|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מטמורפוזיס
במשך מעט למעלה משבוע שהיתי בחופי דלמטיה הצפונית שבקרואטיה. למרות שלא ממש התלהבתי מהרעיון לטייל בקרואטיה שוב (אחרי שכבר טיילתי שם פעמיים בעבר), האזור יפהפה וגם זכיתי לבקר בפארקים בהם טרם ביקרתי (קרקה למשל) והמים בפליטויצה נראים הרבה יותר מרשימים ביוני לעומת הסתיו, על כל העצים שבשלכת (ואולי זו הקרבה של הטיול הקודם באזור לטיול בצפון סיצ'ואן וג'יו זהאי גו).
בכל אופן, לקחתי עמי ספר ששאלתי מהספריה המרכזית באיילאק (Ilac, לא I like למקרה ותהיתם).
הספר מכיל קובץ סיפורים של קפקא, בין היתר מטמורפוזה (הגלגול כמדומני בעברית) ובמושבת העונשין בתרגומו לאנגלית של מיכאל הופמן (Michael Hofmann) בהוצאת פינגווין משנת 2007.
התרגום הנוכחי של מטמורפוזה טוב לדעתי בהרבה מזה הישן שמצאתי בעבר בפרוייקט גוטנברג. הכתיבה קולחת וברורה, אגב שומרת על משלב שפה גבוה.
זה עניין חשוב. הניסיון לקרוא את האודיסיאה והאיליאדה בתרגומו של George Chapman היה מתיש. האנגלית בימיו של שייקספיר היא לא עניין קל לקריאה למי שבקיא בעיקר באנגלית בת זמננו, ודאי שלא לאנשים שהאנגלית אינה שפת אמם.
הסיפור עצמו כמובן נהדר. יום אחד גרגור מתעורר כמקק. הוא עדיין בשלו, מאמין שבעוד זמן קצר יוכל לצאת לעבודה המפרנסת אותו ומשפחתו מאז שעסקו של אביו פשט את הרגל...
השלווה שבה נכתבים הדברים מעוררת התפעלות.
הסיפור השני, במושבת העונשין, סיפור שקראתי לראשונה בעברית (אני מתקשה לזכור מי תרגם שכן עברו מספר שנים מאז קראתי את הסיפור לראשונה), הפתיע אותי מעט. לא התוכן. העלילה אותה עלילה. נוסע מגיע למושבת עונשין ונאלץ לחזות בהוצאה להורג ממושכת במכונה שתוכננה על ידי קומנדנט ותיק שחלף מהעולם ורבים מעוניינים להוציאה משימוש ורק בזכות קצין נוסטלגי עדיין נעשה בה שימוש. עד מהרבה, התליין והנדון מתחלפים.
בכל מקרה, מה שהפתיע אותי, היה שהתרגום לאנגלית נדמה לי ברור יותר מזה לעברית.
בזכות התיאורים באנגלית יכולתי לדמיין לעיני רוחי את המכונה חורטת גזרי דין על עורם של נדונים בהליך איטי ומכאיב.
בעברית, איכשהו לא הצלחתי להעלות בדמיוני כיצד מכונה כזו עשוי להיראות.
יתכן שזה נובע מכך שבקריאה שנייה תמיד צפים דברים שלא עלו בקריאה הראשונה. זאת ועוד, על אף שלא ממש יצא לי לחזות בהוצאות להורג רבות, עדיין עוד שנים תרמו להבנתי כיצד דברים בעולמנו פועלים. יתכן והתרגום לעברית לא היה משובך, אם כי נדמה לי שהוא לא היה רע במיוחד והופיע בקובץ מכובד.
מה שבטוח הוא שהיום בו הגרסה האנגלית של ספר נהירה לי יותר מזו העברית הוא נקודת ציון עבורי.
כמה שנים של קריאה מרובה באנגלית, כתיבה ארוכה בשפה זו וניהול מרבית ענייני בלעז עשו את שלהם.
במובן מסוים, עברתי את המטמורפוזה האישית שלי, לפחות בכל הקשור לבחירות לשוניות.
הבית בו נולד קפקא בפראג, כפי שצילמתי לפני כמה שנים
| |
The God Delusion Delusion
מזמן לא כתבתי ביקורת ספר שקראתי ולכן אולי מוטב שאכתוב כאן ביקורת על ספר שקראתי מזמן. כלומר באופן יחסי, כי סיימתי לקרוא אותו לפני בערך חודש. למרבה המזל, תוך כדי הקריאה, רשמתי לעצמי הערות ולכן אתייחס אליהן.
הספר: The God Delusion מאת ריצ'ארד דוקינס (Richard Dawkins). ראיתי שלא מזמן הוא תורגם לעברית תחת השם "יש אלוהים?" (מחטיא מעט את המשמעות של השם המקורי, אבל לפחות קצר וקולע).
המהדורה שקראתי היא באנגלית משנת 2006 ושאלתי אותה מהחלק בספריית האוניברסיטה בברטיסלבה ששמור לשגרירות ארה"ב.
אם ארצה להיות תמציתי, אומר שלא אהבתי את הספר. לא שהיו לי אשליות וציפיות מהספר. בדיוק באותו אופן שספרות המנסה להוכיח את קיום האל, זו המנסה להפריך את קיומו גם כן נראיתי מגוחכת מעט בעיני.
אלה גם אלה, משרתים אותו דיון סרק.
