שאלתי את שירות המפות המהולל של גוגל כיצד להגיע מחיפה בישראל לפטרה שבירדן. רציתי לדעת כמה זמן לוקח הטיול ובאיזה מעבר מומלץ לחצות לירדן. לא ציפיתי לתשובה היחידה שגוגל נתן לי....
מסתבר שכדי להגיע לפטרה קודם כל רצוי לעלות צפונה ללבנון, לשבור מזרחה לכיוון דמשק בין צור לצידון. הפסקת חומוס וצפייה בהוצאות להורג של דאעש בסוריה ויורדים בכביש לרבת עמון, מתישהו חוצים את הגבול לירדן וממשיכים ישר עד לפטרה. כמה קל. כמה פשוט. הם אפילו מזהירים שיש מספר כבישי אגרה בדרך, אך אל חשש, זה לא כביש 6 אז לא לדאוג ואפילו לא נוסעים בשטחים... אין בעיות לחצות גבולות שסגורים לקהל הרחב מזה עשרות שנים. אין מצב איבה, אין מתיחות, אין מלחמות אזרחים פרועות שמשתוללות. הכל הגיוני ופשוט.
אם זו לא הייתה מפה של המזרח התיכון, הייתי משוכנע שזה חלום באסמפמיא.
אלעד
אגב, לפי Here, זה לוקח בין 5 ל-6 (לא כולל עצירה במעבר הגבול). שלושת המסלולים המוצעים אפילו נראים הגיוניים.
בעשור האחרון, פחות או יותר, או ליתר דיוק קצת פחות, רשתות חברתיות הן הדבר החם באינטרנט. יש שעדיין מדברים על כך כחלק מהווב 2.0, אם כי זה היה הדבר הגדול הקודם.
התופעה הזו נדונה לעייפה ועל אף שלא בדיוק ברור לאן פניה מועדות ומה יהיה אורך החיים שלה, רבים הם המומחים לענייני רשתות חברתיות, מדיה חברתית, שיווק חברתי ויתר שמות הקסם העושים שימוש בשורש הסוציאלי ח.ב.ר, במין ערגה לעבר בו סוציאליזם ואף סוציאל-דמוקרטיה לא נדחקו לקרן זווית, כפי שהם כיום.
ישנן רשתות חברתיות Catch All (תפוס הכל) המנסות להיות רלוונטיות לכל דבר ועניין, בהתאם לרחשי הלב של המשתמשים, או כך לפחות הן מקוות. פייסבוק, גוגל פלוס, טוויטר, טאמבלר, פיד וכו' הם דוגמאות טובות לסוג זה של רשתות חברתיות.
לא משנה מה בוחרים לעשות הגולשים, לשתף תמונות, סרטונים, שירים, טקסט שכתבו או מצאו או סתם קישורים לדפי אינטרנט שונים, הרשתות החברתיות מספקות את התשתית, על פי רוב בחינם (בתמורה לפרסומות שמנסות למכור לגולש משהו או מכירת הגולשים למפרסמים, אם כי את הזווית השנייה מנסים להצניע ולפחות על פי ספקי השירותים החברתיים, הם לא מעבירים מידע פרטי לצד שלישי, לכל היותר מידע דמוגרפי כללי) והגולשים אמורים לשכוח שיש מי שאוגר את המידע אי שם בענן. על פי רוב זה עובד.
ויש את הרשתות החברתיות המתמחות, למשל פליקר המתמחה בתמונות (או אינסטגרם המתמחה בפילטרים לתמונות), יוטיוב בסרטוני וידיאו, דלישס בסימניות (bookmarks) וכן הלאה. מעניין שחלק ניכר מהרשתות החברתיות הללו, בעיקר המתמחות, נמכר בשלב זה או אחר לענקי אינטרנט מדיה (פליקר ליאהו, אינסטגרם לפייסבוק, יוטיוב לגוגל, דלישס היה שייך ליאהו עד שנמאס להם ממנו וכו'. אתם עוד זוכרים את מייספייס?). מדובר ברצון של חברות ה-Catch All לתפוס עוד נתח שלא הגיעו אליו קודם לכן. לעיתים זה עובד, לעיתים זה מביא לעזיבת חלק מהמשתמשים וברוב המקרים זה מוביל לכך שהגולשים פשוט ממשיכים להשתמש באתר המתמחה וממשיכים להתעלם מהחברה שקנתה אותו. לפחות עד שהם עוברים לדבר הגדול הבא.
קיימת אגב ניידות בין שני הסוגים. פייסבוק למשל החלה כרשת חברתית לסטודנטים מאוניברסיטת הרווארד, עם הזמן נפתחה ליתר הסטודנטים ולבסוף לכל המשתמשים באשר הם (מעל גיל 14, אבל על הגבלת הגיל קל להתגבר וקשה לאכוף אותה).
רשת חברתית לענייני עבודה
אחת הרשתות המתמחות היא לינקדאין (LinkedIn). המיקוד של לינקדאין הוא שוק העבודה. לכאורה מדובר ברשת מקצועית או לבעלי מקצוע, אך הואיל ורוב הבגירים הם מחפשי עבודה (בין אם הם מועסקים בהווה או לאו) או מעסיקים בפוטנציה, בסופו של יום מדובר ברשת שקהל המטרה שלה דומה למדי לזה של פייסבוק (אם כי הגיל המינימלי מעט גבוה יותר וכן לרוב עקרות ועקרי הבית אין מה לחפש בלינקדאין), רק שהואיל והמשתמשים מנסים לקרוץ למעבידים או עובדים פוטנציאלים, הם מנסים לשמר מוניטין רציני ומכובד.
לשון אחר, אם פלוני נוהג לקטר על הבוס בפייסבוק, בלינקאין הוא יספר עד כמה הוא מעריך את המנהל המוכשר. כמובן, יודעי ח"ן ממליצים לא ללכלך על המעסיק באף רשת חברתית, כולל פייסבוק, כי כידוע אזניים ל-wall. אבל לשם כך אין צורך להיות מומחה לרשתות חברתיות (מדע, שכפי שפתחתי, שנמצא בחיתוליו ויתכן ולא יצעד לשום מקום כמו אלכימיה או לחילופין יתבסס כאשר רשתות חברתיות, כפי שאנו ב-2013 מכירים אותן, יישכחו להן לטובת הדבר הגדול הבא), אלא מספיק היגיון בריא.
רבים יטענו שלינקדאין היא המצאה מבורכת. אם מישהו לא היה חושב על הרשת החברתית המקצועית קודם, היה מישהו אחר ממציא אותה. על פי גישה זו, לינקדאין היא כורח המציאות בחברה הגלובלית בה גבולות הולכים ומתמוססים. אם לא עבור כולם, לפחות עבור אליטה עשירה ו/או משכילה שעבורה גבולות נפתחים וחופש תנועה ממדינה למדינה, גם אם הוא כרוך בהתגברות קלה על חסמי הבירוקרטיה, קיים. או לחילופין, במדינות ענק כמו ארה"ב או בין מדינות בהן קיים מעבר חופשי של אנשים כמו האיחוד האירופי, רשת חברתית מקצועית מאפשרת למחפשי העבודה להגדיל את מספר המעסיקים עבורם הם יכולים לעבוד ולמעבידים לברור עובדים מתוך מאגר כישרונות גדול יותר.
בלינקדאין אפשרויות רבות. קיים המרכיב החברתי, האנשים עימם אתם בקשר - קולגות, מנהלים, כפיפים, שותפים, אנשים עימם עושים עסקים, חברים לספסל הלימודים ועוד - והמקושרים (Connections) של המשתמש יכולים להעיד על איכותו, להמליץ עליו, להעריך את כישוריו ועוד. כנאמר, "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה".
יחד עם זאת, בגדול, השימוש שנעשה בלינקדאין הוא כדף קורות חיים אונליין, המתעדכן בתדירות, מרוכז במקום אחד וזמין עבור מעסיקים פוטנציאליים. מבחינת המעסיקים, מדובר במאגר של אותם קורות חיים בו אפשר לחפש אנשים עם ניסיון וכישורים נבחרים ולפרסם משרות להן עשויים להיחשף בעלי הכישורים הרלונטיים.
כיצד אנשים מתארים את עצמם
כפי שקראתי מזמן באיזה מגזין נשכח בימים בהם המונח רשת חברתית דיבר אך ורק על אנשים בשר ודם עימם יש לפלוני קשרים, בני אדם נוטים לייפות את קורות החיים שלהם, לשפץ ולמרק אותם ולעיתים אף להציג מצג שווא (או במילים אחרות, לשקר). אם בעבר היה "סוד" זה שמור רק למי שהתעסקו ביחסי אנוש וכוח אדם, כיום קורות חיים מנופחים זמינים לעיני כל. וזה מרתק. להלן מספר דוגמאות להן הייתי עד בקרב מקושריי.
