בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

משום מה המספר המצומצם יחסית של ישראלים ה״חברים״ עמי בפייסבוק (את רובם הכרתי במהלך לימודי לתואר ראשון), מצליחים לחלוק לא מעט הספדים לא רשמיים ליוסי שריד. וחלק ניכר מאותם הספדים נכתבים במתכונת שהזכרתי בכותרת, משהו כמו ״לא הסכמתי עם דעותיו, אבל הוא היה אדם נפלא״ וכולי וכולי. בדרך כלל עם דוגמא או שתיים על האופן בו שריד עזר לפלמוני בהיותו שר או חבר כנסת.

אני משוכנע ששריד היה אדם נפלא ואחד הפוליטיקאים הטובים שפעלו בישראל. לא אשתמש בקלישאת אחרון דור הנפילים, כי נדמה שבכל מספר חודשים עוברת מן העולם עוד אישיות דגולה ובתי הקברות גדושים באנשים שאין להם תחליף. מעולם לא חיכיתי למותם של אנשים כדי להגיד להם מה שאני חושב עליהם. למעשה, קראתי ביום שישי את מאמרו (האחרון, כך הסתבר זמן קצר לאחר מכן) של שריד ״בהארץ״ (השימוש שלי באתר הארץ מתמצא בקריאת מאמרים ממספר מצמצם מאוד של פובליציסטים) ושלא כהרגלי החלטתי להשאיר תגובה, תגובה 20.

תודה לך יוסי שריד על סיכום מסורת ארוכה של איפה ואיפה. לא חידשת דבר, רק הארת שוב את הצביעות הגדולה של ״שמשון המסכן״...

את התגובה השארתי בשבע בבוקר (תשע שעון ישראל) ובאותו הערב שאף שריד את נשימתו האחרונה. אני בספק אם קרא את תגובתי בטרם נדם לעולם, אך לא ארצה להוסיף על מה שכבר כתבתי.

בעצם, בהשראת בנימין נתניהו שכתב שהעריך את שריד בשל העברית המוקפדת שבפיו ובעטו, אוסיף שהערכתי את שריד בזכות המשקפיים שהרכיב. נשמע מטומטם? ובכן לא הרבה יותר מטומטם מהספדים אחרים שקראתי ובהם זה של נתניהו.

שאלתי את שירות המפות המהולל של גוגל כיצד להגיע מחיפה בישראל לפטרה שבירדן. רציתי לדעת כמה זמן לוקח הטיול ובאיזה מעבר מומלץ לחצות לירדן. לא ציפיתי לתשובה היחידה שגוגל נתן לי....

מסתבר שכדי להגיע לפטרה קודם כל רצוי לעלות צפונה ללבנון, לשבור מזרחה לכיוון דמשק בין צור לצידון. הפסקת חומוס וצפייה בהוצאות להורג של דאעש בסוריה ויורדים בכביש לרבת עמון, מתישהו חוצים את הגבול לירדן וממשיכים ישר עד לפטרה. כמה קל. כמה פשוט. הם אפילו מזהירים שיש מספר כבישי אגרה בדרך, אך אל חשש, זה לא כביש 6 אז לא לדאוג ואפילו לא נוסעים בשטחים... אין בעיות לחצות גבולות שסגורים לקהל הרחב מזה עשרות שנים. אין מצב איבה, אין מתיחות, אין מלחמות אזרחים פרועות שמשתוללות. הכל הגיוני ופשוט.

אם זו לא הייתה מפה של המזרח התיכון, הייתי משוכנע שזה חלום באסמפמיא.

אלעד

אגב, לפי Here, זה לוקח בין 5 ל-6 (לא כולל עצירה במעבר הגבול). שלושת המסלולים המוצעים אפילו נראים הגיוניים.

בימים אלו אני כותב בעצלתיים על הטיול לנפאל בנובמבר האחרון. אחד הדברים החקוקים בזכרוני היטב מהלילה הראשון בנפאל ואלו שעברו אחריו הוא המחשבות שהתרוצצו במוחי במהלך הטיול, במיוחד כאשר שהינו בבית המלון רב הקומות (יחסית) בקטמנדו, על כך שאם לפתע תרעד האדמה אנחנו אבודים. הבתים של קטמנדו מטים לנפול גם ללא עזרת איתני הטבע. הם עומדים שם עשרות ואף מאות שנים בלב ההימאליה, אזור מועד לרעידות אדמה, בו אסיה פוגשת את תת היבשת ההודית.