לא שכתיבה פופולארית היא רעה. מדען אחר שאת ספריו אני מחבב יותר הוא סטיבן
ג'יי גולד (שהלך לעולמו לפני שנים מספר) ובספרו Bully for Brontosaurus
שאני באמצע בימים אלו, הוא מסנגר על המדענים ש"מלכלכים את הידיים" בכתיבה
פופולארית, בכך שהם מביאים את המדע להמונים ובכך מעשירים את כלל האנושות
ובאותה הזדמנות גם בונים ומסקרנים את דור המדענים הבא.
דוקינס, כדי לשרת את מטרתו, פותח בהגדרה, מצומצמת למדי, של הנושא אותו הוא מתכוון לתקוף. פחות או יותר, הוא מתכוון רק לאלוהים במתכונת שמוצגת על ידי מרבית הדתות המונותאיסטיות הגדולות (עם העדפה לנצרות משום שאותה הוא מכיר הכי טוב לטענתו) כמי שברא את העולם בהתאם למעשיות התנ"ך.
נו, חוכמה גדולה. הדברים הללו הופרכו במשך שנים על גבי שנים, כך שמה שדוקינס תורם לכל היותר הוא ספר נוסף שמציג את הנושא ופשוט הודפס בשנים האחרונות. כמובן, הוא תורם גם לכיסו, אני מניח, כי הרי הוצאת ספרים, גם אם היא לא מה שהייתה פעם, היא עדיין עסק.
אלוהים, אם יוגדר כמי שהוא מחוץ לחוקי הטבע, כאחד שלא משתתף בכללי המשחק המוכרים, לא יכלל ההפרכה של דוקינס. והרי זו בדיוק מה שמחזיק את אותם מאמינים. גם אם כל דבריו של דוקינס נכונים (ועל פניו נראה שרובם פחות או יותר זורמים עם כיוון האמת), הם מועילים ככוסות רוח למת אם מטרתו היא אכן להוכיח שאין אלוהים.
דוקינס מצטייר מהספר כגיבור קטן למדי. הוא אמנם מציג את עצמו לכל הפחות כאביר - אדם הנלחם באותם "פרימיטיבים" המנסים להחזירנו לחשכת ימי הביניים (לאחרונה בטקה העירה את תשומת לבי לגבי הביטוי הזה. ימי הביניים, The Dark Age, הם אותם ימים בהן פרחו באירופה מונומנטים שעד היום מעוררים התפעלות. חישבו על ימי הביניים בפעם הבאה שאתם מבקרים בכנסייה גותית למשל).
כל מטרתו היא לא חלילה למכור עוד ספר על ידי דיון עייף בשאלה שדשו בה שוב ושוב.
הוא רק רוצה להראות למסכנים שכלואים תחת השפעתה הדורסנית של הדת (לא חשוב איזו מהן) ש"יש אפשרות אחרת". כאילו מרבית האנשים לא יכולים לפקוח את עיניהם ולראות שיש עוד דרכי חיים ורק הספר של דוקינס עומד בינם לבין הגאולה.
אולי זה השלב בו אתייחס להערות שכתבתי לעצמי מידי פעם על הספר. סידרתי אותן כך שההערות השליליות וההערות החיוביות תופענה בנפרד.
נתחיל בהערות השליליות (או אם להיות חיובי גם בהן, הביקורת הבונה):
דוקינס, כמדומני באקספוזיציה, מספר על הדברים הרעים שהדתות הביאו לעולם. נסו לדמיין, כבשירו של לנון, עולם ללא דת.
אחת הדוגמאות המשעשעות המציגות כיצד הכותב לא הסיק את המסקנה המתבקשת מדבריו שלו הוא סיפור מעשיהם של הטליבאן באפגניסטן.
דוקינס מציין שבאותו עולם מדומיין ללא דת, הטליבאן לא היו מפוצצים את פסלי הבודהא העתיקים, רק בשם קיצוניות דתית.
זה נכון וסביר. אולם מצד שני, אני מניח שבעולם נטול דת לחלוטין, פסלי הבודהא לא היו מפוסלים מלכתחילה. הרי הם הוצבו שם לצרכי פולחן דתי אחרי הכל.
יתכן והנקודה הועלתה משום שדוקינס, בהתאם להגדרתו את הדת, תופש את הדת רק כדבר פרקטיקולארי, מונותאיסטית ולא מבין שמדובר באחד הפנים שיש לדת, כחלק מתרבות מסוימת.
לאחר מכן, דוקינס מביא רשימת מדענים ש"באמת, אבל באמת" היו אתאיסטים, גם אם בפועל הם דיברו על אלוהים ואף היו דתיים. אינשטיין למשל, סמל למדען הרי, אם תבחנו את דבריו לעומקם, תגלו שהיה למעשה אתאיסטים, גם אם בחר להתייחס לאלוהים. כל המדענים בעבר? אתאיסטים. הרי אתם יודעים מי כלא את גליליאו בערוב ימיו...
ניוטון למשל, אם רק הייתם מציבים אותו כיום, לא רק שהיה מחליף תספורת, אלא גם היה בוחר בסגנון חיים חילוני ודרך חייו כאדם דתי (למען האמת, אני סומך בנושא על דוקינס. לא יצא לי להכיר את אייזק ניוטון באופן אישי) נבעה רק בשל העובדה שחי במאות ה-17 וה-18 ורצה להתקבל כמדען בעל שם.
לי זה נראה ניסיון עלוב להיתלות על תהילתם של אחרים. הרי אם המדענים, החכמים הגדולים, בעיקר המפורסמים והידועים שבהם, בתוך תוכם הם אתאיסטים, ולכן אם אין לכם זיקה למדע, כדאי שתסמכו עליהם שהם יודעים במה הם מאמינים (או לא מאמינים).