ניסיון עבודה בדוי. אחד המאפיינים של שוק העבודה הוא הרצון של מעסיקים להעסיק אנשים עם ניסיון ספציפי לעבודה שהם מחפשים. יש בזה היגיון, שכן לא צריך להשקיע הרבה בהכשרת העובד שכבר מכיר את המקצוע. מצד שני, אם אדם היה סוכן מכירות גרוע במשך חמש שנים, עדיף להעסיק מישהו חדש ולא את מי שממשיך לגרור משקעים מהעבר. כדי לנטרל בעיות מסוג זה קיימים הליכי סינון, ראיונות ובדיקת ממליצים (רפרנס). אבל מי שעובד במשך זמן קצר במקום, לומד די מהר מה רצוי לומר ויכול להתהדר בנוצות של עמיתים, גם אם הוא עצמו עובד בינוני ומטה. גם מליצי היושר, לא בהכרח משמשים מקור סמכותי, שכן הואיל והם ניתנים על ידי המועמד, יכולים להיות בלתי אמינים, אם המועמד עצמו לא אמין.
האפשרות להמליץ על אנשים בלינקדאין הביאה אותי לחזות בהמלצות מעניינות למדי. יותר מפעם אחת ראיתי שני עמיתים לעבודה מרעיפים האחד על האחר שבחים, לא רק מבחינה חברתית, אלא מבחינה מקצועית. כמובן, קולגות יודעים במקרים רבים על עמיתיהם יותר מאשר הבוס, אך במקרים רבים שני הממליצים אינם עילויים גדולים בתחומם ואף גרועים. מניסיוני, כמעסיק הייתי לוקח בערבון מוגבל ביותר המלצות בכלל ואת ההמלצות הנכתבות בלינקדאין בפרט. יש ויש ורוב הסיכויים הם שתיפלו על יש.
הואיל וניסיון על הנייר (כלומר בפרופיל) הוא הדבר החשוב למעסיקים הפוטנציאלים, הוא שמכתיב את הסינון הראשוני, האם תוזמנו לראיון או לא, יצא לי לא אחת לחזות בתיאור ניסיון עבודה שלא היה קיים, כפי שהעידו מספר אנשים כאשר שאלתי אותם, אך על הנייר הוא היה מגובה בתיאורים מרשימים והמלצות מעולות. הרעיון הוא קודם לקרוץ למי שסורק את הפרופיל ואחר כך לשבור את הראש בנוגע לסיפורים שיש להמציא.
גרסה נוספת של בלוף הניסיון היא שינוי תקופת העבודה. למשל, בחור פקיסטני שעבד עמי, דף הפרופיל שלו בלינקדאין היה רווי בתקופות של חוסר עבודה ותעסוקה (הגיוני), אך בנוגע למקום העבודה המשותף שלנו, הבחנתי שניסיון התעסוקה (לכל משרה בלינקדאין נרשם פרק הזמן בו עבדתם, מחושב על פי חודש ההתחלה וחודש סיום העבודה שהכנסתם או התאריך היום אם זו המשרה הנוכחית) שלו בחברה רב, חופף כמעט לשלי, על אף שזכרתי בוודאות שהוא הצטרף לצוות כשנה וחצי אחרי. כל שעשה היה לשנות את שנת ההתחלה מ-2011 ל-2010 ובכך הוסיף שנת ניסיון שלא הייתה קיימת. טעות תמימה? אולי. מהיכרותי עימו, אינני סבור שמדובר במקרה אלא בזריקת עידוד מודעת ומכוונת לקורות החיים (קטע זה רבץ בטיוטה החל מחודש יולי 2012 ונכון למרץ 2013 הוא לא תיקן את ה"טעות", על אף שהיה לו די והותר זמן לגלות אותה). עם עשרות עובדים שעברו תחת ניהולו, מה הסיכויים שהמנהל, אם יישאל, יזכור את התאריכים בהם אותו בחור עבד? ובאירלנד, טופס P45 שמקבל מי שמסיים לעבוד במקום מסויים מספק למעסיק החדש נתוני שכר ומס עבור השנה הנוכחית, כך שלמקום העבודה החדש לעולם לא תהיה אינדיקציה כמה שנים עבד עם המעסיק הקודם.
זו הייתה רק דוגמא אחת, אולם נתקלתי בה מספר רב של פעמים. היא גם לא מוגבלת לאנשים יוצאי מדינות מתפתחות. עוד וריאציה לעיגול הפינות וליטוש הניסיון הוא דילוג על משרות לא נוחות. הפעם נביא כדוגמא בחורה גרמניה שעבדה עמי בחברה אחרת. החוזה שלה הסתיים והיא התחילה לעבוד במקום חדש שלא סימפטה במיוחד, אך עבדה שם בלית ברירה. לאחר כחודשיים היא מצאה משרה אחרת, בחברה חדשה, במדינה חדשה. תוך זמן קצר, מקום העבודה האחרון (והנוכחי בשעה זו) הופיע בקורות החיים שלה. המקום שעבדה בו בין לבין הושמט, כי עדיף להיות מחפש עבודה במשך חודשיים-שלושה מאשר מועסק חודשיים-שלושה, שכן זה מעיד, לכאורה, על חוסר יציבותו של העובד שמחליף מקומות עבודה תדירות (חוסר התאמה? חוסר נאמנות? אופורטוניזם?) ולכן מי שיעסיק אותו עשוי למצוא עצמו מבזבז מספר חודשים לריק על מקרה אבוד.
המקרים הללו מובנים. כאשר אדם רואה עצמו מתמודד מול מיליוני מועמדים אחרים (גם אם רובם נותרים על הנייר ועל משרה פתוחה מתחרים כמה עשרות, מאות או לכל היותר אלפי מועמדים) מונח על כתפיו לחץ רב לבדל עצמו מההמון, גם במחיר כרסום היושרה.
עוד דרך מעניינת, תמונת הראי של דילוג על משרות לא נעימות ודומה משהו להמצאת ניסיון עבודה יש מאין קשורה לבלתי מועסקים. הואיל ולינקדאין ממליץ לי על אנשים מרחבי העולם כאנשים שאולי ארצה להתחבר אליהם או עימם, אני מקבל לא מעט המלצות על אנשים מישראל, חלקם אנשים שאני מכיר אישית, רובם אנשים שמימיי לא שמעתי עליהם.
אינפלציה או המנכ"ל ומנקה השירותים - אחד הם
אנשים רבים בני גילי מתקשים להשתלב בשוק העבודה (ואלו שכן עובדים בשכר נמוך, למעט בהייטק שהשכר בו מאפשר קיום סביר בתמורה לעבודת חמורים מסביב לשעון). אך בלינקדאין נדיר שתמצאו מובטלים או בלתי מועסקים (אם כי ראיתי אנשים מפרסמים בכנות שהם מחפשים עבודה או את הצעד הבא בקריירה). מי שלא מועסקים מכנים עצמם עצמאיים. ראיתי לא מעט המלצות להתחבר לאנשים שהכרתי וכיום הם CEO (שזה Chief Executive Officer או מנכ"ל בעברית) ו-Founder (מקים או מייסד) של חברות. בין אם הם רשמו את העסק, עניין פרוצדוראלי פשוט של רישום, ובין אם מדובר בפיקציה עבור לינקדאין, אין התואר מעיד על המחזיק בו. אמנם אני סמוך ובטוח שחלק מהמנכ"לים הצעירים שברשימתי עסוקים ימים כלילות בניהול עסק וצפוי להם עתיד מזהיר. אולם אחרי הכל, רוב העסקים כושלים במהירות ונסגרים. אז כן, אמנם אין זה נעים לפלוני להודות כי אינו עובד, אם כי זה לא נורא, רבים נמצאים בין עבודות מעת לעת ובכלל, אבטלת צעירים היא בעיה רווחת בימינו. אולם להגזים ולהשתמש במונח השמור למנהלים של מנהלים בתאגידי ענק לתיאור אדם שהוא העובד היחיד בעסק, לא משדר רצינות, לפחות בעיני. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בישראל ישראלי, המנכ"ל של חברת ישראל ישראלי (ע"ר). מה רע ב-Sole Trader (פרילנסר)?