זכורה לי תחושת ההקלה כאשר המראנו מקטמנדו בשלום (בטרם נחתנו בדאקה, עוד חוויה מרטיטה, אבל על כך בקטע שעוד יבוא על הטיול). והנה, לא חלפה אף חצי שנה מאז שחזרנו מנפאל ואני קורא על רעידת האדמה החזקה שפקדה את האזור, היכן-שהוא בין קטמנדו לפוקרה.

בין קטמנדו לפוקרה שוכנת עיירה קטנה ויפהפיה ושמה בנדיפור. ככה היא נראתה ב-27 בנובמבר 2014:

בנדיפור, נפאל בשעת בין ערביים

לבי ומחשבותיי עם המיליונים הנמצאים בגן העדן הזה שבין רגע הפך לגיהנום.

לפני מספר שנים התאהבתי בנמרוד. לא, אין מדובר בוידוי יציאה מהארון, כוונתי היא ל-Nimrud (או בעברית כלח), העיר העתיקה שבמסופטמיה, בעיראק של ימינו. היה זה בקומת הקרקע של המוזיאון הבריטי, לא רחוק מאבן הרוזטה ועתיקות רבות שנמצאו במזרח הקדום ומצאו דרכם לבירת האימפריה שהשמש לא שקעה בה עד ששקעה עליה.

הנה תמונה של אחד משערי העיר שצילמתי ב-2012:

משערי העיר נמרוד בעיראק, המוזיאון הבריטי

האומנות האשורית יפהפיה. אנשים שחיו לפני כשלושת אלפים שנה פיסלו דמויות מזוקנות עם שיער מסולסל בגוף אריות כדי להטיל מורה על הבאים בשערי העיר. אנשים מכונפים עם פני נשר ואלפי חיילים מתוארים בתבליטים שנשמרו במשך אלפי שנים. חלקם פזורים במוזיאונים במערב, אך רבים נותרו במקומם.

גם אם אחיה למשך 3000 שנים נוספות ואתאמן כל יום, לעולם לא אצליח להשתוות לאומנים שפיסלו את היצירות הללו בכישרון כה רב. באופן כללי, יצירה גרפית אינה הצד החזק שלי ופיסול הוא ממני והלאה. אך גם מבין אלו המכונים אומנים בימינו, יצירתם של מעטים בלבד תשתווה ליופיה של האומנות האשורית או המעט ששרד ממנה ובה חזיתי.

והנה לפני מספר ימים קראתי את הידיעה הבאה על ״המדינה האסלאמית״ (דאע״ש, כפי שהיא מכונה בעברית בהתאם לראשי התיבות הערביים), ארגון טרור המתיימר להיות חליפות אסלאמית, שחטיפת זרים ועריפת ראשם מול מצלמות ודרישת כופר, רציחתם של אנשים שלא מסכימים עם אמונתם הדתית (כופרים, אם תרצו) ובאופן כללי הטלת טרור כבר לא מספקים אותם והם עברו לעיסוק שפושעי מלחמה חמדו מאז ומעולם, אומנות.

הנאצים למשל, בזזו מכל הבא ליד, אומנות, עתיקות ומה לא. הסובייטים השיבו להם כגמולם שנים בודדות לאחר מכן. אנשי המדינה האסלאמית לעומתם לא שומרים לעצמם אלא מנתצים פסלים בנמרוד ובמוזיאון במוצול בתואנה שמדובר בעבודת אלילים. הקוראן הרי אסר במפורש עבודת אלילים.

אין מדובר בפעם הראשונה. שדברים מסוג זה מתרחשים בשנים האחרונות. טמבלים מוסלמים הציתו ספריה עתיקה בטימבוקטו, מאלי, לפני כשנתיים. הטאליבן באפגניסטן פוצצו את פסלי הבודהה בבמיאן לפני כעשור וחצי בשל אותו תירוץ, עבודה זרה אסורה.

