בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

משום מה המספר המצומצם יחסית של ישראלים ה״חברים״ עמי בפייסבוק (את רובם הכרתי במהלך לימודי לתואר ראשון), מצליחים לחלוק לא מעט הספדים לא רשמיים ליוסי שריד. וחלק ניכר מאותם הספדים נכתבים במתכונת שהזכרתי בכותרת, משהו כמו ״לא הסכמתי עם דעותיו, אבל הוא היה אדם נפלא״ וכולי וכולי. בדרך כלל עם דוגמא או שתיים על האופן בו שריד עזר לפלמוני בהיותו שר או חבר כנסת.

אני משוכנע ששריד היה אדם נפלא ואחד הפוליטיקאים הטובים שפעלו בישראל. לא אשתמש בקלישאת אחרון דור הנפילים, כי נדמה שבכל מספר חודשים עוברת מן העולם עוד אישיות דגולה ובתי הקברות גדושים באנשים שאין להם תחליף. מעולם לא חיכיתי למותם של אנשים כדי להגיד להם מה שאני חושב עליהם. למעשה, קראתי ביום שישי את מאמרו (האחרון, כך הסתבר זמן קצר לאחר מכן) של שריד ״בהארץ״ (השימוש שלי באתר הארץ מתמצא בקריאת מאמרים ממספר מצמצם מאוד של פובליציסטים) ושלא כהרגלי החלטתי להשאיר תגובה, תגובה 20.

תודה לך יוסי שריד על סיכום מסורת ארוכה של איפה ואיפה. לא חידשת דבר, רק הארת שוב את הצביעות הגדולה של ״שמשון המסכן״...

את התגובה השארתי בשבע בבוקר (תשע שעון ישראל) ובאותו הערב שאף שריד את נשימתו האחרונה. אני בספק אם קרא את תגובתי בטרם נדם לעולם, אך לא ארצה להוסיף על מה שכבר כתבתי.

בעצם, בהשראת בנימין נתניהו שכתב שהעריך את שריד בשל העברית המוקפדת שבפיו ובעטו, אוסיף שהערכתי את שריד בזכות המשקפיים שהרכיב. נשמע מטומטם? ובכן לא הרבה יותר מטומטם מהספדים אחרים שקראתי ובהם זה של נתניהו.

דרך ידידי הטוב ג׳רמי הגעתי לעמוד הזה שמציג את סרטון האנימציה הבא.

בקצת פחות מארבע דקות הוא ממחיש מספר נקודות מרכזיות באכזריות האדם שנובעת בעיקר מאדישות וחוסר איכפתיות כלפי הזולת והסביבה.

צפייה נעימה או לפחות מעוררת מחשבה:

בטוויטר הבחנתי שאריק הובסבאום מופיע תחת הטרנדים. מיד הבנתי שכפי הנראה לא מדובר בבשורות טובות, שכן מה הסיכוי ששמו של ההיסטוריון הדגול באמצע שנות התשעים של חייו יעלה כך סתם בברומטר של מצב הרוח העולמי.

קראתי כמה מספריו העוסקים בהיסטוריה חדשה, יחסית. המאות ה-18, ה-19 וה-20. חלקם בתרגום לעברית, אחרים במקור האנגלי. תמיד הם היו כתובים בצורה קולחת, מרתקת ומעניינת, מביאים ניתוח מעניין ומעמיק של האירועים שעיצבו את מאות השנים האחרונות.

לפני שבועיים, במקרה, צפיתי במספר סרטונים בהם הרצה על ספרו "כיצד אפשר לשנות את העולם" שיצא בשנה שעברה. כמעט ונדהמתי כיצד בגיל 95, הובסבאום נותר צלול, רהוט עם מחשבה חדה וזריזה, מעודכן בענייני אקטואליה ובענייני השעה יותר מרוב האנשים הצעירים ממנו במספר עשורים.

כשביקרתי בלונדון בשבוע שעבר, עברה בי המחשבה שאני מטייל בעיר בה הוא, בין היתר, חי. לא עוד.

אריק הובסבאום היה סוציאליסט מוצהר, מרקסיסט ליתר דיוק, אבל בניגוד למיליוני סומים (מלשון סומא) שמצטטים הוגים קומוניסטים מבלי לחשוב, הובסבאום השתמש בכלים המרקסיסטים על מנת לנתח את החברה והתהליכים ההיסטוריים שהיא עוברת.

אין מילים שיתארו את האובדן בלכתו של הג'נטלמן והאיטלקטואל בחסד. פשוט הקשיבו לראיונות עם האדם הנערץ שזיקנתו לא לעולם ביישה את נעוריו.

היום בדיוק לפני עשר שנים, היה יום שישי השחור.

לא פלא שוויקיפדיה ועוד כ-7,000 אתרי אינטרנט מחשיכים את המסך כמחווה לאובדן (גם אם הם לא מודעים לכך וחושבים שהם תורמים במשהו לחופש הביטוי).

על פי הכתבה הזו מלפני ימים ספורים מאת ברק רביד בהארץ: "ישראל מאיימת: נפעל באופן חד-צדדי אם תכירו בפלסטין".

בקצרה, ישראל מנסה להתנהג כילד הולנדי שתוקע אצבע בסכר שנפרץ ולעצור את שטף ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית שבדרך.

