בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לא מזמן קראתי לי את הכתבה הזו, לא משהו מיוחד, שעוסקת בחפירות ארכיאולוגיות בסרביה.

אני מניח שב"הארץ" החליטו לפרסם את הכתבה בחסות אינטלקטואלית - התעניינות בתרבות עתיקה ומתקדמת, באופן יחסי, אי שם על אדמת אירופה.

כפי שזה נראה לי מקריאה חפוזה, מדובר בעניינים פנים-סרבים של מימון פרויקטי חפירת עתיקות, יותר מאשר עניין שיש בו ממש.

ובכל זאת, ההתייחסות הזו לאופנה של לפני כמה אלפי שנים, נגע בדיוק בעניין שטורד את מנוחתי בחודשים האחרונים ואני מהרהר בו לא מעט.

אני חושב שהתחלתי להרהר בעניין בעת שהותנו בגוזו, האי הקטנטן ליד מלטה.

במקום, כך נטען, קיימים שרידי המקדש העתיקים בעולם, בני למעלה מ-5000 שנה.

המבנה עצמו לא ממש מרשים, רובו חרב. אבל בכל זאת, המחשבה שהאנשים הללו עסקו בכל מיני פולחנים שלא שונים בהרבה מאלו שמעסיקים לא מעט אנשים כיום אולי בשינוי שם האל, אפילו שבחלוף הזמן הופיעו כל מיני אנשים כמו ישו ומוחמד ששינו במעט את האמונה.

ואם לא הרהרתי בעניין בגוזו, לבטח התחלתי להרהר בעניין בדרום איטליה, בביקור בפומפיי וכמה מהישובים הסמוכים שהשתמרו כפי שהיו במשך כאלפיים שנה, תודות להתפרצותו של הווזוב.

יתכן ואלו האנשים שקפאו במקומם, מכוסים באפר ששימר אותם, חלקם בתנוחה עוברית, אחרים בתנוחות שינה אחרות, על פי התנוחה שהייתה חביבה עליהם.

יתכן ואלו ציורי הקיר הצבעוניים שהיו בחלק במצב טוב יותר מאשר הפרסקו של הסעודה האחרונה שהיה בן כמה מאות שנים בלבד.

יתכן והיה זה דווקא הבורדל, בית הזונות שבפומפיי עם מספר מיטות וכמה ציורי קיר של נשים במערומיהן, לפני כאלפיים שנה.

ואולי בכלל אלו הספרים שאני קורא בימים אלו, כמה ספרי היסטוריה עבי כרס העוסקים בכל מיני תקופות שונות.

יהיה מה שלא יהיה הדבר שהצית בי את המחשבות הלא פוסקות, אני מאוד מוטרדת מהזמניות, בעיקר זו שלי וכן מהחזרה הנצחית של כל אותם דברים.

לפני מספר ימים ציינתי 26 שנים להיוולדי. לא גיל חשוב במיוחד, לא רב מידי ולא קצר מידי, על פי קנה המידה האנושי.

אני מסתובב כבר מספר חודשים בערים אירופאיות. לא הגדולות והחשובות ביותר (למעט, אולי, לונדון ורומא, אולי גם וינה).

המראות די דומים. רנסאנס, ברוק ועוד כמה סגנונות בנייה שבסופו של דבר מסתכמים בניסיון לחקות תרבות מפוארת מלפני כ-2,500 שנה שגם היא הושפעה לא מעט מכמה תרבויות שכנות שקדמו לה. שום דבר חדש.

גם השלג החל לרדת לאחרונה, אם כי הוא כבר הספיק להפשיר בינתיים, לרדת שוב, להפשיר, לקפוא וחוזר חלילה.

וכל האנשים מתהלכים כאילו היו כאן מאז ומעולם.

כאשר אני מתבונן בגור חתולים משתובב לו בגינה, בתינוקות הבוכים בעגלותיהם, אני מתקשה שלא לראות את הזמניות האינסופית של המראות האלה.

אם הייתי חולף בווינה לפני, נאמר, 200 שנה, ודאי האנשים היו לבושים אחרת, המוסיקה הייתה מצטלצלת בסגנון אחר וסביר להניח שהייתי רואה פחות אנשים אוריינטליים מוכרים שאוורמה ("קבב" או "קבפ" בפי המקומיים).

אבל גם הם, היו חיים בזמניותם, שנה, 30 שנה, 70 שנה ואז מתים.

גם הם היו מתבוננים בשלג יורד באיטיות על הארץ ונערם, בזכות הרוח, גם במקומות שגשם לא היה מרטיב.