ואם כבר נגעתי בתארים מנופחים, הם לא שמורים רק למנכ"לים המדומים. באופן כללי קיימת אינפלציה של תארים, לא רק באקדמיה בה ריבוי תלמידים הביא לפיחות במעמד התואר, אלא גם במקומות העבודה. אני רואה זאת לא אחת כאשר אנשים מתוארים כ"בכיר" או Senior. בעבר סברתי לתומי שמדובר במילה המעידה על יוקרה שצוברים לאחר שנים רבות של ניסיון. היום, כך נדמה לי, מדובר במילה ריקה מתוכן. למשל, בדקתי מודעות דרושים בבריטניה ובחלק לא קטן, משרות שפורסמו כמשרות ל-senior הבטיחו שכר הגבוה אך במעט משכר המינימום בממלכה, לא משהו שאפשר להתקיים ממנו בכבוד בלונדון.
אך אין מדובר רק בקידומות חסרות משמעות. גם תיאור התפקיד עצמו רחוק מלתאר את העבודה. זה נפוץ במיוחד בשוק הטכנולוגיה, שם תפקידים שלא היו קיימים בעבר שואלים את שמם ממקצועות עתיקי יומין (אם כי לא מהמקצוע העתיק בעולם). לכן מי שאחראי על תכנון ממשק משתמש הוא מעצב (Designer). אם זה עוד איכשהו מתאר את התפקיד, נסו לחפש משרת אדריכל (Architect) במנוע חיפוש משרות, רק כדי למצוא משרות ארכיטקט תוכנה. גם איש מכירות (בכיר) הפך ליועץ מכירות (Consultant) ומי שאינו יועץ הוא ודאי אנליסט (Analyst) או לכל הפחות מומחה (Specialist). יכולתי להמשיך את הרשימה על מזכירות המנהלות משרד, אנשי תחזוקה שמנהלים בניינים ועוד, אבל נדמה לי שהמגמה ברורה. הדבר הנורא ביותר הוא להיות ג'ונייר (Junior) עם משרה שמתארת מה באמת אתה עושה. על כך אין מחילה.
הבה נתמקד לרגע בפרופילים של ישראלים בלינקדאין. במקרים רבים הם תמוהים ולא ברורים לי. כלומר בחלק מהמקרים אני בהחלט מבין את הרצון של ישראלים לקרוץ למעסיקים בחו"ל וכך אולי להגיע אל נחלת הרילוקיישן. על פי רוב, פרופילים כאלו הם ענייניים וכתובים באנגלית לא רעה. אבל במקרים אחרים, אני תוהה מדוע אותם אנשים טורחים בכלל ליצור פרופיל באנגלית רצוצה עד שלא ברור מה רצונם. כלומר אני מבין ללבם של אלו ששומעים שאנגלית היא הלינגואה פרנקה, השפה הבינלאומית לעסקים. אבל אם כל רצונך כישראלי דובר עברית הוא לעבוד עבור מעסיק ישראלי דובר עברית, מה הטעם ששניכם תנהלו את הדו-שיח באנגלית?
החשיבות של רצינות
וכעת, הבה נשוב למשתמשים הקוסמופוליטים המושפעים מרוח הפוזיטיביות האמריקנית המפוברקת. מי ששווחח עם אמריקנים או האזין מעט לשיחותיהם, אפילו בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, ודאי הבחין בחיוביות הזו. כל דבר הוא נפלא, מדהים ומרגש. חישבו על השקות מוצרי אפל כדוגמא להתלהבות ממוצרים די סטנדרטיים (על הזניית השפה של אפל במאמר זה). אם מישהו רוצה לכהן כמנכ"ל חברה (על אמת, לא רק להוסיף את התואר לפרופיל בלינקדאין) עליו לאמץ טון חיובי ואופטימי, להישמע נלהב לגבי כל פיצ'ר שהחברה שלו פיתחה ולדמיין בקול רם עתיד נשגב שיתאפשר עם המוצר האחרון שהחברה שלו השיקה (ראו למשל החל מהשנייה ה-48 ובמיוחד כשלושים שניות לאחר מכן בסרטון ההצגה של אייפון 4 את הטון הנרגש של הצגת שיחות וידאו, שירות סטנדרטי שהיה קיים מספר שנים קודם לכן). מקומם של הציניות, הסרקזם והביקורת נפקד מהחברה הצרכנית ומוביליה.
זה מחלחל מטה. אנשים מבינים שאם הם מוכרים עצמם כמוצר (והרי זה נאמר להם השכם וערב. מה הוא שיווק עצמי?), הם צריכים להיות פוזיטיביים לגבי עצמם ומה שהם עושים. וכך ניתן לקרוא על תשוקה לכל מיני שטויות. במקרה אחד, נתקלתי במשרת מומחה למסדי נתונים שמחפשים בה מועמד שהוא Passionate about data segmentation (יש לו תשוקה לסגמנטציה של נתונים). אני לא יודע מה איתכם, אבל לי קשה להתלהב מסגמנטציה של נתונים באשר הם. אותי מעניין מה הם אומרים, נתונים של מה (במקרה ההוא, כמדומני, היו אלו נתוני מכירות וכדומה) ולאן זה מוביל אותנו. התשוקה שהם ביקשו אינה במקום הנכון ולטעמי חסרת משמעות. לכל היותר היא מובילה לזילות המילה תשוקה, אבל כבר דשנו בזילות השפה בפסקאות הקודמות.
עוד דרישה בשוק העבודה הקיים, המשליכה על האופן בו אנשים מתארים עצמם בלינקדאין, היא שכל אחד צריך להיות מומחה.
למען ההגינות, אין מדובר בדרישה חדשה במיוחד. למשל לפני כ-2,500 שנה, בדיון של של סוקרטס עם גלאוקון בפוליטיאה (ספר הידוע גם כ"המדינה" ו"הרפובליקה", בעמוד 374 בתרגום של סטפנוס מ-1578), כאשר הם מנסים לבנות את החברה האידיאלית, הם מדברים על חשיבות ההתמחות של כל אדם, כולל החיילים או השומרים. כלומר בחברה אידיאלית הפרט מתמחה בדבר אחד ונמנע מעשייה והתערבות בדברים של אחרים (ולמעשה, בהמשך הספר, למשל עמודים 432-434, סוקרטס, כלומר אפלטון, קובע שהאופן בו צדק ממומש ולמעשה מוגדר במדינה הוא שכל אחד עושה את מה שהוא מתמחה בו ואיש לא מתערב בעבודותו של האחר).
וכך, בתיאורים, כל משתמש לינקדאין הוא מומחה לדבר מה. בדומה לתשוקה לכל שטות, ישנה ציפייה שמועמד לעבודה יכריז בגאון על המומחיות שלו בתמצית הפרופיל (Summary) ובחלק המוקדש למומחיות (Specialities). זה לא בהכרח רע, גם אם זה מעודד במקרים רבים צרות אופקים. אך אינני בטוח אם מדובר בצניעותו המופלגת של עבדכם הנאמן (באנגלית זה מתאים יותר להקשר הנוכחי, your humble servant), אך הוא מעדיף שלא להעיד על עיסתו ולא לקבוע מסמרות באשר לעצמו, כישוריו והמשך דרכו, שלא לומר הקריירה שלו.
מה שהיה הוא שיהיה
יש משהו מרגיז בדטרמיניזם הזה בו נגעתי בפסקאות לעיל על ניסיון העבודה, לפיו מה שהיה הוא שיהיה, כלומר אם אתה רוצה להיות נגר מוטב שיהיו לך עשר שנות ניסיון בנגרות או לכל הפחות בתחום דומה כגון חיטוב או חטיבת עצים. אך גם מי שמומחה לעץ ודיקט, לא בהכרח יהיה נגר מוכשר יותר מאשר פסל, צייר או סתם אדם שלא עסק בנגרות קודם לכן. לכן, לו הייתי נגר, גם אם המוכשר שבהם מהסוג המצליח להפיח חיים בבובות עץ, לא הייתי מרגיש בנוח להגדיר עצמי כמומחה לנגרות. וזו בדיוק הציפייה מהמשתמשים בלינקדאין. אם פלוני רוצה לשנות מסלול, אזי הוא צריך להכריז בגלוי על מטרתו החדשה. ואם הוא אינו בטוח לגבי מסלולו העתידי, מה שבא ברוך הבא או לחילופין הוא שוקל מספר אפשרויות, האופן בו פרופילים בלינקדאין מובנים הוא בעייתי בלשון המעטה. אנשי אשכולות זה פאסה.
