בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

טוב, מחר שנת לימודים חדשה.

לכאורה המון הזדמנויות חדשות, המון סיבות להיות מאושר ושמח...

אז למה אני מרגיש כזו ריקנות בפנים?

למה עצוב לי ורע לי?

הלכתי הערב ברחוב.

אורות פנסי הרחוב נראו כל כך מאיימים דרך מסך הדמעות שכיסה את עיניי.

האנשים שנראו דרך זגוגיות עיני הרטובות נראו משוטטים חסרי מטרה.

ילדים שיחקו ברחוב מאושרים כאילו כלום לא קרה.

מכוניות נסעו להן ברחבי העיר כאילו הכל כרגיל.

ורק אני ואולי רק עוד כמה מיליונים בודדים בעולם, הרגשנו שקרה היום משהו נורא.

הבוקר שיחל מחר עם הנץ החמה לא יהיה כתמול שלשום...

אז נכון, גם מחר בבוקר הציפורים יצייצו.

אבל הן תשרנה שירי דיכאון.

אמת, גם מחר בבוקר אני אתעורר, אבל לא עם החיוך הרגיל על הפנים.

אני גם לא ממש במצב רוח ללכת לישון, כי אני לא בטוח שאני רוצה להתעורר למציאות של מחר בבוקר...

למעשה, אין לי מצב רוח בכלל. באופן אירוני במצב כזה אני מכונה "מצוברח", כלומר אחד בלי מצב רוח...

אז בינתיים אפסיק לזמן מה את הכתיבה בבלוג, עד שמצב רוחי יחזור אלי.

אולי זה ייקח יומיים, אולי שבועיים ואולי חודשיים.

במוקדם או במאוחר אני אשוב לכתוב כאן, אך בינתיים אני צריך כמה ימים לחשוב על כל כך הרבה דברים בלי לשתף איש במחשבותיי.

אז שנת לימודים שמחה ומאושרת לסטודנטים שבינינו, בהצלחה לכולם (אפילו שזה לא ממש אפשרי) וזהו בערך...

אלעד