אם האיכות של המדענים לא הספיקה כדי לשכנע אתכם שכדאי להיות אתאיסט, הרי הכמות ודאי תשכנע אתכם...
רוב המדענים כיום הרי הם אתאיסטים. תסמכו על דוקינס שהוא מציג סטטיסטיקה לפיה רוב רובם של אנשי האקדמיה באנגליה הם אנשים לא מאמינים. מה, אתם רוצים להיות חלק מהמיעוט הבור (ועדיין, מאוד קשה להיות לא מאמין בימינו ולכן דוקינס הוא גיבור שמוכיח שאפשר אחרת).
לא תיתכן בספרו של דוקינס, מציאות הפוכה לזו שבתקופתו של ניוטון. אם אז, היה חשוב להצהיר על אמונתך ואדיקותך כדי לא להיות מושמץ ברבים, הרי כאשר העולם מלא באנשים מסוגו של דוקינס (באקדמיה כאמור, לפי דוקינס, הם הרוב), מי יהיה המדען שיצהיר בריש גלי שהוא מאמין? לפי דוקינס, בודדים ואותם הוא דואג להגחיך.
לא רק את המדענים, כי אם גם את המדע דוקינס מגייס להוכחתו שאמונה באלוהים היא נחלתם של טיפשים.
המאמינים מוצגים על ידו כטיפשים, פתיים או סתם מאמינים מתוך נוחיות (בניגוד לאתאיסט הגיבור). העולם מחולק ל-Monist, מדענים למשל ולאדם הפשוט, ה-Dualist (עמוד 180) הדומה לילדים שלא התבגרו.
מי ירצה להימנות עם האנשים הפחות מפותחים בחברה, על פי ההגדרה הזו?
קטונתי מלבקר את כותב "הגן האנוכי" בענייני מדע בכלל ואבולוציה בפרט. אולם בכל זאת, תוך כדי קריאה, מתקבל הרושם שדוקינס עוזב כמה מההבנות של מדע האבולוציה לפי דארווין.
"anting must be 'for' something" (עמ' 164) - דוקינס מתייחס להרגל של כמה ציפורים שתרומתו לא בהכרח ידועה.
איך שאני מבין תורשה, תכונות ופעילויות, בהחלט יכולות להישמר "סתם", כל עוד הן לא מפריעות.
נכון, יתכן מצב שבו תכונה מסוימת של בעל חיים תעזור לו. למשל צבע בהיר ישמש כהסוואה בסביבה בהירה. מצד שני, ישנן תכונות שיכולות להשתנות וכל עוד הן לא מפריעות הן שם. לא כל דבר בהכרח תורם.
נכון, אנחנו עוסקים בהשרדות של המתאים ביותר, אבל המתאים ביותר יכול לבוא בכל מיני צורות ועם כל מיני תוספות של מוסיפות ולא גורעות.
למען הסר ספק, במקומות אחרים בספר, דוקינס כן מגלה הבנה בתורשה (וטוב שכך), למשל בדיון על Genetic Drift בעמוד 189 - גן הנפוץ ב"מזל", כאשר הוא מדבר על האבולוציה של השפה (ומכאן הדת באופן דומה).
הנקודה היא שדוקינס אינו בהכרח עקבי ומלא בסתירות עצמיות כחלק ממטרתו להוכיח שאין אלוהים וכדאי גם לכם להיות אתאיסטים (חלילה אל תהיו אגנוסטים, הם גם גרועים, כי הם פשוט לא יודעים. האתאיסטים יודעים גם יודעים שאין במה להאמין).
בהמשך (עמודים 262-272), דוקינס מדבר על ה-Zeitgeist (בלי להוקיר כבוד להגל). הוא מציג את ההיסטוריה כמעין דבר המתקדם על ציר לעבר כיוון חיובי (גם אם ישנן בעיות נקודתיות בדרך).
לא שהוא היחיד. רבים וטובים לפניו כמובן האמינו שהמין האנושים הולך לאנשהו (שהוא לא אבדון).
אני באופן אישי לא בטוח שיש התקדמות. תמיד ישנה אשליה של החיים בהווה שהם במצב טוב יותר מהדורות שקדמו להם. אולי זה פועל יפה ברמה האישית, כשאתם משווים את עצמכם לסבתא שחיה בתקופת הצנע.
אולם במה התרבויות של היום טובות בהכרח מאלו שקדמו להן?
זה עניין של מזל וגיאוגרפיה. פעם ביוון היה טוב, אח"כ ברומא היה טוב והיום פשוט במערב טוב. לכל תרבות יש את יתרונותיה וחסרונותיה וההצגה של התקדמות היא לכל היותר אשליה מתוקה, תפיכה עצמית על השכם לצורך ההרגשה הטובה.
בנקודה אחרת בספר, דוקינס מספר שאתאיסטים לא נלחמים על דעתם בחירוף נפש, בשונה למשל מאלו המאמינים. אף אתאיסט לא יפוצץ עצמו באוטובוס בשם אללה למשל.
גם אם נתעלם לרגע מאיזו קטסטרופה חילונית שעשתה שמות במאה העשרים, אני עדיין סבור שגם אי אמונה היא אמונה. מרגע שפלוני מביע את דעתו, בעצם גם לפני, אז כן, הוא מאמין.
מלחמות הדת מהן סולד דוקינס, היו בעיקר על שליטה של קבוצות. הדת הייתה חשובה בהן בעיקר כשמה של קבוצת הכדורגל אותה אוהדים. הן היו בעיקר על מי ישלוט על איזו קבוצת אוכלוסיה. לכן לייחס את זה להפרכת קיומו של אלוהים והרצון לבטל את הדתות רחוקים שנות אור אחד מהשני.
