בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ביקרתי אתמול בגלרייה של דאליץ׳. בין שלל הציורים המרהיבים צד את עיני הציור ״ניצחון דוד״ של אומן הברוק ניקולא פוסן.

הציור (למטה) מתאר את הגעתו של דוד הצעיר, לימים מלך ישראל, לירושלים עם ראשו הכרות של גליית הפלשתי בסצנה מספר שמואל.

כמובן, עברו כאלפיים וחמש מאות שנה מימי חייו המשוערים של דוד המלך למחצית הראשונה של המאה ה-17 בה צוייר הציור. ירושלים לא נראתה כה קלאסית כפי שהיא מופיעה בציור וגם הנפשות הפועלות בתמונה הן פרי הפנטזיה של פוסן. אך במידה מסויימת התרבות האירופאית בראשית המאה ה-17, דמתה במידה מסויימת יותר לזו במזרח התיכון כאלפיים וחמש מאות שנה קודם לכן מאשר למה שיבוא מספר מאות לאחר מכן ביבשת. אך זו לא הנקודה.

דוד הצועד עם ראשו של גליית המובס משופד על חנית במרכז התמונה וההמון מביט בו ומריע לו בהערצה הזכיר לי לא מעט כל מיני דיווחים על עריפת ראשים שנדמה שהפכה פופולארית למדי לאחרונה במחוזות מסויימים. כמובן, עריפת ראש היא סמל, ישנן עוד דרכין רבות, אכזריות לא פחות, להחזיר את נשמתם של קורבנות תמימים לבוראם ולמרבה הצער נעשה בהן שימוש רב. ועושה רושם שהמון משולהב די מרוצה מהאלימות הנוראה הזו. העובדה שעברו למעלה משלושת אלפים שנה ולא הרבה השתנה במזרח התיכון (ועוד מספר חלקים בעולם) מדאיגה משהו.

אך זה לא מפתיע. אחרי הכל, עם כל הטכנולוגיה, שינויים באופנה, באמונה ״הנכונה״, במערכת הפוליטית ועוד, בני אדם נשארו עם יכולות קוגנטיביות דומות ויצרים זהים למדי לאלו של אבותיהם. לא נראה שהתבונה תגבר לבסוף.

ניצחון דוד - ניקולא פוסן - The Triumph of David - Nicolas Poussin

ישנו שיר גרמני מ-1948 שנקרא Und jetzt ist es still (ועכשיו שקט) בביצועו של הורסט ווינטר. אולי הוא יישמע לכם מוכר:

גרסה צרפתית ללהיט הגרמני מ-1948 הוקלטה כשנה לאחר מכן, ב-1949. השם Tout est tranquille (הכל שלו [או שקט]) בביצועה של ג׳ינט גרסין:

כשנתיים מאוחר יותר, ב-1951 הוקלטה גרסה אנגלית, It's oh so quiet (זה כה שקט) על ידי בטי האטון. הגרסה הזו תשמע מוכרת למדי:

הגרסה הראשונה שאני הכרתי שוחררה ב-1995 על ידי הזמרת האיסלנדית ביורק, גם כן באנגלית:

מעל ארבעים שנה נדרשו לשיר כדי להמריא (אם כי אין לי מושג מה הייתה מידת הצלחתו בשנות הארבעים והחמישים). חלפו כמעט עשרים שנה מאז הגרסה של ביורק התפרסמה וכך נחשפתי לשיר. מדוע לכתוב על זה היום?

שום סיבה מיוחדת. מעניין לראות את האבולוציה של השיר. האם תהיינה עוד גרסאות כיסוי?

אחרי למעלה ממאתיים שנה הוציאו לאחרונה את הניאוף מספר החוקים של מדינת ניו המפשיר בארה״ב. זה לא שלפתע בגידה הפכה שם לעניין מוסרי, אלא המחוקק הוציא עצמו מחדר המיטות והחליט (בכפוף לאישור הסנאט של המדינה) שאין מדובר בעבירה פלילית, גם אם אין היא נאכפה באדיקות בשנים האחרונות.