מעבר לכל מה שאפשר לכתוב על ישראל הנרקבת מאז סוף שנות השישים של המאה הקודמת, לי דווקא זכור שבפעם האחרונה שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה על הכרה במדינה פלסטינית, בגבולות רחבים יותר, ב-29 (כ"ט) בנובמבר 1947, היהודים באזור, ישראלים לעתיד, יצאו בריקודים.

האירוניה. הכוח משכר ומביא לשינוי עמדה, אני מניח.

ישראלים פוצחים בריקודי הורה (מקור)

בכל אופן, חוסר הראייה ההיסטורית בישראל משווע. יש בה משהו טראגי בכך שבני מהגרים בני דת אחת מתיישבים לצד ילידים ומנשלים אותם מאדמתם בשל אותה זכות אבות היסטורית (אגב תוך כדי עלעול בקטע הזה של גורביץ הגעתי לקטע הזה, "זעקי ארץ אהובה" המתאר את הרשעות החוקית שבגזלת אדמות ערבים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, שנכתב ב-1953 על ידי עזריאל קרליבך, עורך מעריב הראשון בתקופה שמעריב עוד היה עיתון ראוי לקריאה. אלו היו ימים בהם הרמטכ"ל משה דיין יכול היה לשאת נאום גלוי לב שכזה, בו הוא מבין את השנאה של היושבים במחנות הפליטים בעזה אשר מנושלים לנגד עיניהם, על קברו של רועי רוטברג). אך בנוסף גם אם התעלמנו מהעוולות היומיומיות משני צידי הקו הירוק ונקבל את זה שזכותם של יהודים לעשות ככל העולה על רוחם לשכניהם, אנו עדיין נשארים עם כרסום עצמי, מנגנון השמדה עצמית מזדחל של מדינה עם נטיות התאבדותיות.

כיצד יכולים אנשים כה רבים להשלות עצמם ששליטה על שטחים לא להם (שלא לדבר על אנשים העויינים אותם עקב כך) מעניקה להם ביטחון?

לא צריך הבהרות מצד מזכ"ל האו"ם באן קי מון כי הכיבוש הישראלי רע והבנייה בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי טהסכמים עליהם חתמה ישראל.

וזה לא שאם ישראל תיסוג מחר, יהפוך נמר חברבורותיו ויאהבו כולם את העם היושב בציון. אבל בהחלט תירוץ הכיבוש הציוני שאויבים אמיתיים שמועלים לדרגת צוררים ב"מציאות המתוגברת" של מכונת התעמולה הישראלית ייחלש. הכיבוש הישראלי מעניק רוח גבית לשונאי ישראל מטעמי שנאת ישראל גרידא. זולת גרעין קשה שוודאי היה שונא את ישראל בכל מקרה, רק משום שאנשים על פי רוב חייבים לשנוא מישהו או משהו, הכיבוש גורר אחריו ביקורת לגיטימית של אנשים שמבינים שיש משהו פסול בשלילת זכויות מאנשים באופן שרירותי (וזה מה שקורה בשטחים ובצורה פחותה בתוך ישראל הנחשבת לגיטימית בעיני רוב מדינות העולם). ומדוע לתת לארגונים כגון החמאס, חיזבאללה וחבריהם את הפריווליגיה לעמוד בצד הצודק שמתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים במקום להותיר להם את המקום לו הם ראויים בין הכוחות החשוכים שאיש לא יצטער אם ייפלו?

אז נכון, הכרה במדינה פלסטינית לא תפתור בהכרח ירי טילים לעבר ישובים בדרום וסכנות אחרות. אבל היא תותיר ישראל חזקה בהרבה.

נכון, נסיגה מהגדה המערבית הכבושה ופינוי המתיישבים הלא חוקיים משם אינה פתרון לגזל שנערך לפני כן בתחומי הקו הירוק, אך נדמה שהגבולות של ישראל במשך מעט פחות מ-19 שנותיה הראשונות עד ה-4 ביוני 1967 (מעט פחות הואיל והגבולות הוכרו למעשה בהסכמי שביתת הנשק של 1949) הוכרו כלגיטימיים בעיני יתק הקהילייה הבינלאומית.

לכן, אם בריאל-פוליטיק אתם חפצים, גבולות ברי הגנה אתם רוצים, הגנו על הגבולות המוכרים על ידי יתר העולם, לא כאלו שיאפשרו את חלום הלבנסראום הרטוב.

זה משתלם ביטחונית, פוליטית (פוליטיקה בינלאומית. ברמה הלאומית או הלאומנית, נדמה שדווקא ההמון המשולהב מעדיף לעצום עיניים ולהצדיק עצמו בכל מחיר) וכלכלית.

אך מה הועילו חכמים בתקנתם? מה טעם בכתיבת דברים אלו פה?

את המשוכנעים ודאי אין צורך לשכנע. את קשיי העורף מעוררי הרחמים שמעדיפים לחשוב שהם חלק מקבוצה מובחרת רק בזכות היותם הם עצמם (ואלה הם רוב רובם המכריע של האנשים. הרי מי לא יעדיף לראות עצמו כחלק מקבוצה מובחרת או נבחרת ולא כחסר מזל שבא לאוויר העולם בחור סרוח?) לא אשכנע גם כן.

אינני עוסק כמובן בהצלת נפשות. צדיקים, אמיתיים ומדומים קיימים למכביר. אך כנאמר, "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

אם הארתי את עיניו או עיניה של אדם אחד, היה שווה לשבת ולהקליד את הדברים האלו.

אלעד

מסגד נטוש בגולן, ספטמבר 2010