על אף שהדוגמאות עד כה עסקו במוסלמים, אין מדובר בעניין שייחודי לאסלאם. ספר הספרים היהודי מלא בתיאורים על היופי שבנתוץ מזבחות אלילים (רוצים דוגמא? פתחו שופטים ו׳ כ״ה-כ״ח או מלכים ב כ״ג מפסוק ו׳) ואני סמוך ובטוח שבנסיבות גיאופוליטיות אחרות היו אנשי המדינה היהודית פועלים באותה דרך בה פועלים אנשי המדינה האסלאמית. הם מדגימים בשיטתיות מה הם אוהבים לעשות ל״גויים״ גם עתה. וכמובן, מדינות נוצריות לאורך ההיסטוריה פעלו באותו אופן ממש. לא בכדי העולם הנוצרי, Christendom, מחק כמעט לחלוטין את העולם הפגאני שקדם לו מרגע שקבוצה מקומית זו או אחרת ״קיבלה״ על עצמה את הנצרות. באירופה פגאניות היא קוריוז ששמור למספר רוחניים שמחפשים את מורשתם או קבוצות מיעוטים שנדחקו אל מעבר לחוג הקוטב. באיסלנד למשל הודיעו על בניית מקדש פגאני לראשונה זה אלף שנה, אך מדובר במיעוט מבוטל שיכול להרים ראש רק בשל הדומיננטיות המוחלטת של ההגמוניה הנוצרית במקביל להיחלשות הדת ועליית נס החילוניות ברחבי היבשת. האם יש צורך להזכיר מה קרה ל״עבודה הזרה״ ביבשת אמריקה במפגש עם מאמינים מונותאיסטיים על פי דרכו של ישוע מנצרת? האם לאמונה המסורתית באפריקה היה סיכוי מול המיסיונרים האירופאים?

הסיבה שהדוגמאות על פיצוץ ארכיאולוגיה בודהיסטית ואשורית מהשנים האחרונות באות בעיקר מקרב קבוצות מוסלמיות היא שהן פועלות במקומות הגובלים באנרכיה (אפגניסטן, עיראק, סוריה, מאלי, סומליה וכולי) ויכולים להגשים את הפנטזיה הרטובה של טמבלים דתיים באשר הם, השמדת אלה שאינם כמותם ומחיקתם מהזיכרון. מדובר כמובן בניסיון נואל, אבל לשיטתם הוא מלהיב את ההמון.

הרי מי באמת מתעניין בצדקה? מה מלהיב בעלייה לרגל ותפילה ועוד כל מיני דברים בלתי מוחשיים? האם לא מרשים בהרבה לראות פסל שעמד במשך מאות ואלפי שנים נשבר בהינף קורנס? האין זה מלהיב בהרבה להיות בצד של המנצחים והחזקים לכאורה? במיוחד אם בפועל מדובר באחת הקבוצות הנחשלות במאות האחרונות שלא הצליחה להדביק את פיגורה מאחוריה העולם המערבי? זה עובד מצויין על אנשים שגאים להיות יהודים (ובזה מסתכמות הסיבות שלהם להיות גאים). אז למה שזה לא יעבוד על אנשים שגדלו בדיקטטורות חשוכות ומתנדבים מערביים שבאים בעיקר משולי החברה ובינם לבין נדבכי החברה המערבית אין דבר וחצי דבר?

כשאני מתבונן בתמונות של ארכאולוגיה אשורית נשברת בעיראק על ידי חוליגנים, המחשבות שמתרוצצות בראשי הן על כך שמדובר בחלמאים חסרי כבוד והערכה לעבודתם של אחרים. אנשים שלא השיגו בעמל דבר בחייהם וכך הם יכולים לנתץ ולהחריב עבודה מסורה של אחרים שלא תסולא בפז. גם אם נרצה מאוד, לא נקים לתחיה את אנשי מסופטמיה כדי שישקמו את הריסותיהם. נוכל להכין יציקות של הפסלים ששרדו או לשחזר את אלו שנהרסו. אך המקור יאובד ולא ישוב.

יתכן והמנוולים שהורסים עתיקות במזיד הם הבורים הכסילים שנהנים מדקות התהילה שלהם בהשמדת פסלים שפוסלו אלף וחמש מאות שנה לפני שהנביא שלהם ראה לכאורה את האור, גיבורים על אבנים שלא יכולות להחזיר להם כגמולים. אך מהכתבה ב-BBC ובאופן כללי מקריאה על האופן בו אנשי המדינה האסלאמית מממנים את פעילותם עושה רושם שמדובר בפעילות מחושבת.

לעתיקות ערך היסטורי בכך שהן שופכות אור על החיים של אלו שקדמו לנו. באופן זה או אחר בעורקנו זורם הדם של האנשים שחיו באשור (מבחינה מתמטית, אם נלך כמה עשרות דורות אחורנה, לכולנו יש אב או אם משותפים) ויש לנו עניין לגלות כיצד חיו אבותינו שפיזית לא היו שונים מאיתנו בהרבה. אך בשל נדירותם של חלק מהחפצים הם יקרים מאוד. והנה, אם משדרים תמונות שעתיקות מנופצות, הרי זה הגיוני שמספרן שהוא מטבעו מוגבל (כאמור, אין בימינו אומנים אשורים שפעלו לפני אלפי שנים) הולך ופוחת. לפיכך, הערך של העתיקות ששרדו עולה. לפיכך מי שמוחר עתיקות מהאזור (רמז, המדינה האסלאמית מוכרת) יכול להרוויח יותר על העתיקות שבזז. זה די דומה להיגיון הכלכלי המעוות לפיו אם בשנה מסויימת צומחות יותר מידי עגבניות חקלאים ישמידו את חלקן כדי שהמחיר של כל עגבניה ששרדה יעלה.