וכעת אסיים עם הנקודות שלא אהבתי בספר, בעמוד 282, דוקינס מעיר שספרי מדע מתוקנים כל הזמן, בעוד ספרי הקודש נשארים קפואים כשהיו.
מעניין איך הוא הגיע לזה.
נכון, הדת בעיקר מתבססת על סגידה לכל מיני שטויות שנכתבו בעבר. כל סיפור סבתא הוא דברי אלוהים חיים.
מצד שני, כל הזמן נחקקות הלכות דתיות חדשות. מהיכן בדיוק צמחה הרפורמה והכנסיה הפרוטסטנטית, אם הדת היא היא תמיד כאבן?
נכון, המדע לכאורה משתפר. מצד שני, גם הדתות הולכות ו"משתפרות" על פי רוב. אפשר גם לומר שהן הצליחו לצמצם את עצמן לאלוהים אחד יותר מידי ותו לא.
אם נחזור למדע, הרי רוב האנשים לא בדיוק הולכים ובודקים את העובדות המוצגות בספרי המדע, רוב האנשים כלל לא מודעים למרבית התיאוריות הקיימות ב...(בחרו כל ענף במדע שתחפצו) והם רואים במדע משהו "קדוש" שאנשים חכמים מתעסקים בו. לא סתם מופיעים בצהובונים מחקרים "מדעיים" השכם וערב. ההמון אוהב את זה.
בכך, מה ההבדל בין המאמינים בדארווין (האלוהים של דוקינס, אם לשפוט על פי הספר) לבין המאמינים בבתולה מריה?
עניין של טעם וריח.
אך כמובן, לא הכל שחור. גם שעון מקולקל מציג את השעה הנכונה פעמיים ביממה וגם בספר של דוקינס אפשר למצוא נקודות אור.
למשל, בים של "אמונה" ובורות שעדיין קיימים בעולמנו, טוב שיש מי שמציג באופן די מלומד את החסרונות הקיימים בדתות הממוסדות.
נכון, לעיתים הוא מקצין במעט בכדי להדגיש את הנקודות שלו, אך יש בנקודות הללו מן האמת וחשוב שיש מי שיציג אותם, גם אם באובססיביות משהו.
הוא צודק שחוקים דתיים רבים, בין היתר מוות לכופרים בפקיסטן או לממירים את דתם באפגניסטן (גם אחרי תקופת הטליבאן), הם מרושעים, לפחות על פי הסטנדרטים הרווחים כיום.
בנוסף, מידע פעם הוא מעלה נקודות מעניינות, כמו למשל שורשים של כל מיני מילים באנגלית. מסתבר שזה לא מספיק חשוב עבורי, כי אני לא מצליח להיזכר באף דוגמא קונקרטית, אך תוך כדי הקריאה, היו רגעים שנהניתי ללמוד על מקורם של כל מיני דברים שלא הייתי מודע אליהם.
דוגמא נוספת היא מחקר של הפסיכולוג George Tamrin בתוך Hartung, על סיפור יהושוע וכיבוש העיר יריחו, שלא נאמר השמדת, רציחת האנשים החיים בה והשמדת השלל (למעט מתכות יקרות, אותן בזזו הכובשים). הסיפור הוצג לשתי קבוצות ילדים בישראל, פעם אחת כמות שהוא עם בני ישראל הכובשים את ארץ כנען ופעם אחרת כאשר שמות הדמויות הוחלפו, כך שלמשל יהושוע הפך לגנרל לין הסיני וכן הלאה. לאחר מכן, נשאלו הילדים עם הכיבוש והמעשים היו מוצדקים או לא. בקצרה, הילדים שהוצגה בפניהם הגרסה התנ"כית המקורית, הביעו תמיכה עקרונית במעשי השמדת העם, בעוד ילדים מאותה סביבה גינו אותה כאשר היא התרחשה בסין.
דוקינס מעלה שאלות חשובות, כמו למשל "מי תכנן את המתכנן" (אותו "מתכנן תבוני" מתאוריות התכנון התבוני [Intelligent design] מפסבדו-תיאוריות המנסות להתחרות בזו של דארווין) שבעצם אומרת שאלוהים מוצג כתשובה, אבל הוא בעצם יוצר שאלות גדולות יותר מאלו שהוא בא לפתור.
פרק 7 בספרו של דוקינס, מוקדש להפרכת הכתוב בספרי הקודש. אמנם זה נעשה בעבר וספרו של דוקינס לכל היותר מהווה סיכום של דברים ידועים. אך בכל זאת, תמיד נחמד לקרוא על האל הרחום והחנון שהפך את אשת לוט לנציב מלח, רק משום שהעזה להביט לאחור, דרך עקדת יצחק ועוד יתר מעשי שחיטה המובעים אלינו בספר המוסר הכלל האנושי.
דוקינס מתייחס בעמד 325 לספור על הקרבת קורבנות אדם, ילדות צעירות, בקרב תרבות המאיה (אני בטוח שהם לא האמינו באל אחד כל יכול, אבל נניח לזה) ואומר שקביעת עובדות בפני ילדים היא פשע. כך גם למשל מילת נשים.
הוא כמובן צודק בכך שיש בעיה לגבי מידת הבחירה של ילדים.
מצד שני, כשאני חושב על "סתם" ילדים שגדלים בחברת הצריכה הקיימת, אני תוהה אולי מוטב לילדים פשוט להיוולד בפלנטה אחרת וזהו.
