| 3/2008
קטע ראשון לשנת 2008
השנים האבודות?
בסוף השבוע שבו נכתב הטקסט הזה (כשבועיים טרם הפרסום, בשל מגבלות טכניות, כאלה ואחרות), הלכנו לתערוכה בשם "שנים אבודות" בגלרייה הלאומית (ברטיסלבה, למי ששכח. מכאן שהלאום הוא סלובקי במקצת).
בתערוכה תצלומים רבים שצולמו באזור הסלובקי של צ'כוסלובקיה הקומוניסטית בין השנים 1969 ל-1989, בין אביב פראג למהפכת הקטיפה.
התצלומים מעניינים. יש משהו מרתק בצפייה בתמונות ישנות.
אפשר למשל ללמוד לא מעט על התפקיד ששיחקה הדת במדינה האתאיסטית. בסלובקיה, לכנסייה הקתולית היה חלק נכבד בהתנגדות למשטר הקומוניסטי (אם כי כשעל כף המאזניים מוטל כובדה של ברית המועצות, גם אלוהים לא ממש עוזר).
דבר שמצאתי מרתק, היה האופנה.
אז נכון, ישנם אותם כפרים נידחים במזרח סלובקיה, בהם הבבקות (סבתות), נראות כבבקות מהאגדות (ואני תמיד מנסה לדמיין לי אותם בגילאים אחרים, כמו הילדים שלעיתים נראים לצדן באותן תמונות).
אבל מאידך גיסא, כשמתבוננים בתמונות משנים מסוימות, אפשר לראות הקבלה בין צדו האחד של מסך הברזל לצדו האחר.
בשנות השמונים במערב, התסרוקות היו מזעזעות, בלשון המעטה.
כך גם בסלובקיה, שנות השמונים החילו ימים רבים של Bad hair day.
אופנה, היא דבר חוצה גבולות פוליטיים. מה גם, שבמשטרים הטוטאליטריים שבמזרח אירופה, מוזיקה, לבוש, גראפיטי ועוד שער תופעות, שיחקו תפקיד פוליטי מרכזי בהתנגדות למשטר, באופן דומה למצעדי היום הראשון של מאי (שגם תמונות מהם מופיעות בגלריה) ששימשו כלי תעמולה של המשטר.
בהצצה לתמונות לשנות השבעים בסלובקיה, היה נדמה לי שאני רואה מראות שראיתי בתמונות מבריטניה באותן השנים, כאשר הוריי התגוררו בלונדון.
תסרוקות, חליפות ושאר ירקות. אז נכון, תמונות של מרקס, אנגלס ולנין לא היו פופולאריות באותה מידה במערב (תלוי באלו חוגים כמובן). אולם בכל זאת, נדמה היה לי שרב הדומה על השונה.
והדבר האחרון ששמתי לב אליו, היה סיגריות תוצרת המערב ופרסומות לפפסי קולה.
כאשר פיצה האט פתחה את סניפיה לראשונה בישראל, מסיבות פוליטיות (כמדומני החרם הערבי), לא ניתן היה לרכוש פפסי בישראל, כך שהרשת ייבאה באותן השנים את הזהב השחור מקפריסין.
ודווקא בסלובקיה, שהייתה מנותקת מאחורי מסך הברזל (כינוי שאגב הוטבע ע"י צ'רצ'יל), הזבל האמריקני היה פופולארי למדי (בימינו אגב, משקה מקומי בשם Kofola פופולארי יותר, בעיקר בשל מחיר העממי).
כשצפיתי בתמונות, לשנייה תהיתי לפשר הדבר, אולם אז נזכרתי במסחר הרב שהיה קיים בין שני הגושים היריבים.
בין אם מדובר ברזרבות דגן אמריקניות שנמכרו לבריה"מ בתמורה להתנהגות פוליטית רצויה ובין אם טובין אחרים. מסחר היה קיים בין שני הגושים, כחלק ממציאות מורכבת שחזקה יותר מאידיאולוגיה זו או אחרת.
מיתוסים לחוד ומציאות לחוד.
וכך, אין זה מפליא שהרשות הפלשתינית, היא קורבן הייצוא השני רק לארה"ב של אמריקה, לתוצרת ישראלית ללא יהלומים (זה הופיע באחד המאמרים בהארץ בשבועות האחרונים).
