שרים שמתייעצים עם כל מיני רבנים בעלי יכולות נבואיות ולפיהם מחליטים החלטות שאמורות להיות רציונאליות.

אומללים כידוע, יכולים גם להגיע לכהן במשרות מאוד בכירות.

ראש הממשלה והנשיא נראים גם כן אומללים משהו.