עוד על כך והיחס של אנשים במדינות שונות כלפי ניאוף תוכלו לקרוא בכתבה הזו באקונומיסט. בגדול, חלק ניכר מהאנשים לא חושבים שרומן מחוץ למסגרת הנישואים הוא עניין מוסרי. אחוז האנשים שמצהירים כי לטעמם מערכת יחסים מחוץ לנישואים אינה עניין מוסרי משתנה ממדינה למדינה (או קבוצות בתוך המדינה). מעט פחות ממחצית הנשאלים בצרפת למשל סבורים שיש עם בגידות בעיה מוסרית בעוד בארה״ב למעלה מ-80% חושבים כך (ובכך הם קרובים יותר לתושבי מדינות כמו מצרים, אך אין זה מפתיע).

אם כה רבים מתנגדים, ודאי יש לכך סיבה. הלא כך? לא בהכרח...

הבה נבחן האם מדובר בפרקטיקה קיימת ורווחת או עניין שבשוליים.

ניאוף בעברית יומיומית הוא מילה נרדפת לבגידה (בהקשר הרומנטי). ואנשים בוגדים, אפילו די הרבה. אם להאמין לנתון הסטטיסטי שמצאתי בחיפוש זריז, 85% מהחילונים בישראל (מה שזה לא אומר במדינה שהלאום הדומיננטי בה מגדיר את לאומו על פי השתייכותו הדתית) מספרים כי בגדו, הם בוגדים או למצער שוקלים לבגוד בבן או בת זוגם. אין לי עניין לדון במהימנות הנתונים ועד כמה הם מייצגים, אך הם מהווים אינדיקציה לכך שהתופעה קיימת ורבים שוקלים אותה, אף על פי שנאסרה מפורשות בעשרת הדברות (אצא מנקודת הנחה שמדובר בקודקס העוסק בלבת ענייני המוסר. זה כמובן נתון לויכוח וכפי הנראה אצדד במתנגדים).

זאת ועוד, עניין ריבוי מערכת היחסים לא מוגבל רק לאנשים נשואים המנהלים מערכת יחסית רומנטית שלא עם בן/בת זוגם.

יש גם הליך ״כשר״ לקיום מספר מערכות יחסים בתקופת חייו של אדם. אנשים מתגרשים ורבים מהם מתחתנים שוב. הנה ידיעה מהאתר החרדי כיכר השבת על כך שבישובים עם אחוז חרדים גבוה מספר המתגרשים גבוה (אם לעשות חסד עם המציאות, על פי מעט הנתונים שהם מציגים, נראה כי קיימת הלימה בין מספר התושבים בישוב לבין מספר המתגרשים בין תושביו, כך שעיר עם מספר רב של תושבים כמו ירושלים מגיעה למקום הראשון ובאותו זמן יש בה אחוז רב של חרדים. לשון אחר, יש הרבה חרדים, אז יש ביניהם הרבה שמתגרשים). אין זה מפתיע שישנם דתיים רבים שמתגרשים. אחרי הכל זה דרכם היחידה (אם הם לא רוצים לתת דין וחשבון לבורא עולמם) לצאת ממערכת היחסים בה הם נמצאים ולהתחיל אחת חדשה והרי מן המפורסמות שדתיים (לא חשוב מאיזו דת) אובססיביים לגבי מין.

הליך הגירושים (לפחות על פי דת משה) היא עניין סבוך, ארוך ומייגע שעשוי להימשך שנים. זה מוביל אנשים לנהל מערכות יחסים בזמן שטכנית הם נשואים. אם לציין דוגמא אחת של ידוען, הזמר מתי כספי הואשם והורשע בביגמיה (הו. מיד נדון במערכות יחסים מרובות משתתפים), לא פחות. כספי התחתן בישראל די מזמן, החל בהליך גירושים אחרי שנים רבות ובטרם ההליך הסתיים נישא שוב בלוס אנג׳לס, קליפורניה. להגנתו טען מתי כספי שהוכר כגרוש על ידי רב בארה״ב. לטעמי זה די והותר כדי להוציא את כספי זכאי, אך בית המשפט הישראלי סבר אחרת וכאמור הרשיע את כספי בכך שהיה נשוי לשתי נשים בו זמנית, כלומר הוא פשע בביגמיה, עבירה חמורה שחוק העונשין בישראל קובע כי דינה עד חמש שנות מאסר. נגזרה עליו חצי שנת מאסר על תנאי וקנס כספי.