מתוך השנים האבודות
האולימפיאדה וחרם
די פופולארי לקרוא להחרמת המשחקים האולימפיים בביג'ינג, שאמורים להתקיים באוגוסט השנה.
בין אם אתה במאי קולנוע אמריקני ובין אם כותב יומן רשת.
אחרי הכל, אם לא כל חייך חיכית לעמוד גאה על דוכן המנצחים, אין קושי רב לקרוא להחרמת המשחקים, עד שמשטר סין יהפוך חברבורותיו.
ניתן להאשים את המשטר הסיני בהרבה דברים זדוניים.
קניית נפט סודאני ומכירת נשק בתמורה, חרף המתרחש בדארפור?
כיבוש טיבט מזה זמן רב?
פינוי (העברה בכפייה יהיה גם כן כינוי הולם) של מיליוני אנשים להגשמת כל מיני תוכניות גרנדיוזיות, בין אם קשורות למשחקים האולימפיים (בנייה מחדש של רובעים בביג'ינג, הרחבת שדה התעופה וכו') ובין אם לאו (Three gorges dam למשל).
וזה רק קצה קרחון.
וכמובן, אפשר מנגד לעשות רציונאליזציה של הצד הסיני והשיקולים שעומדים בפניו, שיקולים שלא ידברו רק על "רשע טהור".
אין לי כוונה לקחת צד לכאן או לכאן.
מה שכן ברצוני לומר, שחרם כזה, מעבר לזה שכפי שכבר ציינתי, די קל לביצוע אם מלכתחילה לא הייתה לך כוונה להשתתף, הוא מין לעג לרש.
כן. זה מעורר מודעות. יש שיטענו שזה מה שיביא לשינוי דרך ההתנהלות הסינית.
אבל, מדוע להחרים דווקא את המשחקים האולימפיים, כאשר תומכים בסין בכל דרך אחרת?
מי שבאמת ובתמים רוצה לפגוע בסינים, ראוי שיפסיק לרכוש טובין סיניים. בין אם מדובר בשעון, טלוויזיה, נגן מוזיקה או טקסטיל.
כמובן, זה בלתי אפשרי.
בדיוק כפי שניתן היה לרכוש פפסי בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית.
ואין זה אומר שכל חרם הוא חסר תכלית ונדון לכישלון מלכתחילה.
פשוט חרם, בטענה של נזק לסינים במקום שכואב להם ביותר, בתעמולה, נראה לי מיותר ועיקר הישגיו יהיו מירוק המצפון של הקוראים להחרמת המשחקים, שפועלים בידיעה (גם אם מודחקת) שלהצהרתם היפהפיה, אין ממש תוכן ממשי במציאות בה הם חיים).
אה. ומלבד זאת, יש לעצור כמובן את רצח העם בדארפור. כי אם לא הייתי כותב זאת, אני הרי תומך נלהב...
ומאמר שעברתי עליו לאחר כתיבת שורות אלו על ה"רונפוליזציה".
I’m not going anywhere
לוחיות הרישוי בסלובקיה מורכבות משתי אותיות בתחילת הלוחית שמעידות על המחוז (או עיר המחוז, ליתר דיוק) בו הונפק הרישוי למכונית ולאחריהן חמישה תווים נוספים.
למשל, מכוניות מחמשת האזורים המרכיבים את ברטיסלבה יתחילו ב-BA, מכוניות מאזור פזינוק הסמוכה יתחילו ב-PK, וכך הלאה.
זה נחמד. לעומת זאת, בישראל למשל, צריך לחפש את המדבקה שהדביק המוסכניק לאחורי המכונית ומכאן להסיק מהיכן המכונית (טסט בירכה? כפי הנראה המכונית מאזור הצפון. הרכב נקנה במוסך במפרץ חיפה? הבעלים של הרכב מחיפה או הקריות. וכך הלאה).
לכאורה, הייתם מצפים לראות אנשים שרכשו במיטב כספם מכוניות, מטיילים ממקום למקום. במיוחד כעת, כאשר שנגן (ההסכם לתנועה חופשית בין מדינות האיחוד האירופי ועוד כמה אספקטים שאינם מעניינינו כרגע) חל גם בסלובקיה ועוד כמה מדינות שהצטרפו ב-2004 לאיחוד, יצטרפו אליהם גם חברים מאזורים אחרים של הגבול.