כפי שהבחנתם אם קראתם עד כאן, כבר מזמן זנחנו את ייפוי המציאות בלינקדאין ואנו דנים בבעייתיות של שוק העבודה העכשווי כפי שהן משתקפות בלינקדאין. הבה נעבור לבעיות טכניות. בעיה טכנית בה הבחנתי בפרופילים רבים, באופן אירוני במיוחד בפרופילים של מומחים לכוח אדם וגיוס עובדים, היא בלבול בין החברה (Company) ליחיד (Individual). אני לא בטוח אם היא נובעת מחוסר הבנת לינקדאין או בעיה עמוקה יותר בה יחידים מזדהים עם הארגון בו הם עובדים (זו הדרישה הבסיסית של רוב החברות המבקשות לא רק נאמנות העובד, אלא גם את אהבתו, גם אם זה לא נאמר במפורש).
כאשר מתארים משרה בלינקדאין, מכניסים את שם החברה (Company Name), תיאור המשרה (Title) פרקי הזמן בהם עובדים שם (Time Periods) ותיאור המשרה (Description). בנוגע לשם המשרה קיימת התלבטות של מי שמועסקים בחוזים דרך צד שלישי האם לכתוב את שם המעסיק בפועל או את שם המעסיק על הנייר, אך בגדול זה ברור. תיאור המשרה המנופח מסופק על פי רוב על ידי המעסיק והמועסק לא צריך להמציא תארים מרשימים, הם כבר שם. פרקי הזמן בהם עובדים, כפי שדנו קודם, נתונים למניפולציה, אך גם שם ברור למשתמשים מה מצופה מהם. לעומת זאת, התיאור, בהיותו אמביוולנטי (תיאור של מה?) יוצר בלבול.
יתכן ועבדכם הנאמן ניחן במנת משכל גבוהה מהממוצע ויכולת אנליטית מרשימה, שכן הוא הבין מיד שמדובר בתיאור המשרה והתפקיד ולא תיאור החברה בה עובדים. כלומר, אם הייתי עובד ככותב בלוג בישראבלוג, הייתי מתאר את העבודה בישראבלוג, מלאכת הכתיבה, מה נדרש ממני ככותב, הישגים בולטים שהיו לי בעבודתי, קידום אפשרי וכיוצא באלה. לא הייתי כותב בתיאור מה הוא ישראבלוג. מי שלא מכיר יכול ללחוץ על שם החברה ועל פי רוב יופיע מידע עליה או לחילופין אפשר לחפש במנוע חיפוש. לכל היותר, אם מדובר בחברה אלמונית, אפשר להזכיר בתיאור מה החברה עושה תוך דגש על מה שהמועסק עושה במסגרת החברה. כמובן, לשם כך יש להשקיע מחשבה וזמן. הרבה יותר קל להגיע לאתר החברה, להעתיק את תיאור החברה שאמור להרשים ולשווק את החברה ולהדביקו תחת תיאור המשרה. אך במקום להרשים, זה מביא אותי לתהות לגבי כישוריהם של מי שעשים זאת. הסבר אחד שמצאתי הוא שבדרך כלל מדובר בעובדים חדשים שטרם יודעים מה הוא תפקידם בכוח. המלצתי להם היא לחזור למודעה על המשרה לה הגישו מועמדות ולהעתיק את הטקסט של תיאור המשרה משם.
מישהו שומע אותי?
אלמנט מעניין אחר הוא הסטטיסטיקה החשופה לבעלי חשבונות לינקדאין. בניגוד למספר רשתות חברתיות פופולאריות אחרות, בלינקדאין אפשר לראות כמה אנשים התבוננו בפרופיל שלך, ב-3, 7, 15, 30 ו-90 הימים האחרונים (זה משתנה בהתאם לכמות הצפיות, כך שבמשתמש לעולם תקנן תחושה שיש מי שמסתכלים על הפרופיל שלו, אולי מעסיקים עתידיים, כלומר לינקדאין אינו בזבוז זמן). אני עוד זוכר את ההתרגשות שאחזה בי במשך כחמש שניות כשחמישה (5!) אנשים צפו בפרופיל שלי ביום אחד. אך מיד חזרתי אל קרקע המציאות, שכן סטטיסטיקה היא מנהג מגונה ולא בהכרח מרמזת לגבי טיב המתבוננים ומה היא מטרתם.
ואם בהתרגשות עסקינן, לינקדאין מאפשר לראות גם מי הסתכל בפרופיל (כאמור, חלום ברשתות חברתיות אחרות שהפיל לא מעט משתמשי פייסבוק שלחצו על כל מיני כפתורים זדוניים במין סקרנות שהרגה את החתול). אך אליה וקוץ בה. כמובן, מי שרוצה לקבל מידע זה מחוייב לאפשר לאחרים לדעת שהוא הסתכל על הפרופיל שלהם. כלומר אם אתם מעוניינים לדעת מי צפה בפרופיל שלכם, אתם נותנים רשות ללינקדאין להציג את שמכם ופרופילכם למשתמשים אחרים, במידה וביקרתם בדף המשתמש שלהם. אני זוכר עמיתים חדשים לעבודה מספרים אחרי זמן מה שהם הופתעו לגלות שעמיתים ותיקים יותר התבוננו בפרופיל שלהם, אף בטרם החלו לעבוד. הפרופיל, כאמור, הוא סלקטיבי למדי ולא חושף מידע שהמשתמשים לא הכניסו (ופעילות בהיסח הדעת, כגון שיתוף כתבות ואינטראקציה עם משתמשים אחרים). ואף על פי כן, זה משמש תזכורת מצויינת לכך שאנונימיות היא עניין של העבר.
כמדומני שבשלב הזה דשתי לא מעט בהיבטים שונים של לינקדאין. היא יוצרת דואליות מעניינת: רצינות מחד וסילוף המציאות מאידך (אלו לא דברים סותרים. שאלו כל פוליטיקאי). מי שמשתמש ברשת החברתית הזו צריך לזכור במהלך השימוש שהדברים אינם בהכרח כפי שהם מוצגים, כפי שאם תבדקו לעומק עם חבריכם בפייסבוק תגלו שלא הכל ורוד מאחורי התמונות המאושרות מהטיול האחרון או המסיבה עם החבר'ה בסוף השבוע. התינוק החמוד בתמונות יכול להיות מעצבן למדי. יותר משרשתות חברתיות מספרות לנו על המציאות הן מספרות לנו על דימויים ותדמיות שבני אנוש בוחרים לעטוף עצמם בהן.
מדוע קרל מרקס לא היה פותח פרופיל בלינקדאין
לינקדאין לא קמה מזמן, כלומר לפני עשרות בודדות של שנים, לא רק משום שהטכנולוגיה להקמתה לא הייתה קיימת או הייתה עוד בחיתוליה ולקח לה זמן להבשיל. מדובר גם ברקע החברתי בו צמחה. עד לפני זמן לא רב (זה משתנה ממדינה למדינה, אך קחו את ראשית שנות השמונים כקו פרשת מים במקרה של ישראל) אנשים רבים עבדו בעבודה אחת מגיל צעיר ועד היציאה לפנסיה. כמו כן, רוב הסיכויים שהם היו שייכים לאיגוד מקצועי (ההסתדרות ודומיה). לאחר הליברליזציה של שוק העבודה, היום עובדים למרחקים ארוכים הם מיעוט נכחד הפורש לגמלאות עם מחליפים חסרי קביעות העובדים בעבודות קצרות מועד, בשכר נמוך. הגמישות התעסוקתית משמעה שלא זאת בלבד שאלו העובדים כיום מרוויחים פחות ועובדים יותר, הם גם חוסכים פחות בעוד רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה מעניקה להם הולכת ונפרמת על מנת להעשיר מעטים. צפו קטסטרופה בעוד מספר עשורים (אך אל דאגה, אם תקנו את הטלפון הנייד האחרון בכסף שאין לכם כל בעיותיכם תפתרנה. או כך רוצים לפחות שתאמינו. חיו את הרגע, כי מי יודע מה יהיה בעוד שלושים או ארבעים שנה).