ואם יש משהו אחד שבגללו אולי שווה לקרוא את הספר או אם לחילופין אתם מעוניינים לעלעל בספר בספרייה העירונית לזמן קצר, זה החלק האחרון בפרק האחרון - "אם כל הבורקות".
הרעיון הוא לא דווקא דיכוי הנשים בעולם האסלאמי, אם כי גם לכך הוא מתייחס, אלא לעובדה שאנו רואים את העולם רק דרך ספקטרום צר שמאפשרים לנו החושים שלנו.
התיאור שלו של הנתפש והבלתי נתפש, מרתק.
חוסר היכולת שלנו להבין עד כמה באמת קטן האטום (כשזבוב באיצטדיון) ואיך הוא בדיוק נראה.
כיצד נראה עולם בו העין רואה אורכי גל אחרים או האוזניים "רואות" למעשה את הדרך (אם נתייחס לסונאר של העטלפים).
ועוד שלל דוגמאות נחמד שמראות שכאשר דוקינס מעוניין, הוא יכול להציג נושאים סבוכים בצורה מרתקת.
אם אסכם, אני לא ממליץ לקרוא את הספר.
מוטב שתקדישו את זמנכם לקריאת ספרים אחרים. כאלו שבאמת מצליחים להוכיח משהו או סתם כתובים בצורה מעניינת יותר מנסים להוכיח עניינים כה ברורים ולהיות "פיקנטיים", רק כדי למכור.
אלעד
סתם תמונה שצילמתי בפראג בסוף השבוע שעבר
| |
קורבן פסח
דבר לא הכין את א' לידיעה המזעזעת שעמד לחוות.
א' היה סקפטי מאז ומתמיד, אך ישנן האמיתות הללו שאיש לא מערער עליהן. זו הייתה אחת מהן.
כלומר הוא יכול היה להרהר בדבר האמיתות שבסיפור היציאה של בני ישראל ממצרים, באמיתות העבדות ובקשר של כל זה אליו. אבל עצם היות חג הפסח ממוקם בלוח השנה העברי, נראה לו כעובדה. הרי יש הגדה (שאמנם נראית כמו אגדה, אך מאייתים אותה בשגיאת כתיב נוראה, כלו הגדת לבנך את המלמול חסרי הפשר בספר הזה) ויש כל כך הרבה אנשים סביב שמציינים את החג.
הרי לא יתכן שחג הפסח עצמו, חג החירות, חג האביב, חג המצות התקועות בגרון, הוא-הוא לא אמיתי, מזויף, אשליה והונאה.
לכן לא האמין כאשר הוריו סיפר לו שאין דברים בגו, חג הפסח הוא בעצם המצאה די חדשה, בת מאה שנה לכל היותר, שהמציאו כמה יהודים רודפי כדי שגם להם תהיה מקבילה לחג הפסחא. אפילו השם, אותו שם. כמעט.
א' חשב שבגלל כל הסיפורים הללו שהיהדות קדמה לנצרות, שהיו בעיניו כעובדה, חג הפסחא הוא העתק של חג הפסח ולא יתכן כי לא כך הוא.
אחרי הכל, למה שמישהו ירצה להמציא חג כזה?
האוכל, אם להודות על האמת, לא משהו בכלל. כל מיני דברים מוזרים מונחים על השולחן, רובם ככולם בלתי אכילים בעליל.
השירים די מרגיזים ולא-מלודיים.
ובכלל, מי רוצה לראות את כל המשפחה ביחד?
צריך להיות סדיסט, נוכל אמיתי כדי להמציא חג כזה.
הו. כאלו הם. אוהבים לזעוק על אנטישמיות.
אבל הרי איך יוכלו לטעון שיש הטוענים שהם מכינים מצות מדם של ילדים נוצרים, אם טרם המציאו את חג המצות?! איך?
הו. כאלו הם. עם של סוחרים.
כיצד יוכלו להמריץ את מחזור המכירות, אם אין חג של קניות בעונה הזו?
בגדים לחג? יש.
מזון דוחה שלא היה נרכש אילולא החג? יש.
מתנות למוצאי האפיקומן ופרסי תנחומים ליתר הילדים? יש.
זה הוא חג מסחרי לכל דבר.
רגע. אבל לפני מאה שנה, כאשר המציאו את החג, הרי לא היו מכוניות זוללות דלקי פחמימנים המכניסות כסף לתעשייה שלמה. כלומר היו, אך התעשייה הייתה בחיתוליה ועוד נסעה על דלקים אחרים. מדוע אם כן המציאו את החג אז?
הו. תעשיית הסוסים שגשגה אז ואותם אנשים שהמציאו את חג הפסח, היו בין היתר קרובים של ארגון בעלי הכרכרות.
רגע. אבל לפני מאה שנה, כאשר המציאו את החג, הרי לא היו בכל בית מכשירי טלפון לעשות שיחות בינלאומיות ולמשלוח הודעות טקסט בנאליות. מדוע אם כן המציאו את החג אז?
הו. בדיוק באותם ימים הדואר חיפש דרכים להגדיל את תפוצת המכתבים שהביאו לפרנסתו ובין האנשים שהמציאו את חג הפסח, היו בין היותר לא מעט אנשי דואר.
וכאשר א' התפכח מהאשליה שהייתה לו לגבי האותנטיות של החג הזה, כמין אירוע מסורתי עתיק בין אלפי שנים, הוריו המשיכו לספר לו על המזימה היהודית הגדולה.