ברם, בפועל, רוב המכוניות בברטיסלבה או בחניוני היערות הסמוכים, נוסעות ונושאות את לוחית הרישוי שמתחילה ב-BA.
מידי פעם אפשר לראות מכוניות מאזורים אחרים, אפילו מכוניות משוויץ, גרמניה, איטליה וצרפת (וכמובן אוסטריה הסמוכה). אך אלה מיעוטם של הרכבים.
הדבר נכון באזורים אחרים. בדולני קובין, רוב הרכבים שתראו יהיו בעלי לוחית רישוי שמתחילה ב-DK. בנמסטובו ב-NO. בז'ילינה ב-ZA. בסבטי יור ב-PK. ועוד.
כך גם במדינות נוספות הסובבות אותנו, רוב המכוניות מקומיות, הן ברמת המדינה והן ברמת האזור. למשל, רוב המכוניות בקרקוב שבדרום פולין, בה ביקרנו בסוף השבוע הזה (סוף פברואר, תחילת מרץ), היו מקרקוב.
אז כאשר אנשים רוכשים רכב, לפחות חלקם, אולי הם מפנטזים על נסיעות ימים אל תוך לילות, גמיעת מרחקים ולינה בעיר אחרת בכל לילה.
בפועל, רוב הרכבים חונים מידי ערב בחניה שליד הבית.
וכשיש מערכת הסעת המונים יעילה, מה שקורה לא אחת פה באירופה, במיוחד בתוך העיר, הצורך במכונית, כך נראה לי, הוא עוד "צורך כוזב".
לכל היותר, אפשר לשכור מכונית כאשר רוצים לטייל. זה זול וחוסך הרבה כאב ראש.
מלחמת העולם I
כאשר קראתי את הביקורת הזו של יהושוע ניר על הספר "הכפתור של פושקין", חשתי הזדהות מסוימת עם ספר שאני מסיים לקרוא בימים אלו – "The first World war: A complete History" של Martin Gilbert.
הספר, עב כרס למדי. מכיל שפע סיפורים ואנקדוטות בלי די, מן היום שקדם לרצח הארכידוקס פרנץ פרדיננד באמצע 1914 ועד תום מלחמת העולם הראשונה בסוף שנת 1918.
בקצרה, על אף כמה דברים מעוררי מחשבה ותמונות נהדרות, לא ממש התלהבתי מהספר או ליתר דיוק האופן בו הוא כתוב.
הספר הוא מין רשימת מכולת מסודרת באופן כרונולוגי של מאורעות שונים שהתרחשו במלחמת העולם הראשונה הנכתבת על פי כרכי היסטוריה רשמיים של יחידות אלו ואחרות ורשמים של המחבר מביקוריו באתר הקרבות שהפכו לאתרי קברות.
באופן כללי, הספר מוטה בצורה מרגיזה לצד האנגלו-סקסי, בעיקר בריטניה והדומיניונים שלה. עניין מובן, כאשר מדובר בכותב דובר אנגלית מהממלכה המאוחדת [כפי שהיותו יהודי, מסבירה מדוע הוא מזכיר כל סבתא יהודיה של אנשים שסיפורם נבחר להשתרבב לנרטיב המובא בספר], אך פוגם מאוד מההנאה מהקריאה).
שפע פרטים עשוי להיות דבר טוב. אך במקרה של הספר הנ"ל, על אף שלעיתים הוא מעניין, הוא מסיח את הדעת. במקום לסנן אירועים על פי חשיבות ולתארם, הסופר בוחר לספר על דמויות שנראות בעיניו חשובות, גם אם חשיבותן באה שנים רבות לאחר מכן (שארל דה-גול, היטלר, מוסוליני ועוד שאר דמויות שעלו לגדולה לאחר מכן והספר לא ממש מסביר מדוע דווקא סיפורן הוא החשוב), היא נובעת מייחוס משפחתי זה או אחר ("הבן של הגנרל הזה, הבן של ראש הממשלה הזה, הנכד של הקולוניאליסט הנודע ההוא וכדומה) ובין אם בכלל היו חשובות אי פעם (לעיתים, תוך כדי קריאה, נדמה כי כל החיילים הם בעצם משוררים אלמוניים וכל כמה שורות שנכתבו הופכות חשובות לאחר שכותבן חלף מן העולם).