אין זה מפליא שרשתות חברתיות מסוג לינקדאין התפתחו זמן לא רב אחרי קריסת הקומוניזם (בין אם באופן פורמלי בבריה"מ וגרורותיה ובין אם באופן פרקטי, למשל בסין). השינויים שהתחוללו בשוק העבודה, לא רק במדינות שנאנקו תחת המגף הסובייטי אלא גם ב"מערב" הובילו לכך שאנשים מחליפים עבודות כמו גרביים. חלקם מפוטרים, אבל רבים בוחרים לעזוב עבודה לא מכניסה אחת לטובת עבודה לא מכניסה אחרת מתוך תחושת שינוי ואולי גם קידום מקצועי. החברה הצרכנית מעודדת אנשים להחליף רכב, טלפון, מחשב ועוד שלל מוצרים שמתפקדים מצויין (אמליץ בחום לצפות בסרט הדוקומנטרי קונספירציית הנורה החשמלית או באנגלית The Light Bulb Conspiracy. אם לסכמו, הרעיון הוא שתעשיינים מייצרים במכוון מוצרים עם אורך חיי מדף מוגבל כדי שהצרכנים ימשיכו לצרוך. אין צורך בתיאוריית הקונספירציה המוצגת בסרט הטוענת שיש כאן יד מכוונת ויצרנים משתפים פעולה. הוזלת המוצר תוך הורדת איכותו משתלבים מצויין מבלי עסקאות סודיות הנרקמות בחדרי חדרים. ולמרות זאת, הסרט נהדר ומעורר מחשבה). העידוד הזה כולל בין היתר עידוד להחלפת עבודה.
אורך הסבלנות של אנשים מתקצר. סרטים הופכים קצרים יותר, פרקים בסדרות טלוויזיה מתקצרים ובשני המקרים הסצנות הופכות מהירות וקצרות יותר. ספרים מתקצרים, כתבות נחתכות (וגם הקטעים הקצרצרים הללו מצריכים זמן רב מידי ואין זה מפליא שמי שהמציא את סאמלי, Summly, אפליקציה שמתמצתת כתבות, הוא בן 17) ובמקום קטעי בלוג ארוכים נסו לתמצת את הרעיון ב-140 תווים בטוויטר. בגדול, הרושם שאני מקבל כמשקיף על הציוויליזציה ממקום מושבי במערב אירופה בשנת 2013 הוא שעל אף שאנשים הם חביבים ומלאי עניין במגוון נושאים, הם על פי רוב נוירוטים ובעלי סף סבלנות שאפיין ילדי גן עד זמן לא רב. אני מודע להטיית הגיל שלי והתקופה בה אני חי, כלומר מי שגדל דור לפני עשוי לגלות אותן תכונות עליהן אני מלין בי. אין בי כוונה לצייר עתיד פאסיבי, אלא רק לחדד את הנקודה שאנשים בימינו מקדישים פחות זמן להרבה יותר משימות, הם נוטים להשתעמם במהירות רבה מעיסוקם, הם מתקשים להתרכז בו ומקומה של העבודה לא נפקד מהטרנד הזה.
אני סמוך ובטוח שמאז ומעולם אנשים החליפו מקצועות. אנשים רבים הם טמפרמנטים ואימפולסיביים כדרך הטבע (ודאי יש לכך יתרון אבולוציוני, אם אדם יכול להגיב במהירות לסכנה האורבת). זה רק שבנוסף יש כאן לחץ מבני על היחיד להיות לא מרוצה באופן תמידי וחינוך לכך שאפשרויות אחרות הן ההזדמנות לפתרון הבעיה (זה מחלחל לעוד פינות בחייו של האדם, למשל התחום הרומנטי, אבל זה כבר עניין אחר). ולינקדאין היא אמצעי ההופך את האפשרות הזו לזמינה בקלות רבה יותר.
נסיים באלמנט מבדר, קטע מהסדרה מונטי פייטון על רואה החשבון שרצה להחליף מקצוע ולהיות מאלף אריות:
אתמול כאשר פתחתי דף דפדפן עם גוגל רידר (Google Reader), בטרם הספקתי לצפות במעט הבלוגים שהתעדכנו לאחרונה קיבלתי הודעה שהחל מיולי 2013 שירות ה-RSS יפרוש לגמלאות. סליחה, יופרש לגמלאות.
כפי שנרמז במשפט הראשון, במרוצת השנים אני מגלה שפחות ופחות בלוגים אחריהם נהגתי לעקוב מתעדכנים. רובם הגדול מתו והם לא מתעדכנים עוד. זה לא שהכותבים מתו, לפחות רובם עדיין בחיים, למיטב ידיעתי. זה פשוט שהכותבים החליטו להשקיע את זמנם ומרצם בדברים אחרים. פייסבוק. טוויטר. טאמבלר. פינטרסט. וכו'. (אולי בדברים שלא קשורים לאינטרנט?). ב-MTV פתחו את השידורים בשירם של הבאגלס, Video Killed The Radio Star (הווידאו הרג את כוכב הרדיו). מה שהרג את הבלוגים הוא שורה של שירותים אחרים. רובם, באופן לא מפתיע בהתחשב ברף הסבלנות ההולך ופוחת, קצרים יותר ומעמיקים פחות.
זה טבעי. לאחרונה הרהרתי תוך רכיבה על אופניים על כך שהמוות מביא לכך שייצורים לא יצטרכו לחוות את ולהתמודד עם השינוי בסביבתם. העולם הרי משתנה ללא הרף ואנו הרי חושבים על דברים כמשהו קבוע שתמיד שם (למעט מעטים שמודעים להתפשטות היקום, התקררותו והגדלת האנטרופיה, כמו וודי אלן הצעיר ב-Annie Hall). כמה קל לפעול בהתאם למוכר, למה שכבר עשינו וחווינו. אם אנשים לא היו מתים, מה הסיכוי שאנשי מערות היו מתאקלמים בעיר תעשייתית במאה ה-19? מה הסיכוי שמי שחווה את המהפיכה הצרפתית על בשרו יתמצא בפריז במאה ה-21? אנשים נעלמים מהנוף אחרי כמה עשרות שנים, כאשר העולם שהכירו כילדים חולף ואיננו ולהם אין בו עוד מקום.
כאלו הם גם שירותי אינטרנט. בסוף שנות התשעים IRC היה דרך לתקשר עם אנשים באמצעות מחשב. מי שהחל להתעסק עם האינטרנט בעשור האחרון ודאי לא נתקל במונח IRC. מה לגבי ICQ? הוא התחלף עם מסנג'ר של מיקרוסופט שבהצטרפות מקרים מעניינת נסגר היום. המסנג'ר נסגר לטובת סקייפ, אך אל חשש, גם סקייפ לא יחיה לנצח.
אז RSS היה אמצעי שאפשר לעקוב אחרי עדכונים באתרי אינטרנט ובלוגים בקלות. הוא עדיין כזה. אבל היום אתרים שרוצים לקדם עצמם עושים זאת באופן "חברתי", כלומר באמצעות פייסבוק ו/או טוויטר. פחות אנשים, כנראה, משתמשים בשירות ה-RSS של גוגל ומעטים, אם בכלל, מצטרפים והופכים למשתמשים חדשים. גם אהרון שוורץ, הבחור הצעיר שעזר לפתח את הפרוטוקול כבר לא עימנו.
אם כן, אין זה מפליא שגוגל הודיע שהם סוגרים את השירות ביחד עם עוד מספר שירות כחלק מהניקיון שהם עורכים אחת לתקופה. אולי העיתוי מוקדם מעט, מוות בטרם עת, אך לא כזה שצריך להפתיע. אמנם השירות לא גוזל משאבים רבים, אך גם המעט שהוא צורך בא על חשבון כוח מחשוב שיכול היה להיות מנוצל למטרות טובות יותר או למצער כאלו בהן טמון יותר רווח. קריאות נגד סגירת גוגל רידר אולי ידחו את הקץ (ואולי לא), אך כמו כל תרופה, גם זה רק יאריך חיים, יידחה את הקץ ולא יעניק לשירות חיי נצח במרחב הקיברנטי.
באותה מידה גוגל יכולים היו להשבית את שירות האימייל הפופלרי שלהם, ג'ימייל. הרי כבר במשך זמן רב נשמעים לחשושים על כך שהדואר האלקטרוני הוא מוצר של העבר. "צעירים" כיום לא בודקים את האימייל, בניגוד ל"צעירים" של אתמול שלא חדלו לבדוק את התיבה הנכנסת לרגע (בניגוד לצעירים לפניהם שלא ידעו מה הוא דואר אלקטרוני). אל חשש, גם זה ייקרה. אם לא מחר, אז מחרתיים.
אחרי הכל, אנו חיים בחברת צריכה. חדש הוא תמיד טוב יותר או למצער נוצץ יותר. וגם מה שעבד מצויין צריך להיזרק אם הוא לא מביא רווח.
תוספת מה-18 במרץ:
בעקבות המאמר הזה בגארדיאן הגעתי לסרטון הוויראלי הבא שכמו עשרות, אם לא מאות סרטונים, לוקח את הקטע של היטלר לפני נפילתו בסרט "הנפילה" ומלביש תרגום חדש, במקרה הזה היטלר מתלונן על הפסקת השירות של גוגל רידר:
מי שמתעסק בשיווק ופרסום ולא נתקע במאה שעברה, נתקל ודאי במונח SEO, ראשי התיבות של Search Engine Optimization (קידום אתרים במנועי חיפוש או מילולית אופטמיזציה עבור מנועי חיפוש).