לא, אין מדובר במין מעשיה אנטישמית מהנוסח של יהודים המנסים להשתלט על העולם, יורשי בוגדי ישו, ממציאי פלג השיעה ועוד יתר אגדות שנרקמו בעיקר מטעמים פוליטיים (וכי הרי, אם לא היו יהודים בנמצא, היה צריך להמציא את הגזע שהוא אבי אבות הטומאה, כפי שנראה שהמציאו כעת מחדש את האסלאם כיהדות החדשה באירופה).
מדובר במזימה היהודית שהיא על פניו לא מזיקה, אך למעשה היא מזיקה לנפשו של כל מי שלא מבחירתו משתייך לקולקטיב הזה.
היא נועדה לאמלל את מי שקשור ליהודים באשר הם.
על מנת לגבש איזו זהות של עם סגולה, לא בחלו ממציאי החג בסעודות משפחתיות גדולות.
כדי להעצים את תחושת הקהילה, הם יצרו כל מיני מנהגים בלתי סבירים בעליל, האמורים להזכיר איזה מיתוס עם הפנייה למקורות ישנים – כן, זה היה במצרים וזה היה מזמן. עכשיו לכו חפשו מי זה אותו פרעה רשע ומרושע. היו עשרות כמוהו על פני מאות בשנים מבין למעלה משלושים שושלות.
כן, החג הזה לא באמת מסמל איזה מסר אוניברסאלי של יציאה מעבדות לחירות, אלא הוא בעיקר מיתולוגיה לאומית מומצאת. עבדות היא בסדר, כל עוד היא לא פוגעת בך. עכשיו תגידו תודה, תאכל קניידעל ותשתוק.
כמו כל החגים, בעצם.
ובשנה הבאה, כאשר עבר הפנים את המסר, החליט א' שאת הפסח הזה הוא לא מציין. כדי להדגיש עד כמה החג הזה מפוברק, החג נפל בדיוק יום לאחר יום השוטים, כמין סימן מעיד לבאות.
כאשר נשאל "היכן אתה בחג", השיב שאינו טורח לציין את החג. אחרי הכל, היה זה ישעיהו ליבוביץ שהחדיר לתודעתו שלעם היהודי התפקיד לעבוד את ה' ולהיות יהודי, פירושו לקיים את המצוות בהן הצטווה העם היהודי על פי ההלכה שהתגבשה במרוצת הדורות (תפילה, תפילין וכו') ולכן כל מי שמקיים את המצוות למען טובתו האישית או למען איזו טובה לאומית, הרי הוא אנוכי ומקיים את המצוות שלא לשמן, אלא הופך את אלוהים למין משרת שאמור להפיק עבור המתפלל טובות הנאה.
לכן, כאשר אינך מקיים את כל המצוות בלב שלם, רצוי שלא תקיימן בכלל (למעט מה שנראה לך הגיוני, גם אם לא היה מצווה דתית). אין טעם להעמיד פנים בפני בוחן כליות ולב. הסיבה היחידה לדתיות למראית עין, היא בעיקר מהטעמים הארציים לגמרי – יש מספיק אנשים שנופלים בפח.
אז מה הטעם, חשב לו א', להעמיד פנים שהוא מציין חג שהוא כעת יודע שהוא פיקציה?
הרי אם אותם בני ישראל שצפו בשכינה יורדת על הר סיני, בנו כעבור זמן קצר עגל זהב, מי הוא, הקטן, שיידקר בגרון מהשפיצים של המצה?
באופן תמוהה, על אף שכל דבריו נראו לו הגיוניים להפליא, הוא זכה לקיתונות של ביקורת.
מהערות על כך שצריך להיות בחיק המשפחה ללא קשר לדת וכלה בכך שהוא צריך למצוא את הפרשנות שלו לחג הזה, גם אם היא משמעות פגאנית של השבחים לאלי האביב.
הוא התנחם בידיעה שלא משנה מה יעשה, תמיד יזכה למבטים תמהים מצד אנשים מסוימים. בהתאם למעשיו, כך ישתנו הפרצופים, אך המבטים יהיו דומים אם לא זהים.
וכך הלך לו לישון, אחרי הרהורים לא מעטים, שמח וטוב לב.
אחרי הכל, הוא עשה את הדבר הנכון בעיניו.
| |
 השיר הראשון שכתבתי בסלובקית!
אני גאה ומתרגש.
כתבתי שיר. ולא סתם שיר, אלא שיר שמגלם בתוכו את כל סודות היקום. ולא סתם שיר שמגלם בתוכו את כל סודות היקום, אלא שיר שמגלם בתוכו את כל סודות היקום ונכתב בסלובקית.
להלן השיר:
Ahoj! nie. ahoj. nie. ahoj. nie. ahoj! ano. dobru noc.
dobru noc.
אני בספק אם זה מעניין מישהו, אבל הנה כמה מילים שימושיות בסלובקית.
בקרוב ודאי אוציא ספר שירים...
זהו. מאושר בחלקי אסיים ואפילו לא אסביר את הגאוניות שבשיר. 
| |
מקום שבו לספרים אין ערך, שם גם לבני אדם בסוף לא יהיה ערך
בשנה שעברה, בימים בהם צוין שבוע הספר, כתבתי ביקורת על האספקט המסחרי של שבוע הספר, כלומר עידוד מכירת ספרים לשם מכירת ספרים, l’art pour l’art שכזה, באצטלה של עידוד תרבות הקריאה, שהיא כה מבורכת.