תיאור פעילות הכוחות הבריטים במסופטמיה נגד התורכים, המלווה בהערה על כך שבתכרית נולד כך וכך שנים לאחר מכן סדאם חוסיין, בו לחמו כוחות בריטים במסגרת קואליציה במלחמת עיראק הראשונה, נראה לי לחלוטין תלוש מהנושא לשמו בחרתי את הספר הזה כאשר ניגשתי למדף הספרים בספריית האוניברסיטה בברטיסלבה.
אני מבין את הצורך של הכותב לתאר את המחקר המעמיק שעשה ואת ביקוריו באתרי הקרבות לאורך השנים. לא אכנס לניתוח השימושים והסיפוקים שבציון ביקור בבית קברות זה או אחר.
אך כאשר כותבים ספר שאמור להיות קריא, כזה שלא מעייף את הקוראים, ישנם פרטים שאולי ראוי היה לא לאזכר. כתיבה טובה לאחר מחקר מעמיק, מתבטאת לא רק בפרטים שמעלים על הנייר, אלא דווקא בפרטים שמשמיטים משום שהם פחות חשובים, חוזרים על עצמם או לא רלוונטיים.
המאבק על גליפולי למשל חשוב. אולם הסיפור על החייל X שלחם שם, עבר לחזית המערבית ולאחר שנתיים מצא שם את מותו, לא באמת תורם.
כמו כן, הניסיון המוגזם משהו של המחבר לרגש את הקורא ולהעצים את הטרגדיה שבמלחמה ההיא, הפך את הקריאה בספר לחוויה שדמתה עבורי לקריאה בעיתון יומי, כזה מזן העיתונות הפופולארית, הצהובה והצעקנית, שמנסה להדהים ולהלהיב את הקורא ובו בעת מסיחה את דעתו.
והרי לו הייתי מעוניין בקריאה בעיתון, ודאי הייתי ניגש לארכיון (או ספר שמתיימר להביא את הארכיון אלי ולא להציג לי את ההיסטוריה המלאה של המלחמה). העיתונות של אותה תקופה, ודאי הייתה עושה את זה באותנטיות רבה יותר. לשם כך הרי אין צורך בספר.
ובכלל, הרי לאחר שהספר כבר נמכר (או הושאל), מה הטעם בניסיונות הרבים של המחבר להמם את הקורא והניסיון להציג כל מתקפה כחסרת תקדים?
למי שמעוניין בקריאה קצת פחות מייגעת בנושא, אני ממליץ לבחור ספרים אחרים.
למשל, ספרו של פול קנדי, על עלייתן ונפילתן של המעצמות בין השנים 1500 ל-2000 (משעשע שהספר שנכתב ב-1987, מנתח את העתיד עם עולם בו בריה"מ שנפלה כשנתיים לאחר מכן, היא מעצמה שרירה וקיימת), בפרק המוקדש לתקופה, קצר בהרבה, אך מנתח את המלחמה בצורה מעניינת יותר (ולוא רק בשל ההקשר ההיסטורי).
או למשל ספרו של אריק הובסבאום, על התקופה שקדמה למלחמה, עוזר להבנת המלחמה הרבה יותר מהספר המיותר משהו של גילברט.
הואיל ואינני מומחה בהיסטוריית מלחמת העולם, אני סמוך ובטוח שתוכלו למצוא עוד ספרים רבים, טובים מזה, גם לא מבין אלו שהמלצתי שכלל לא מתיימרים לעסוק בנושא (ודאי לא להיות היסטוריה שלמה ומלאה, כמו הספר הנ"ל).
יחד עם זאת, על אף הגודש המיותר שבספרו של גילברט, כן מצאתי בו דברים טובים שאולי בגינם כן היה כדאי להשאיל את הספר.
למשל, לאור שפע הסיפורים, הוא בהחלט מצליח להעביר את הטיפשות והאווילות שבמלחמה. מאבקים לאומיים, שימור אימפריות על סף קריסה ועוד שלל דברים שנראים כיום מגוחכים בהקשר האירופי (ובכן, עדיין הבלקן הוא אזור טעון, אם ניזכר בהכרזת העצמאות של קוסובו מלפני זמן קצר וגם בשאר היבשת, המים השקטים על פני השטח רוחשים וגועשים מתחת, אבל אלו עניינים שאנו אוהבים להדחיק, כי הרי אנו נאורים ורק פוליטיקאים רעים מחפשים קרדום לחפור בו).