בדומה לכל מטבע, לקידום אתרים יש שני צדדים, האחד לגיטימי והשני שנוי במחלוקת.
הצד הלגיטימי עוסק בהפיכת האתר היפהפה שבניתם לידידותי עבור מנועי חיפוש.
למשל, אתר שבנוי רק מתמונות או אנימציית פלאש ללא כל טקסט עשוי להיות מושך עבור העין האנושית, אבל אוסף קבצים חסרי תוכן עבור מנועי חיפוש שעדיין מתקשים להתמודד עם תוכן לא טקסטואלי (אם כי תהיו בטוחים שמיטב המוחות עובדים על דרכים מתוחכמות להבין תמונות, סרטים, צלילים וכדומה והן ודאי תהיינה זמינות לחיפוש בעתיד ותעקרנה את תחום העיסוק בו אנו דנים או לפחות ישנו אותו. הנה, לאחרונה התבשרנו שעם המון מאמץ, סריקת רבבות תמונות מסרטוני וידאו ביוטיוב ומיליארדי חישובים, הצליחה המכונה להבין מה זה חתול!).
או למשל אם האתר שלכם רצוף בשגיאות כתיב, הקורא האנושי ודאי יסלוד מהאתר אך יבין את המסר (ועל זה שולחי דואר זבל בונים כאשר הם מנסים לשווק IיXגרה), בעוד הרובוט הזוחל לאתרכם מטעם מנוע החיפוש עלול לא "להבין" את האתר. זאת ועוד, אם התברכתם בלשון עשירה ומתוחכמת, אתם כותבים בשנינות וכפל לשון, התוצאה יכולה להיות אמנם נהדרת עבור קורא בן אנוש, אבל הרת אסון עבור גוגל, בינג, לך ברווז ברווז (דאקדאקגו) ואחרים.
לכן, תפקידם של העוסקים בקידום אתרים הוא להנגיש את האתר שלכם למנועי החיפוש, לוודא שקיים טקסט ברור על מהות האתר, שמנוע החיפוש לא פוסח על האתר וכך אם מישהו מחפש מידע על פיסול בפימו, האתר שלכם העוסק בפימו יופיע בין הקישורים שמציעים מנועי החיפוש. מקדם האתרים עשוי גם לדאוג לכך שהכותרת ושורת הטקסט המתארת את תוכן החיפוש תמשוך את העין או לפחות תהיה ברורה לקורא, על מנת שילחץ על הקישור המוצע לו.
אם אתרכם הוא היחיד העוסק בפיסול פימו, בזאת נגמר תפקידו של אופטמאי מנוע החיפוש. סביר להניח שבונה אתרים עם מעט הכשרה יוכל לעשות את העבודה בשלב בניית ועיצוב האתר ובזאת זה יסתכם.
אבל, מה לעשות, אם אתם עוסקים במשהו בימינו, סביר להניח שאינכם הראשונים או האחרונים לעסוק בזה וכי חומר בנושא כבר קיים ברשת ויתווסף בעתיד. וכאן אתם עשויים להיות בבעיה. מנוע החיפוש לא רק מוצא תוכן במרחב הקיברנטי, אלא גם מדרג את הדפים בהתאם להתאמה שלהם לשאילתא של המחפש.
וכך למשל, האתר שלכם אמנם עוסק בפיסול בפימו, אך על פי הבנת האלגוריתם של מנוע החיפוש, אתרכם הוא ה-136 בחשיבותו בנושא ולכן יוצג במקום זה כאשר פלוני יחפש "פיסול בפימו".
בהנחה ומדובר בתחביב, ודאי לא מדובר בבעיה גדולה עבורכם. מספר משוגעים לדבר כבר ימצאו אתכם, אבל האתר הוא בעיקר עבורכם וחבריכם מחוג היצירה ולכן מספר הכניסות לא מהווה שיקול מרכזי בהקמת האתר. אך אם אתם מוכרים תנורים לפימו או חומרים פולימרים אחרים המעניינים יוצרי פימו או לחילופין אתם מציגים פרסומות באתר שלכם ומעוניינים בתנועת גולשים, בתקווה שאלו ילחצו על המודעות, אזי אתם בבעיה.
אנשים בימינו, על פי רוב, לא ידועים בסבלנות רבה. כאשר אנשים מותשים מקריאת מסרים בטוויטר או סטטוסים בפייבוק, מה הסיכוי שיגיעו עד לקישור ה-136 ברשימת הלינקים שמציע להם מנוע החיפוש, כאשר ברירת המחדל היא עשרה קישורים בעמוד תוצאות? ובמיוחד לאור זה ש-135 האתרים שהובאו לפני כן, בהנחה שמקדמי האתרים עשו עבודה טובה והגונה ולא רק החדירו ספאם לתוצאות (ועל כך בעוד רגע קט), גם כן רלוונטיים למחרוזת החיפוש.
בקצרה, התשובה היא שהסיכוי נמוך ביותר. אפילו אם התמזל מזלכם להתברג לעמוד התוצאות הראשון, במידה והגעתם לתחתית העמוד עיני המחפש פשוט לא תסרוקנה את התוכן של אתרכם. הנה הסבר על משולש הזהב של גוגל למשל.
ואם דף הפימו שלכם הגיע לעמוד ה-14, סביר להניח שרוב הגולשים לעולם לא יגיעו אליו, שכן הם ימצאו את מבוקשם בדף התוצאות הראשון או יתייאשו מהחיפוש בדף השלישי.
וכך בא לעולם תחום מעט יותר אפל בקידום אתרים, החורג מעט מהרעיון של אופטימיזציה וגולש לתחום ההונאה, הוא העלאת הדירוג של האתר בתחבולות שונות ומשונות.
אחת התחבולות המוכרות והידועות היא יצירת קישורים לאתר. הרעיון של גוגל בימים בהם הוקמה החברה היה לנצל את חוכמת ההמון והאופן על פיו נבנתה הוורלד ווייד ווב (WWW), על ידי שימוש בקישוריות של הרשת. אם אתר הפימו שלכם טוב, הוא ודאי מוכר לרבים ולכן אתרים אחרים יקשרו אליו. העמוד שלכם זוכה ליותר קישורים? סביר להניח כי התוכן שלו טוב יותר! וכמובן, לא כל המקשרים שווים. אם אתר גדול, רציני ומכובד (כי אליו מקשרים רבים) מקשר אל אתר הפימו שלכם, הרי משקלו של הקישור שהוא הביא גדול ממשקלו של איזה דף אזוטרי ומבודד.
כמובן, קיימת כאן בעיה של הנצחה הסטטוס קוו, כי מי שמוכר יימצא יותר ולכן ייקשרו אליו יותר ולכן הוא יימצא יותר וחוזר חלילה, בעוד האתרים הקטנים והפחות ידועים יידחקו לקרן זווית ואף ייעלמו בתהום הנשייה.
אבל אל חשש. קול המון ככל שדי, Vox populi,vox Dei ורק אתרים טובים יעלו במעלה הדירוג הממוחשב. או כך רוצים שנאמין.
עוד מאפיין משעשע במקצת של שיטת הקישורים הוא חשיבות הטקסט המקשר. אם אתרכם לא באמת עוסק בפיסול בפימו, אבל מאות אתרים מקשרים את צמד המילים פיסול בפימו לאתרכם, מנוע החיפוש יבין שעל אף שהמילים לא מופיעות במפורש באתרכם, יתכן ובכל זאת האתר שלכם עוסק בתחום האמנות הנפלא. וכמובן, אפשר לנצל את ההיבט הזה של מנוע החיפוש כדי להכשיל אותו. כך למשל, אם חיפשתם בגוגל בתחילת שנת 2007 את שתי המילים miserable failure (כישלון אומלל), הייתם מגיעים לדף הרשמי של ג'ורג' וו בוש. זאת משום שכהלצה רבים קישרו את צמד המילים לדף. זה תוקן במהרה, אבל אין סיבה שזה לא יחזור בווריאציה זו או אחרת. מנוע החיפוש לא באמת מבין מה אתם מחפשים, אלא עוקב במהירות אחר סט כללים שנקבעו לו מראש (כלומר האלגוריתם) ומציג תוצאות בהתאם.