כפתרון, הצעתי מנוי לספריות, המאפשר נגישות לאותם ספרים שקונים (ועוד רבים אחרים שלא מוצעים למכירה, כי המוציאים לאור [המכונים מו"לים, כאילו להזכיר צליל של צליל] לא חושבים שיניבו רווחים השנה), במחיר עממי יותר.
מספר חודשים לאחר מכן, כאשר שהיתי בכפר הקטן ז'בליאק שבמונטנגרו, כתבתי טקסט שמעצם מהותו סותר את עצמו, בכך שהוא יוצא נגד המילה הכתובה.
זה המקום להבהיר, שאין לי משהו נגד טקסטים כתובים – ספרים, עיתונים, שלטי חוצות ומה לא. הבעיה מתחילה כאשר ברובם כתוב, אבל לא באמת כתוב, כלומר כתובים דברים אוויליים (בעיני כמובן) ובכל מקרה, מה שרציתי לומר שקידוש הטקסט הכתוב, יוצר הערצה למכשיר ולא למטרה לשמה הוא נועד, הערכה לכלי ששמו קריאה ולא לידע (נתונים, רעיונות וכדומה) שהיא אמורה להקנות.
וכעת, אנו עומדים בפתחו של שבוע ספר חדש.
כאמור, אינני נלהב מכך, על אף שכבר כתבתי על השבוע הזה לפני שלוש שנים, לפני שנתיים וגם לפני שנה.
אך בכל זאת, אספר על אספקט חדש, גם השנה.
אתמול, היום ומחר, מתקיים באוניברסיטה אירוע מכירת ספרים ישנים, מעודפי הספרייה (ואולי גם מעודפי ספריות אחרות). כל ספר בחמישה שקלים בלבד. יש ספרים בעברית, ערבית, אנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית ואולי עוד שפה או שתיים שפספסתי.
זה באמת שינוי מלבב, לראות ספרים נמכרים על אף היותם שלא בכריכות המקוריות, כריכות צבעוניות ומושכות, אלא בכריכות קשיחות חומות או אפורות, דפים מצהיבים ולעיתים אף מתפוררים.
סביר להניח שמשום שהקהל באוניברסיטה משכיל יותר מהשכיח בשבוע הספר ובטוח שהוא תופס עצמו כמשכיל, אז חזיתי בהתנפלות המאסיבית על ספרים ישנים.
גם המחיר, חמישה שקלים כאמור, בהחלט הקטין התחבטויות שוודאי היו צצות, לו מחיר הספרים היה דומה למכונית ענתיקה, המתוחזקת במצב טוב.
אתמול, חברים הסתובבו להם עם ספרים חדשים-ישנים שרכשו.
חלק מהספרים, באמת נראו לי מעניינים. על כמה מהם, אפילו קיננה בי תחושת קניין וחמדנות, על כך שאינם בבעלותי.
ציינתי שהם מעניינים. אך באותה נשימה, הערתי גם את שהצעתי לפני שנה פה בבלוג, שכל עוד יש לי מנוי לספריה, אין בכוונתי לרכוש ספרים בסיטונות, בטח שלא על פי משקל.
מכירת כל ספר בחמישה שקלים, ללא חשיבות לתוכנו, נראית לי תופעה המאפיינת שוק סיטונאי ולא כדרך למכור ספרים.
יש עניין של זילות הספר, כפי שקורא בעוד מקומות בהם מוכרים ספרים במשקל, כמו צומת ספרים למשל שהתבססה על זה בעבר או סטימצקי המוכרת מידי פעם ספרים ישנים במכירת חיסול.
היינריך היינה ידוע באמרה : "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם".
ולשיטתי, מקום שבו לספרים אין ערך, שם גם לבני אדם בסוף לא יהיה ערך.
ואולי כבר אין.
היום, שוב עברתי סביב לדוכן.
קניתי ספר אחד.
לא ספר קריאה קניתי. גם לא ספר מדע, היסטוריה וכדומה. את אלו כאמור אני משאיל מהספרייה לא אחת.
הספר שרכשתי, הוא "ספר השנה של העתונאים" (כן, עתונאים ולא עיתונאים. זה נגזר מ"עת", לא מ"עית". אך מעתה, אשוב לכתוב עיתונאים, כפי שהשתרש) לשנת תשכ"ט, היא שנת 1969. עורך הספר הוא חיים איזק.
לא קניתי את הספר בציפייה להחכים, להרחיב אופקים וכדומה.
רכשתי אותו בשל עניין אישי, כמעט אובססיבי, באנאלוגיות שאני אוהב לעשות.
"שנת תשכ"ט – 1969 תיחרת בדברי ימי-אנוש כשנת פתח-תקופה: האדם הציב כף רגלו בפעם הראשונה על הירח". זו השורה הראשונה מדברי הפתיחה.
אני חושב שדווקא משפט הפתיחה, מסכם את העיקר.
אפשר לראות כמובן בשנת תשכ"ט את שנת המפנה, שנה בה ההיסטוריה משנה כיוון וצועדת קדימה.
אך באותה מידה בדיוק, אפשר לומר כי בשנת תשכ"ט לא קרה שום דבר משמעותי!
כוונתי היא שבתור נקודת ציון, ניתן היה לבחור באותה שנה בה ג'ון פ. קנדי נאם והבטיח שעד סוף העשור ארה"ב תצעיד אדם על הירח, כלומר שנת 1962.
ואולי יש לבחור בשנה בה שיגרו הסובייטים את הספוטניק, כשנת המפנה? זה בכלל, היה בעשור הקודם.