לאדם ההדיוט זה עשוי להישמע כטיעון משכנע, עד אשר חושפים אותו לרעיון של הגדלת השוק, כלומר עידוד צריכת עגבניות על ידי מציאות שווקים חדשים, אולי יצירת מתכונים חדשים על בסיס עגבניות והכנת שימורים וכו׳ יביאו לעליית ערך העגבניה מבלי להשמיד מזון בעולם בו עדיין יש מאות מיליוני רעבים. ואז הרעיון של השמדת פריטים כדי להגדיל את ערכם של הפריטים ששרדו נשמע כרעיון מטומטם.

אם הייתה מחלחלת לתודעתם ההבנה הזו, התגובה המתבקשת הייתה עידוד לימוד פלורליסטי. יצירת עניין במורשת המשותפת לבני האזור שכוללת אלפי מלחמות שולל, שליטה ודיכוי וכדומה, אך גם יצירה אנושית שאין גבול ליופיה. אך זה עומד בניגוד למה שהמדינה האסלאמית מייצגת. אין היא מייצגת את האסלאם בפריחתו בימים שעמד בחזית המדע, המתימטיקה והאומנות. היא מייצגת אם קידום הבערות והנחשלות של ההמון כדי לקדם את האינטרס של אליטה המתיימרת לדבר בשם האלוהים.

ומכאן יבוא סופה ולפחות כאן הגבול לגידולה של המדינה האסלאמית. אפשר לרמות מעט אנשים הרבה זמן, ואפשר לרמות הרבה אנשים מעט זמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. מי ירצה לחיות תחת משטר כה מדכא? וכזה הוא כל משטר המתיימר לדבר בשל איזו חוכמה עתיקה שלא מכבדת חוכמות עתיקות אחרות.

אז התבוננתי בסרטון הזה, משעשע למדי, ובו בחור ש״בשם המדע״ מכופף אייפון 6 פלוס כדי לאמת, ״באופן מדעי״ כמובן, את הדיווחים לפיהם הטלפון החדש והגדול של אפל מתכופף בכיס. ונותר בכפיפותו (בניגוד לחומר אלסטי).

כמובן, כל קשר בין מדע לסרטון הזה מקרי בהחלט. אבל האופן בו הוא מתאר את מעשיו בהחלט מוסיף נופך משעשע לסרטון שעיקרו הוא הצגת האייפון החדש, אשר כמו תמיד לדברי אפל הוא הכי נפלא בעולם, כמוצר בינוני למדי, בהחלט לא כזה שמצדיק אפילו שקל פרימיום. בפעם האחרונה שפגם דומה התגלה בטלפון של אפל, בין האלים סטיב ג׳ובס, שנאסף מאז אל חיק אבותיו, נדרש לחצי שעה כדי להקניט את המתחרים תוך כדי הצגת הבעיה בעיצוב האייפון 4 כפיצ׳ר. סרטון מסיבת העיתונאים שערכה אפל ביולי 2010 מרתק.

אגב, זו לא באמת הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. בין לבין אפל שחררו המון מוצרים שלא בדיוק סיפקו את הסחורה כאשר הושקו, שירות מפות כושל, מכשיר אייפד שמתחמם במהירות והוחלף חודשים ספורים לאחר שהושק וכו׳. בעיות מסוג זה אינן ייחודיות לאפל כמובן, עולם המחשוב מחורר בבאגים כמו גבינה שוויצרית, אך בים השיווק ופרסום החינם שהחברה מקבלת בסמוך למועד השקת מוצרים חדשים נדמה כי בכל פעם הלקח נשכח והעלבון נסלח. המוצרים של אפל תמיד זוכים לביקורות חיוביות למדי, ידיעות עיתונאיות נטולות שמץ ביקורת שלא היו יכולות להיות מנוסחות בצורה מחמיאה יותר על ידי מחלק השיווק של אפל עצמה. אך בפועל, הם סתם עוד מוצר אלקטרוני עם תג מחיר מנופח (לא בהרבה, כך שאלו שרוכשים אמנם ירגישו נישאים מעם, אך יהיה די מהם כדי לרכוש את הטלפון).

בכל אופן, כל זה מעלה בי שאלה קטנה בגרמנית.

Warum ist die iPhone 6 Plus krumm?