בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

רואנדה זה כאן

לא ממש נעים לפתוח את העיתון (או להקליק עם העכבר באתרי החדשות) ולגלות שבטריטוריה הסמוכה לנו, שעדיין איננה מדינה עצמאית לחלוטין אלא בת חסותה של ישראל, 70% מוגדרים עניים וכ-15% מהילדים ברצועת עזה שגילם פחות מחמש, סובלים מתת תזונה.

יתכן ומצב העוני ברשות הפלשתינית אינו גרוע כמו זה שבכמה מדינות באפריקה, אבל כמובן משווים את המצב בשטחים לזה שבישראל (והרי כאשר אדם עני בעזה, הוא פוזל אל עבר תנאי המחיה בישראל ולא אלו ברואנדה) ומוסיפים לעובדה שישראל הורסת בשיטתיות תשתית פלשתינית, שבלאו הכי רעועה (למשל הריסת בתים שלעיתים נעשית בטוענה שמדובר בבתי מחבלים, לעיתים בטוענה שהבתים מפריעים לפעילות צה"ל ולעיתים בטוענות אחרות, אשר התוצאה של כולן היא השארת אנשים ללא קורת גג), הרי שלישראל יש אחריות רבה (גם אם לא האחריות הבלעדית) לקטסטרופה בשטחים.

חבל שלא כל הציבור בישראל מבין שמצב רע בשטחים, הוא לא בהכרח דבר טוב לישראל. האנרכיה השוררת מעברו השני של הקו הירוק בשנים האחרונות, לא הואילה לאיש, אלא להיפך, רק גבתה קורבנות רבים משני עבריו של הקו, החומה או WHATEVER.

כאמור עוני משני עבריו של הגבול, מביא לקיצוניות בשני הצדדים ותורם לשפיכות הדמים המיותרת.

בכלל, לא נראה שלהיות פלשתינאי זה תענוג גדול בימים אלו, בהם ילדות בראשית גיל הטיפשעשרה, נורות למוות בדרך לבית הספר על ידי חיילי צה"ל, בטוענה שהן נראות מסוכנות וליקוט בית הספר שלהן עשוי להכיל חומר נפץ.

במקרה הזה של הילדה שנורתה למוות על ידי חיילי צה"ל, קצת קשה להאמין שחיילינו נהגו על פי הוראות הפתיחה בנשק, אשר כוללות קריאות אזהרה, יריות אזהרה לאוויר ולבסוף ירי לעבר כיוון הרגליים, שכן מגופת הילדה, כך נטען, הוצעו כעשרים קליעים, מה שמעיד על כך שמישהו עשה וידוי הריגה טוב טוב, לפני שהוא רץ לטעון שמדובר במחבלת בפוטנציה.

מה שחסר לנו כעת

אז אני קורא לי להנאתי את הסיפור על פתיחתו הקרבה הבאה של נתב"ג 2000, טרמינל 3 כפי שהוא מכונה בשילוט באזור נמל התעופה, אשר אמור להיפתח, בעזרת השם והבירוקרטיה הישראלית ב-2 בנובמבר 2004, רק כחמש שנים לאחר המועד המתוכנן, לפחות על פי שמו.

אז בכתבה ב-YNET, מספרים לנו ניסים ונפלאות על שדה התעופה החדש והמודרני, אשר יכלול, איך לא, כיאה לשדה התעופה של עם חובב CONSUMIMG, המון, אבל המון חנויות, בהם מיטב עניי ארצנו, אשר טסים לפחות פעם אחת בשנה לחופשה בחו"ל (כי זה זול), יבזבזו ממיטב כספם על מוצרים שאינם באמת צריכים.

חנויות דיוטי פרי, חנויות פטורות ממכס הן עסק משתלם ביותר. הרי המחיר בסופו של דבר דומה למחירים שאפשר למצוא בחנויות רגילות בארץ, אולם בעלי העסקים (אשר רובם מנוהלים על ידי שתי חברות הענק - ג'יימס ריצ'רדסון וסקאל) לא נדרשים להפריש מיסים למדינה (טוב, לפחות חלק מהמיסים - מס ערך מוסף), מה שאומר שאת הרווחים, הם גורפים ישר לכיסם.

בכלל, כל המהות של רכישת מוצרים לפני טיסה, בהנחה של משתמשים בהם בחו"ל, אלא מפקידים אותם במקום המתאים בנתב"ג, נראית לי מיותרת. אני לא מתנגד למכירת סוללות בשדה התעופה, לאנשים שנזכרו לפתע ששכחו את הסוללות הרזרביות למצלמה, אבל מה בין טלויזיה ומערכת קולנוע ביתי, לבין טיסה לחו"ל?