לו היה מתי כספי בוחר להתנות אהבים לזוגתו הטרייה מבלי להינשא לה, ודאי לא היה מואשם בביגמיה. ניאוף אינו עבירה בה היו מאשימים אותו בישראל (או שהספיקו כבר להפוך את כל חוקי היהדות לחוקת ישראל?), כך שהיה נמצא חף מפשע. הרי ברי לכל שכספי הורשע בעבירה טכנית, לא מהותית. את מערכת היחסים הקודמת סיים באופן כמעט רשמי ברגע שהגיש בקשה לגירושין (ובאופן בלתי רשמי כנראה הרבה לפני כן). לא ניתן להאשים אותו בבגידה במובן המוכר של המילה, בגידה באמון של בת זוגו, הרי הם סיימו להיות זוג זמן רב לפני שנישא בשנית.

לבי עם מתי כספי, אך כמובן אין הוא היחיד שנופל קורבן למערכת חוקים ארכאית ומטופשת. כפי שאמרתי, בית המשפט לא היה מרשיע אותו בבגידה אם רק היה מנהל מערכת יחסים מבלי להינשא בשנית.

וכך גם מיליוני אנשים בעולם מנהלים מערכות יחסים בעלות אופי מיני עם מספר רב של אנשים במהלך חייהם, לעיתים לא מעטות עם מספר בני/בנות זוג במקביל. לא אעודד את הקוראים לחפש פורנוגרפיה במרשתת, אך אם תתעקשו לחפש מידע על אורגיות, תמצאו שפע של חומר בנושא (אני מניח שתמונות וסרטונים של משגלים המוניים יופיעו על המרקע, סיפורים, קבוצות דיון, הזמנות להשתתפות בחגיגות עם מספר רב של משתתפים וכן הלאה). הסיבה לכך פשוטה, מדובר בעניין שמרתק ומלהיב מספר לא מבוטל של אנשים. רבים מעדיפים להתנזר מכך כי הם חונכו להאמין שאין מדובר בעניין העומד בקנה אחד עם המוסר. זו כמובן זכותם שיש לכבד. אך אם כל המשתתפים מקבלים על עצמם את כללי המשחק, האם קיימת בעיה עקרונית עם אורגיה?

אם וכאשר לאנשים יש בעיה עם ריבוי מערכות יחסים, על פי רוב מדובר בעניין דתי, כלומר הם רואים בכך טאבו דתי (ולכך כאמור נמצא פתרון כשר, גירושין, למעט אולי קתולים שגם בקרבם מספר המתגרשים הולך ועולה, על אפם וחמתם של אנשי הכמורה שלהם שממשיכים להתנזר מבנות המין היפה ולהתרכז בילדים תחת חסותם). כאשר לא מדובר בבעיה דתית, הבעיה היא עם תחושת הבגידה באמון, אותה ניתן להבין וכמובן לנסות לפתור על ידי כנות בין בני זוג ותחושת הקנאה שנובעת לא מעט מראיית בן או בת הזוג כרכוש שלפתע נבזז.

רוצה לומר, האנשים שהגיעו לשיבה טובה והיו רק במערכת יחסים אחת במהלך חייהם הם-הם החריגים, היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. והכלל הוא שבני האדם אינם יצור מונוגמי. הם עשויים להימצא במערכת יחסים מונוגמית (ועוד אחת, ועוד אחת, כלומר המונו הופך לפתע לפולי, בהינתן פרק הזמן המתאים והתנאים הנכונים) כי הם רואים בכך יתרון, למשל בגידול משותף של ילדים. אך הקביעה כי בני אדם הם יצור מונוגני לא מתיישבת בנוחות עם עובודות החיים שציינתי לעיל.