זאת הייתה רק אנקדוטה משעשעת לאופן בו ניתן להטל במנועי החיפוש. וכפי שכבר הוצג, ישנם בעלי אינטרס רבים המנסים להשפיע על סדר מופעי תוצאות החיפוש. והשימוש במונח בעלי אינטרס לא בא לתאר בהכרח כוחות זדוניים, אם כי אלה בוודאי קיימים, אלא אנשים המנסים למכור את מרכולתם או מאמינים באמת ובתמים שהאתר שלהם ראוי למקום טוב יותר במרחב הווירטואלי.
וכך, כמו חתול ועכבר, מקדמי האתרים מנסים להערים על מנועי החיפוש, לקשר לאתר מדפים רבים, להכניס מילים שהם מאמינים כי הן פופולאריות, גם אם אין קשר בינן לתוכן המבוקש, לערוך שינויים באתר בתדירות רבה (שכן לאחרונה גם "רעננות" התוכן חשובה, כלומר אם הדף שכתבתם נכתב לפני יומיים, הוא "טוב" יותר מדף שנכתב לפני שנתיים. ובאותו היגיון מעט מעוות, ספר המדינה של אפלטון שנכתב לפני כ-2500 שנה, ודאי פחות רלוונטי למתעניינים במחשבה מדינית מאשר חיבור על המדינה שכתב תלמיד כיתה ג' לשיעור מולדת בשבוע שעבר) ועוד.
למותר לציין שהחברות המפעילות את מנועי החיפוש לא רואות קידום אתרים מסוג זה בעין יפה. מבחינתן, הן יצרו עולם מושלם, בו קוד תוכנה סורק את התוכן ומדרג אותו ללא התערבות אדם. רק כאשר המכונה כושלת (כמו בדוגמא של בוש הבן ממקודם), יש מקום להתערבות בתוצאות וצוותי שיפור איכות החיפוש נכנסים לפעולה. על פי רוב עדיפה המכונה על האדם.
זה גם פוגע במודל ההכנסות שלהן. רובן המכריע של הכנסותיה של גוגל, למשל, מגיעות מפרסום. אם אתה לא מרוצה מכך שהאתר שלך במקום ה-30 וחושש שהמתחרים ישיגו יותר "לידים" (Leads או לקוחות פוטנציאלים שמתעניינים במוצר), במיוחד לאור זה שמדובר במשחק סכום אפס, כי כאשר המתחרה מכר ללקוח את ציוד הפימו, הוא כבר לא ירכוש אותו ממך בזמן הקרוב, אז שלם כדי לפרסם מודעה שתוצג לצד תוצאות החיפוש, בין אם באופן נפרד ונבדל (כפי שקורה למשל בגוגל) או בראש תוצאות החיפוש ללא הפרדה בין התוצאות הממומנות לאלו שלא (כפי שהפרקטיקה הייתה נהוגה במנועי חיפוש ופורטלים עד כניסת גוגל לשוק).
חלק ממקדמי האתרים מנסים לקדם תוכן שהוא לפחות רלוונטי. למשל מוצרי פימו. אחרים מנסים לקדם מוצרים ועניינים מפוקפקים יותר, בין היתר וירוסים, תוכנות ריגול, סוסים טרויאנים, גניבת סיסמאות (פישינג) או סתם מושכים את המבקרים לאתר שמכיל תוכן גרוע הרווי בפרסומות שמטעות את הגולשים ומנסות לגרום לו ללחוץ עליהן בעורמה (וכאלו אתרים יש בשפע. אהבתי במיוחד את הקטע "כתיבת פוסטים זה לפראיירים" בבלוג של ינאי הנגבי המסביר איך לשעתק תוכן מבלי להיתפס בפלגיאט. לא אחת אני נתקל באתרים הבנויים מתרגום מכונה עלוב, שזור בפרסומות. הסיבה היחידה בגינה אתרים מסוג זה קיימים היא לעשות כסף ללא מאמץ. הם עובדים על הכמות, לא האיכות).
בשל שני סוגי התוכן המקודם, הראשון שהוא אמנם תוכן לגיטימי, אך פוגע בעוגת הפרסום של מנוע החיפוש והשני שעלול להזיק לגולשים או סתם לעצבן אותם ולהביא לכך שידירו רגליהם ממנוע החיפוש (וכך יקליקו פחות על פרסומות), האנשים העומדים מאחורי מנועי החיפוש משנים ומעדכנים את האלגוריתם השכם וערב. גוגל, למשל, משנה את הפרמטרים לפיהם מוצגות תוצאות החיפוש מאות פעמים בשנה (הנה אתר העוקב אחר השינויים במרוצת השנים).
וכמו החתול והעכבר שהוזכרו קודם לכן, מקדמי האתרים דואגים להתעדכן ולעדכן את שיטות הקידום שלהם. גם אם אופן הפעולה המדויק של הקוד הוא סודי, ניסויים חוזרים ונשנים ושיתוף המידע בפורומים הרלוונטיים לקידום אתרים יחשפו את את המתודה ויציעו דרכים לעקוף אותה.
חשוב שיופיע מידע קרוב לזמן אמת? נדאג להציג מידע על ענייני השעה, בין אם נשאב אותו מאתרים אחרים ובין אם נשלם כמה פרוטות כדי שמישהו יכתוב זאת.
חברתי זה הכי? מעכשיו ניתן למצוא אותנו בפייסבוק, טוויטר וכמובן, גוגל+. ואנחנו כבר נדאג לעדכן כל הזמן במה שמעניין אתכם!
וכך זה ממשיך.
אם לסכם את המטרות של הנצים מבלי להיכנס ליותר מידי פרטים, אנשי מנוע החיפוש מנסים למצוא דרכי דירוג אתרים שמחד תצגנה אתרים רלונטיים אך מאידך תהיינה חסינות להונאה אנושית (גם אם זו נעזרת במכונה, למשל רובוטים המייצרים תוכן המקשר לאתר המקודם וכו'). אנשי קידום האתרים מנסים לגלות את השיטה בה מנוע החיפוש מחפש ומדרג דפי מרשתת ולנצלה כדי לקדם את האתר עליו הם אמונים.
חולצה שראיתי ברחוב גרפטון
מה היו עושים ללא אינטרנט?
מה שנכתב למעלה מוכר וידוע, אם רק טורחים להתעניין בנושא מעט.
קידום אתרי אינטרנט אינו תחום עיסוק חדש, אך הוא גם לא היה קיים מאז ומעולם. בטרם הומצאה האינטרנט, בטרם התפתחו מנועי החיפוש, לא היה צורך במקדמי אתרים.
כפי שניתן להבין מהפסקה הראשונה בחלק הראשון של הקטע, מקדמי אתרי אינטרנט באים מרקע של שיווק ופרסום (עמדתי לאחרונה על ההבדל בין פרסום לשיווק). כלומר, התחום ודאי מושך אנשים שאוהבים לנבור בקוד מקור, למצוא את חולשותיו ולפתח אמצעים להערים עליו ולחבל בו. אבל כדי לעסוק בקידום אתרים צריך לב (מוח) של אדם הרוצה לדחוף משהו למישהו. לשון אחר, קידום אתרים באינטרנט הוא תת-תחום של מכירות או קידום מכירות (קד"ם) ורק לאחר מכן ז'אנר של מדעי המחשב או תכנות.
יחד עם זאת, קיים עוד אספקט לקידום אתרים, לפחות הצד הטכני שבו.
מי ששוכר את שירותם של מקדמי אתרים לא שונה בהרבה מאלו ששוכרים את שירותם של עורכי דין.
כפי שעורכי דין מציעים ללקוח עזרה בניתוח והבנת החוק לצרכם בתמורה לעמלה, כך גם מקדמי אתרי אינטרנט מציעים ללקוחותיהם גזר דין מועדף שיינתן על ידי כבוד השופט גוגל, בינג או מי שלא יושב בהרכב.
כמובן, ניתן להיכנס להבדלים ולדקויות בין מערכת הצדק למנוע החיפוש. בעוד ברוב מדינות תבל קיימת הפרדת רשויות בה המחוקק אינו השופט, במנוע החיפוש המנוע הוא החוק ומפרש החוק (אם כי כמובן אפשר לטעון שהמתכנתים הם המחוקקים והאלגוריתם הוא כבוד השופט). ובמקרה של מנוע החיפוש, כמו במשטרים אפלים, החוק אף לא חשוף לגמרי לעיני הנתינים, כלומר הם יודעים בגדול מה מותר ומה אסור, אך בבוא היום יכול הרודן או מי מטעמו לשלוף איזה כלל שלא היה ידוע ולהרשיע אדם או "להעניש" אותו על ידי הורדה בדירוג או אף הסרת האתר מתוצאות החיפוש.