ואולי המלחמה הקרה, שהאיצה את המרוץ בחלל, היא האירוע אליו צריך להתייחס והוא התפרס על פני הרבה מאוד שנים ולכן קשה לדחוף אותו לספר שנה אחד, אך באותה מידה אפשר בקלות להכניס אותו לרבים.
ואולי מלחמת העולם השנייה שהביאה למלחמה הקרה, במובן מסוים?
או שאולי הראשונה, שהיא למעשה הייתה זו שהביאה למלחמה הטוטאלית השנייה?
רגע. מלחמות נפוליאון והסכם וינה מ-1815, הביא רק 99 שנים של רגיעה. אולי בעצם אז החלה התקופה החדשה?
שלום וסטפליה?
הפיכת הנצרות לדת של האימפריה הרומית?
המלחמה הפונית השנייה?
או שאולי, בעצם עדיין לא הגענו לעידן החדש, לא ב-1969 ולא ב-2006?
רוצה לומר, הזמן רץ, ללא קשר למה שייכתב בעיתונים, בספרים, בספרי השנה של העיתונאים...
כאשר מציבים גבולות דמיוניים לתהליכים הנמשכים על פני תקופות ארוכות, התוצאה עשויה להיות מגוחכת (תלוי כמובן בעיני מי).
כאשר המטרה היא להציג שנה מסוימת כמיוחדת, כי הרי צריך למכור את הספר, קל מאוד להציג את השנה ככזו.
לא שאני מזלזל בנחיתתם של אנשי אפולו 11 על הירח, אם כמובן אנשים נחתו על הירח ולא מדובר בקונספירציה גדולה, כחלק מאיזו מלחמה פסיכולוגית אמריקנית תוך כדי המלחמה הקרה (ויש גם כאן).
וכן, אני יודע להעריך התפתחויות כמו תקשורת לווינים, תקשורת מחשבים, טפלון ועוד דברים מעולים שדווקא המלחמות המקוללות יצרו (וכאן הוויכוח המתמיד, האם היו נוצרים דברים טובים יותר בעולם נטול מלחמות או שדווקא המלחמות הן המפתח לקדמה ולהתקדמות המדעית).
פשוט עם כל הכבוד, שנת 1969, הייתה עוד שנה, חלק מרצף מתמשך של שנים, שבכל אחת מהן קרה משהו, אפקט פרפר מתמשך שכזה שאנו, ב-2006 במהלכו, ונהיה במהלכו גם בשנת 2969 או 3006.
בבחירות הבאות (זה בטח יהיה בקרוב), נסו לשים לב כיצד תוצג מערכת הבחירות כ"גורלית" ביותר. ככזו בה, לשם שינוי, בניגוד למערכות הקודמות כמובן, יעמדו על הפרק השאלות המהותיות והחשובות.
זה הרי תמיד ככה.
בדיוק כמו שנת 1969 שהיית גורלית.
אז כאמור, שנת 1969 לא הייתה גורלית. לא זה מה שהביא אותי לרכוש את הספר. גם לא הרצון להשתעשע על חשבון "נאיביות" שהייתה פעם. כי כמדומני, היום אנחנו נאיביים באותה מידה.
מה, אתם לא קוראים עיתונים?
אתם לא רואים שאנחנו שוב עומדים בפני החלטות גורליות, שיקבעו את עתיד המדינה, עתיד האנושות, עתיד היקום?
היפה בעולמנו, הוא האספקה האינסופית של אנשים, אשר רובם ככולם עוברים שוב ושוב את אותו תהליך למידה, פחות או יותר, כך שרובם נתקלים בשלבים הללו בהם הם עומדים לשנות את העולם, לאחר מכן הם מבינים שאולי קצת פחות פשוט לשנות את העולם, וחוזר חלילה. התהליך קורה הן ברמה האישית והן משעתק עצמו מאדם לאדם.
מה שחיפשתי בספר, היה הרצון בכל זאת, לראות את פערי הזמן.
בתמונות הרבות שיש בו, בטקסטים שאמנם כתובים בעברית, אך נראים כתובים בשפה זרה, באיורים ובפרסומות.
אין מלבב בלצפות בפרסומת למכונית העונה לשם "טריומף 1300 (Triumph), של אוטוקרס – גדול יצרני המכוניות בישראל" (כאילו זה קשה), "פיג'ו 504 (Peugeot) – ההישג האחרון של פיג'ו – הארי שב(ת)חבורה", ועוד כל מיני פרסומות של בנקים, שעוני דוקסה (Doxa) ודגמי 1970 של טלוויזיות זניט (Zenith).
לראות מה נכתב ב-1969, שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים על אותה מלחמה, בטרם הופנמו טראומות יום הכיפורים. וכן, יש בספר הזה דיון בשלות "האם החמצנו הזדמנות לשינוי מערכת היחסים עם שכנינו?", "האם המדיניות המצויה היא הרצויה?", "מה הם סיכויי השלום?" וכדומה.
ועוד שלל נושאים, שדווקא בחלוף הזמן, כיף לקרוא עליהם, בלא המלודרמה המתווספת כאשר מדברים על עניינים אקטואליים (אם כי, השאלות שעלו לאחר יוני 1967, הן שאלות המהדהדות עד היום ללא פתרון מוסכם של ממש).
לסיכום, אומר שעל אף שכל עניין מכירת הספרים בזול, נראה לי קונספט מוטעה, הממעיט בערך הספרים (בהנחה ויש להם ערך), גם בבליל של חוסר היגיון, ניתן למצוא היגיון מסוים ואפילו מוטב לנסות להפיק ממנו את המרב.
אלעד
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