התשובה כמובן פשוטה - יש מי שייקנה ואפשר להפיק רווחים.

כאמור, חנויות דיוטי פרי, ברחבי העולם אינן זולות כלל וכלל. אני רק יכול להביא כאן לשם דוגמא את חנות הדיוטי פרי בהונג קונג, בה ניתן לרכוש IPOD MINI של אפל ב-2,250 דולר הונג קונג, כאשר המחיר הרשמי למוצר הוא 1,900 דולר הונג קונג (וכן, אפשר להשיג אותו במחיר זה במספר מצומצם של חנויות המוכרות במחיר הרשמי, מפני שככלל, בהונג מנצלים את העובדה שהרבה תיירים קונים שם ולא ממש יודעים היכן לחפש את מבוקשם). זו כאמור רק דוגמא, מפני שאת מרבית המוצרים הנמכרים בדיוטי פרי, אפשר להשיג במחירים פחותים.

נוסטלגיה

עיון קצר בכתבות שנכתבו לאחרונה במוסף המחשבים של YNET, מעביר את התחושה שהנה הגענו אל עידן בו אין יותר מקום להתפתחות טכנולוגית, הגענו אל קצה היכולת האנושית ומכאן כל שנותר הוא לדרוך במקום ולהתרפק על העבר.

אחרת קצת קשה לי להסביר את הכתבות הרבות על ה"היסטוריה" של עולם המיחשוב והאינטרט, גם בנושאים זניחים ולא חשובים כמו ההיסטוריה של הטלטקסט שנכחד מהעולם, ה-IRC שגזל מאיתנו כל כך הרבה זמן איכות בימים עברו, לידתו של מוסף קפטן אינטרנט, מוסף המחשבים של עיתון הארץ, מאגרי מידע שהיו קיימים לפני שהחיבור לאינטרנט היה נפוץ - BBSים ועוד כל מיני כתבות שכל מטרתם, היא לכאורה לעשות סדר בעבר, אבל בפועל, לעניות דעתי, מעידה על כך שלדעת אנשי YNET, אין כל חדש תחת השמש בתחום הטכנולוגי (כמובן שזה לא נכון, פשוט הרבה יותר פשוט ונוח לראיין כמה אנשים ולספר סיפורים שקרו לפני עשרות שנים ולא להיות עם היד על הדופק).

בחירות לנשיאות העולם

בעוד כחודש יתקיימו בארה"ב בחירות לנשיאות, כאשר המתמודדים הם הנשיא המכהן ג'ורג' וו בוש מהמפלגה הרפובליקנית, המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי והמועמד העצמאי (או מה שמכונה בכל מערכת בחירות בארה"ב - "הבדיחה" ראלף ניידר.

הרבה כסף ויוקרה מעורבים במרוץ הזה, אשר ייקבע מי יהיה נשיא ארה"ב בארבעת השנים שאחרי, או במילים אחרות מה יהיה גורלן של מדינות כמו סוריה ואיראן, אשר בוש, כך על פי דיווחים שקראתי ב-NEWSWEEK, סימן לו כיעד הבא.

קצת קשה לשחק במשחקי "אילו", אולם מעניין לדמיין כיצד היו נראות השנים האחרונות, לו אל גור היה נבחר בבחירות לפני ארבע שנים ולא הקאובוי מטקסס שכה רבים אוהבים לשנוא, או לפחות ללעוג לאינטליגנציה שלו (זה משהו שמצאתי משותף לכל האנשים שפגשתי בטיול האחרון, ללא תלות במדינת מוצאם). האם ארה"ב הייתה נוהגת באפגניסטן כפי שנהגה לאחר המתקפה של האחד עשר בספטמבר, האם אל גור היה יוצא להרפתקה העיראקית לחיפוש נשק להשמדה המונית שטרם נמצא שהותירה את עיראק באנרכיה ובכאוס, אשר בו כל זר השוהה במדינה הוא מטרה לחטיפה, הוצאה להורג ושידור הדקות האחרונות של חייו באינטרנט.

אני מניח שבקרוב נדע מי הולך לעמוד בראש המדינה שרואה עצמה כמובילת "העולם החופשי" ובינתיים אתם מוזמנים לקרוא מעט על מערכת הבחירות והמועמדים, בחסות מעריב.

ועד כאן להפעם.

עוד לא התרגלתי לכתיבת פוסטים יותר מידי ארוכים העוסקים ביותר מידי נושאים...

אלעד