והדמיון הזה בין עולם קידום האתרים לעולם המשפט הוא מגעיל. זה לא שאין לי כבוד לשופטים, פרקליטים ויתר חבריהם. וזה לא שאין לי כבוד לעוסקים בשיווק, פרסום, תכנות וקידום אתרים. זה רק העול הזה שהאינסטיטוציות הללו מביאות עימן, הוא שמכביד ויוצר את הסלידה העמוקה כלפיהם.
כפי שזה מעיק לבצע פעילות תוך כדי כך שרובצת עלייך עננה משפטית שאם לא תרכין ראשך כלפיה תאלץ לשלם קנס או לאבד את חירותך ואף את חייך, כך זה מעיק לכתוב באינטרנט מבלי לקחת בחשבון את החיפושיות של מה שאתה כותב. בהנחה ואתה לא כותב את התוכן עבור עצמך ומטמין אותו במגירה וירטואלית, קצת קשה להפסיק לתהות כיצד יימצא מה שהעלת לרשת ואילו עיניים תעבורנה עליו.
העיסוק הקבוע בכתיבה כאשר צריך לחשוב איך היא תדורג על ידי אלגוריתם, אלו מחרוזות מילים אנשים עשויים לחפש, כמה הן שכיחות, כמה הן נפוצות בשפת היומיום, לאלו נושאים הטקסט עשוי להיות מקושר וכדומה, בהחלט עשוי להיות מתיש.
וכאן נכנסים אותם מומחים ומומחים מטעם עצמם, שהואיל וכבר עמדנו על כך שהם משווקים, מנסים לשווק את מרכולתם, מומחיותם בשיווק וקידום אתרים. הם יוכיחו באותות ובמופתים שלולא הם, האתר שלכם לא יגיע רחוק. ובמה זה שונה מעורך הדין שיסביר לכם שבלעדיו תפסידו במשפט?
ומה הטעם בכתיבה כזו הדורשת את עזרת עורכי הדין של האינטרנט?
ראוי אמנם לציין כי התמחות בהוצאה לאור וכחלק מזה שיווק ספרים וטקסטים של סופרים, אינה עניין חדש. הרי יכולתי להשוות את מקדמי האתרים להוצאות הספרים הוותיקות, אלו הרואות בימים אלו כיצד השיטות הישנות שלהן צריכות לעבור התאמה למאה ה-21 וקוראיה האלקטרוניים.
אך בניגוד למספר מועט יחסית של סופרים מקצועיים בעבר, היום כל אחד יכול להיות מוציא לאור בעצמו, בין אם משווק ספרים, ספרים אלקטרונים או כותב קטעים מסוג זה ממש.
וכאשר הכותב חש שהוא מתחרה במומחי שיווק שגם אם אין להם וללקוחותיהם דבר להגיד, הם ידאגו שהאין-תוכן שלהם יושמע וייקרא יותר, זה עשוי לפגוע במוראל או לחילופין להעביר אותו לצד האפל.
לאחרונה קראתי בבלוג של גוגל כי משתמשי האנדרואיד, הסמארטפון של גוגל, חצו 50 מיליארד קילומטר באמצעות שימוש בשירות גוגל מפות (Google Maps) למכשירם.
בגוגל מספרים בגאווה כי מדובר במרחק אקוויוולנטי (שווה ערך) ל-130,000 (מאה ושלושים אלף) מסעות לירח, 334 טיסות לשמש, 10 קפיצות לכוכב הלכת נפטון (הרחוק מהשמש מאז ההדחה של פלוטו מהמעד של פלנטה) או 0.005 שנות אור (המרחק שהאור, הנע במהירות של כ-300 אלף ק"מ בשנייה, מטייל בשנה). וזה באמת מרשים. ברצינות.
לוויני GPS (מערכת מיקום לוויני או Global Positioning System בלעז) החלו להיות משוגרים על ידי הצבא האמריקני בשנת 1978 בתהליך שהסתיים ב-1995, עת הקיפו את כדור הארץ 24 לווינים. השימוש במערכת החל ב-1983 על ידי גורמים צבאיים כמובן. השימוש האזרחי במכשירי ניווט לוויני החל בסביבות שנת 2000, לפני כ-12 שנים בלבד.
הקונספט של טלפונים ניידים סלולריים החל לקרום עור וגידים בסוף שנות השישים של המאה העשרים. אחר הרעיון עצמו אפשר להתחקות לפחות עד שנת 1947. בתחילה הטלפונים הותקנו על רכבות ורכבים, אך החל משנת 1973 גם מכשירים לאחיזה ביד פותחו. הם לא התכווצו בין לילה. ראו למשל את הטלפון שהחזיק אהרון ברנע זמן קצר לאחר רצח רבין ב-4 בנובמבר 1995 (דקה 5:10 של הסרטון).
מערכת האנדרואיד פותחה ב-2003. החברה נרכשה על ידי גוגל ב-2005.
ייקח עוד זמן, לא רב במיוחד, לפחות לאור ההשוואה להיסטוריה הארוכה יחסית של הטלפון בכלל והנייד בפרט, בטרם מכשירי האנדרואיד יהפכו פופולאריים כפי שהם בשעת כתיבת שורות אלו.
בשנת 2012, הזיכרון של מכשירי הבלקברי והסימביאן עדיין טרי. שלא לדבר על כמות לא מבוטלת של מכשירי אייפון המיוצרים ומשווקים על ידי אפל, המתחרה באנדרואיד (או שמא האנדרואיד מתחרה באייפון). ומי יודע, אם לא תישכח בתהום הנשייה, גם חלונות 8 של מיקרוסופט בטנגו צמוד עם נוקיה, עוד ענקית סלולארית על סף הכחדה (או שלא), עשויה לגרוף חלק מקהל המשתמשים.
50 מיליארד ק"מ הם אם כן באמת ובתמים הישג מרשים. ההישג כאמור מרשים אף יותר אם לוקחים בחשבון את כל הצעדות, הנסיעות, הרכיבות והמסעות שהסתייעו במכשירים אחרים.
לא יירחק היום ואנשים המסוגלים לקרוא מפה יהפכו לזן אקזוטי נכחד. מין חובבי עתיקות או אספני טרחנים.
אף על פי כן, כשאני קורא את הידיעה, יש משהו מדאיג בקפיצה הטכנולוגית הזו. כאשר קרטוגרפים הוציאו מפה בעבר, לא היה להם צל של מושג כמה אנשים השתמשו בתוצרתם. במקרה הטוב הם ידעו כמה מפות ואטלסים מכרו, אך כמה אנשים באמת פתחו את המפות? כמה אנשים שאלו אטלס מהספרייה העירונית? זאת לא יכלו לשער.
והנה, גוגל מודיעה בנונשלנטיות כי 50 מיליארד קילומטרים נחצו תוך שימוש במכשיר שלה. נכון, יכול להיות שחלק מהמכשירים היו דלוקים כך סתם מבלי שהנהג השתמש בהם. יתכן ומסעות מסויימים לא דווחו ותועדו. אך אי שם בשרתיה של גוגל נאגר מידע על תנועתם של אנשים. יתכן והמידע לא מזוהה ולא ניתן לקשר בין משתמש פלוני למסע אלמוני. אך המידע שם.
לשון אחר, מיליוני אנשים לא מהססים לטייל בידיעה שמישהו יודע מה הם עושים באותה השעה. הם מדחיקים זאת טוב, או שהם כלל לא מודעים לכך.
זה לדעתי ההישג המדהים, לא 50 מילארד קילומטר או עדכון תוכנת המפות לגרסה חדשה.
כמובן, אל לנו לחשוש שהאח הגדול יושב רק במשרדי גוגל. המתחרים ודאי עושים אותו הדבר, אם כי במקרה שלהם פשוט לא נתקלתי במאמר המתגאה בנקודת ציון זו או אחרת.
לא צריך להיות עבריין נמלט כדי לחשוש מהתוצאות של המעקב הוולונטרי הזה.
אין צורך לנסות לשער מה היה קורה לו גרמניה הנאצית הייתה מחזיקה במאגר עם מאות מיליוני משתמשים המספקים מרצונם החופשי מידע דמוגרפי ועל העדפתם בתחומים שונים, כמו זה הקיים בפייסבוק. אם יכלו לאכן את הקורבנות באמצעות טלפון נייד מלאכתם ודאי הייתה קלה לאין ערוך.
מספיק רק להבין שבכניסתך למועדון הטכנולוגי, אתה מכניס עצמך מרצונך החופשי (כמעט. מעט קשה להימנע מזה כאשר "לכולם יש") לניסוי ענק בו אתה לא יותר מאשר נמלה פועלת בתך קן הנתון למעקב צמוד של אנטמולוג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