אינני זוכר את הנתון המדויק של מספר החיילים בריטיים שמצאו את מותם מול כיתת יורים בריטית במלחמת העולם הראשונה, אך המספר הוא תלת ספרתי. הרי, בעיני לובשי המדים, משמעת צבאית היא מעל לכל (כמובן, אפשר להבין את ההיגיון בכל שתרצה לשלוט על חיילך וכאשר אתה שולח אותם לקרב הם יילחמו ולא יערקו ויינטשו את שדה הקרב) והניסיון להפר אותה צריך לגרור תגובה רצינית ובכלל זה נטילת חיי החיילים המורדים. אמנם בבריטניה במשך מרבית שנות המלחמה השירות היה התנדבותי, אך בפועל, אני נוטה לראות במסכנים שהוצאו להורג אנשים שלא הייתה להם ברירה והם בחרו באפשרות ה"פחדנית" של לא להיות בקו החזית רווי הנשק (לא פעם בלתי קונבנציונאלי) ועל כן הוצאו להורג.
המוצאים להורג, כמו הפצפיסטים, זכו באותם ימים להצטייר כבוגדים (אלא אם הצליחו להוציא את מדינתם מהמלחמה, כפי שקרה ברוסיה שחוותה שתי מהפכות תוך כדי המלחמה, עד שיצאה מהמלחמה).
הגיבורים של אותה תקופה, דווקא העדיפו להיות בחזית, לאנוס את נשות הכפרים בהם חלפו, לבזוז את הייקבים וכדומה, בין אם היה מדובר במדינתם וכמובן אם מדובר היה בשטח כבוש.
גם המהירות המדהימה בה הופכים ידידים לאויבים בלטה בתחילת ספר.
אחרי הכל, השנים שקדמו למלחמה היו שנים של נאורות ומסחר ליברלי. ימים בהם אפשר היה לטייל באירופה ללא דרכון (בדומה לשנגן בימינו, באזורים נרחבים יותר).
הבריטים טרם שנאו במיוחד את הגרמנים ובית המלוכה טרם שינה את שמו מהנובר.
ופתאום, מלחמה, האויב הופך רשע ומרושע, כזה שמצדיק יציאה למלחמה טוטאלית המקפחת את חייהם של מיליונים. הרי רשעות האויב היא תמיד תירוץ טוב מהרחבת הטריטוריה, רצון להשיג הישגים פוליטיים או סתם לחץ מצד תעשיית הנשק המקומית או אנשי צבא משועממים.
והדברים הללו לא משתנים. גם בימינו, מלחמות פורצות חיש מהר. גם בימינו, האויב של אתמול הוא הידיד של מחר ולהיפך.
לסיום, משפט שאימצתי לי מהספר, לצערי אינני זוכר למי הציטוט מיוחס, הוא שבמרחק השנים (כיום כבר למעלה מ-90 שנה), גם החיילים שזכו לקבר, הם חיילים אלמוניים. כלום מישהו מקוראים יכול להיזכר בשם של מישהו שמצא את מותו במלחמה ההיא? מבין הזוכרים, יש המסוגלים לנקוב בשמם של יותר ממאה מקורבנות המלחמה?
ואם להעביר את זה למציאות בישראל, אני זוכר שבתיכון הכריחו את התלמידים בבית ספרי לפקוד קברים של חיילים שנפלו במלחמת העצמאות ומלחמת סיני, משום שבני משפחתם זקנו, נפטרו ולא פוקדים אותם עוד.
נו. אפשר לטעון שבחיוב בני נוער לבקר איזה קבר, יש משום כבוד למתים ולא הדגשת האירוניה שבניה היקרים נשכחים ("נזכור את כולם", כפי שנכתב בשיר הרעות).
זה מסוג הדברים שלא ממש ניתן לשנות.
