בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

טוב, לעקוב אחר החדשות לא ממש יצא לי בחודשיים שעברו מאז נחתתי בהונג קונג, אבל שמץ של מושג על דברים שקורים בארץ יש לי ובכלל, לעקוב אחרי תהליכים ארוכי טווח, אין צורך לעקוב מידי יום ביומו אחר החדשות, להפך, רצוי להמעיט בזה, על מנת שלא להבלע אל הררי המוץ והידיעות הבלתי רלבנטיות, שתופסות את מרבית הידיעות.

אז מה היה לנו השנה?
טרור - היה ועודנו.
מלחמה -הייתה ועודנה.

כן, נכון שכל אחד ואיתנו יכול להסתובב באופן חופשי בחוצות ת"א, חיפה, ירושלים או באר שבע, לעיתים עם חשש קטן מפיגוע, אבל בינינו, אם לא היו פיגועים, היו לנו צרות אחרות על הראש (ויודה בזה כל תושב מקסיקו שנפל קורבן לשוד אלים עם אקדחים טעונים).
אולם נשאלת השאלה באיזה מחיר.

במחיר של מלחמה מעברו השני של הקו הירוק.
מלחמה בין חיילים בירוק לילדים חמושים באבנים.
איומים (סרק או לא, רק ימים יגידו) מצד יהודים לצאת למלחמה אם ישראל תשיג כוחותיה משטחים שכבשה בשנות השישים.
מלחמה באבטלה שנובעת מכלכלת מלחמה כושלת.
מחלמה בתאונות הדרכים.
או, סליחה, בתאונות הדרכים אף אחד לא נלחם...
אין תקציב - הכל הולך למלחמה...

כן, היו לנו דברים רעים השנה, אבל כמובן גם רגעים קטנים של אושר.
מדליות באולימפיאדה (אפילו מדליית זהב אחת).
רגעים של שמחה אישית שכולנו חבינו.

מבחינתי האישית, השנה האחרונה הייתה השנה הטובה ביותר שהייתה לי מאז שאני זוכר (במיוחד בהשוואה לתשס"ב שהייתה הגרועה ביותר, אבל לא נכנס לזה כעת).
זה לא שלא היו לי רגעים קשים גם בשנה הזו, אבל הם מתגמדים לעומת רגעי האושר וההנאה שחוויתי ולמעשה אני עדיין חווה.

למשל היום, הבוקר נפתח לא משהו, כאשר הלכתי בעצת הלונלי פלאנט ומצאתי עצמי מבזבז שעה לחינם (טעות, שילמתי 900 וון [WON] על נסיעה בסאבווי שכלל לא הייתי צריך לעשות) בנסיון נואש למצוא את התחנה לקו 156 לBAEKUNDAE HIKE, שכנראה לא קיים (לפחות לא במקום שלונלי פלנט כתבו).
לאחר שלא מצאתי את האוטובוס שייקח אותי למסלול שתיכננתי ללכת בו, לקחת רכבת של כחצי שעה למקום אחר - DOBONGSAN HIKE.
היה ממש מעולה!
הפארק הלאומי BUKHANSAN בסיאול ממש מקסים!
במרחק קצר ממרכז העיר, מתחבאת לה שמורת טבע נפלאה, עם הררי גרניט בגבהים של עד כשמונה מאות מטרים.

עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שטיפסתי על הר גרניט.
איך ההרגשה?
שילוב של הרגשה להיות ספיידרמן ולטפס על השיש במטבח.
מצד אחד, הגרניט, גם אם היא בתולה ולא מלוטשת, עדיין חלקלקה ובעלת המרקם המיוחד המזכיר שיש, שיש קשה במיוחד (למעשה הגניט היא סלע תמורה והשיש הוא סלע משקע, אבל לא ניתן למינוחים משמימים להפריע לנו), מה שמזכיר טיפוס על גבי שיש.
מצד שני, הזווית החדה בה מטפסים, מביאה את המטפס להשתמש בארבעת גפיו, לא רק ברגליים בעת הטיפוס, מה שללא ספק מזכיר (לפחות לי) את ספיידרמן, איש העכביש.

בכל מקרה הנופים הנשקפים מהפסגה, של עוד הרים ופסגות, יערות ובירת דרום קוריאה המשתרעת עד האופק...
ממש נהנתי, רק חבל שהעובדה שהשילוט, רובו ככולו בקוריאנית, הקשתה עלי למצוא את הנתיב הנכון והמפה של לונלי פלנט עלובה ולרכוש מפה מקומית אין טעם, כי גם היא, איך לא בקוריאנית...
אבל בסוף מסתדרים...

אגב, יש לי תשובה נכונה לשאלה "מה יש יותר - עליות או ירידות?"
ובכן, התשובה, אם זה לא היה ברור, עליות!
הכצעקתה?
ובכן, בעולם חיים למעלה משישה מיליארד בני אדם ועוד בעלי חיים דומים אחרים.
בכל אחד פועם לו לב קטנטן ובלב 2 עליות ו...
לא, לא שתי ירידות, אלא שני חדרים...
הידד!
ללא ספק בעולם יש יותר עליות!

עכשיו שאתם יודעים את זה, אתם יכולים לפתוח את שנת התשס"ה, השנה ה-5,765 מאז בריאת העולם בהרגשת הקלה, שאתם יודעים עובדה שלא ידעתם קודם...

אגב, האין זה טיפשי לחגוג את השנה ה-5,765 מאז בריאת העולם, כאשר סלעי הגרניט עליהם טיפסתי היום, מתוארכים ככאלו הנוצרו שנים רבות לפני?
אבל, מסורת, אין זה באמת משנה.
כאשר אני מבקר במקדשים בודהיסטים ורואה אנשים מתפללים ושרים לאלילים עשויים זהב ואבן, תוך כדי השתתחות על הריצפה, אני שואל את עצמי, מה יותר מוזר, להתפלל לאל בר קיימא, או להתפלל לאל אמורפי כל יכול.
כמובן שתשובה בפי אין, שניהם נראים לי מיותרים וחסרי כל הגיון.

בכל מקרה, מחר אני עוזב את קוריאה, בשעות הצהריים המאוחרות אני מפליג מכאן לעיר דליאן (DALIAN) שבסין, שם אפגוש שני חברים שטיילתי איתם שלושה שבועות ביונאן וסיצ'ואן וכנראה למחרת היום אסע לבייג'ין (מרחק כשמונה שעות נסיעה ברכבת) ואולי אמשיך לתאי שאן (THAI SHAN), ההר הקדוש ורק אז אגיע לבייג'ין.
לא משנה מה אבחר לעשות, את השנה החדשה אני חוגג בהפלגה מקוריאה לסין.

אז זהו, שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה.
שתהיו לראש ולא לזנב (ולא צריך להרוג דגים בשביל להוכיח את זה).
והכי חשוב, שתהיה לנו שנה שפויה ולא שנת טירוף כפי שכמה אנשים רוצים שיהיה, למען חיים טובים יותר עבורם בישראל השניה - זו בלי האבטלה, המיסים ולמעשה בלי כל חוק.

אלעד
דרום קוריאה