אך יחד עם זאת, משום שבישראל בוחרים (ויש שיאמרו, "נכפה עלינו") להמשיך לחיות על החרב (עם ארסנל גרעיני, על פי מקורות זרים), נדמה לי שחשוב ש"תדע כל אם עברייה" ויידע גם כל חייל שיוצא אל הקרב, שבסופו של יום, גם הוא, חייל אלמוני שנלחם מלחמות לא לו.
ואין ממש הבדל אם הוא נפל בספינה שטובעה בים הצפוני ב-1915 או על ספינה ישראלית מול חופי לבנון בקיץ 2006. אם בכיבוש פלשתינה בעשור השני של המאה העשרים או בזה הנוכחי על ידי כוחות אחרים.
מי יזכור אותם?
סוף העונה
הואיל ותדירות הכתיבה של בבלוג ירדה ל"אחת להרבה זמן", טרם ממש יצא לי לכתוב בשנת 2008. מכאן נובע שלא ממש הספקתי להתייחס, לפחות השנה, למכירות סוף העונה שלאחר בהלת הקניות שלפני חג המולד.
כמידי שנה, מזה זמן רב (אך לא רב כגילו של האיש אשר לכבודו מציינים את חג המולד), כחודש לפני החג, מתחילה בהלת קניות. הרי זו מסורת לקנות מתנות לכבוד החג (אני אגב קיבלתי מכסה לווק וכובע צמר. ותודה למשפחתה של בטקה).
כפועל יוצא של הביקוש, יש מי שמספק את ההיצע – החנויות.
כפי שקורה לא אחת, ללא קשר של ממש לביקוש האמיתי, מי שמספק את ההיצע, מנסה להגדיל את הביקוש, זה על ידי של פרסומות ומבצעים.
חרף המכירות המתוגברות, אחרי החג, נותרות מתנות רבות מיותמות.
הואיל והאנשים השקיעו את עיקר המזומנים שלהם לפני החג, פחות אנשים יקנו את המתנות לאחר הכריסמס, מה שאומר שכדי להיפטר מהעודפים, נאלצים בעלי החנויות למצוא דרכים לעודד אנשים לרכוש מהמלאי.
אחת הדרכים הפופולאריות היא מכירות החיסול, ה"סיילים".
וכך, שיטוט זריז בקניונים וברחובות הקניות, חושף את המשוטט לשלל שלטים המעידים כי בבית העסק מתקיימת מכירה "חסרת תקדים" עם הנחות משמעותיות.
לא אחת, ראיתי שההנחות מגיעות לכדי 70% מהערך המקורי ואף יותר.
כשאלו הם פני הדברים, מודגשת האיוולת באופן בו נקבעים המחירים.
אם מחירה של שמלה הוא 100 אירו בשבוע מסוים ו-30 אירו בשבוע שלאחר מכן, לשמלה עצמה אין ערך של ממש.
תג המחיר הוא אשליה. מין פרמטר שאמור לעזור לך לכמת את השקעתך, גם כאשר אין לכך ערך של ממש במציאות.
הרי זה לא שהתופרים ייעלו את עבודתם ב-70%. הפקת חומרי הגלם לא השתנתה.
השתנה רק הסכום שבעל העסק חשב שהוא ישיג את התמורה המיטבית ביחס בין הרווח על כל יחידה ובין כמות היחידות שתימכרנה.
המשחקים הללו, אולי עוזרים לשכנע רבים להשתתף ב"חגיגת" הקניות.
אני באופן אישי די נגעל מזה ומשתדל לרכוש כמה שפחות.
ובהקשר הזה, תודה למיכל שלפני זמן מה שלחה לי קישור לסרטון הבא.
הסרטון עוסק בענייני הסביבה והקשר שבין צרכנות לזיהום.
מהידוע לי, מצאתי כמה אי דיוקים ובעיקר הגזמות הנובעות מאופן ההגשה האמריקני, המתלהב מכל פיפס כאילו היה הדבר החשוב עלי אדמות.
יחד עם זאת, מדובר באחד הסרטונים היותר טובים שראיתי בנושא.
אז אתם מוזמנים להשקיע כעשרים דקות בצפייה בו.
ואם בענייני עסקים עסקינן, אקנח בכך שלמאפייה שאפתח ביום מן הימים, אם אפתח מאפייה אעניק את השם:
Rolls Royce.
זה לבטח שם מבטיח ללחמניות איכות.
ואגב, תהנו משנת 2008.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