ואני כותב זאת כאדם שרוצה לראות עצמו כמונוגמי (כפי הנראה בשל אותה שטיפת מוח אינסופית שכך צריך להיות, זאת שמובילה כה רבים להצהיר שלטעמם ניאוף הוא עניין בלתי מוסרי) ושומר על מערכת היחסים שלו עם בת זוג אחת לאורך תקופה ארוכה ללא שום כוונה לסיים אותה. זה רק שבבחירה בין הכרה במציאות לבין משאלות לב וחיים בפנטזיה, אני מעדיף להתמודד עם המציאות.

ומרגע שהכרנו בכך שמערכת יחסים מרובת משתתפים היא עניין רווח ואין בו משהו רע אינהרנטית, אשאל מה רע ב״ביגמיה״ שמתי כספי הורשע בה. התשובה היא שום דבר. אם למתי כספי עצמו לא הייתה בעיה עם זה, כיצד זה יכול להטריד את מדינת ישראל שתבעה אותו? כיצד עניין כה טבעי ושכיח יכול להיחשב עבירה שבגינה יכולים להכניס אדם לבית המאסר? התחסדות והיתממות, לטעמי.

ישנן חברות יותר מתקדמות שמכירות בצורך של בני אדם בריבוי מערכות יחסים. מן המפורסמות שגברים מוסלמים (שלא חיים במדינות שמגבילות את חירותם הדתית) יכולים להינשא עם עד ארבע נשים. כך גם נוהגות קהילות יהודיות שלא שמעו על חרם דרבנו גרשום. גם מבין הנוצרים יש שלא טומנים ידם בצלחת והם מאמינים גדולים בפוליגמיה, למשל המורמונים (הזכרתי זאת בקטע הזה תחת הכותרת ״עולם המאמין סובב סביב מין״).

מעצם היותם של הזרמים הדתיים הנ״ל חלק מן הדתות האברהמיות, הם מפלים לרעה נשים. גברים יכולים לשאת מספר נשים. נשים לא יכולות על פי רוב להינשא למספר גברים (אם יש להן בכלל מילה באשר למי הן תנשאנה). אך קראתי להם ״חברות מתקדמות״ באופן יחסי לאלו הממסדות קשר בין שני בני זוג, בן ובת זוג אם לדייק. חברה צודקת, לא רק שצריכה להכשיר מערכת יחסים רב-זוגית, אלא לאפשר לכל מספר של גברים ו/או נשים להינשא (גבר עם גבר, גבר עם גבר ועוד גבר, גבר עם אשה, גבר עם אשה ועוד אשה, אשה ועוד אשה, אשה ועוד אשה ועוד אשה וכך הלאה), כל עוד כולם מסכימים לדבר והם יכולים לצאת ממערכת היחסים בקלות. השימוש במילה ״זוג״ במקרים בהם ישנם יותר משני בני אדם במערכת היחסים הוא לצרכי נוחיות כמובן, שכן במערכת יחסים ״רב-זוגית״ כבר לא מדובר בזוג אנשים.

זה עשוי להפוך אתרי חילופי זוגות וסווינגרס מיותרים. לחילופין, זה עשוי להוביל לפריחתם של שירותים מסוג זה ש לפתע ייצוא ממחשכי הבלתי חוקי או הבלתי מוסרי לאורו המלטף של החוק שיכיר במיסוד מערכות יחסים מרובות משתתפים, למעוניינים בכך.

באופן אישי לא אנצל את האפשרות הזו אם וכאשר תיהפך חוקית. אבל אני לא רואה כל סיבה מהותית לא לאפשר זאת. אבחן כמה מההתנגדויות המקובלות למערכות יחסית פוליגמיות על מנת לאשש את טענתי.

הבעיה העיקרית שאנשים רואים בפוליגמיה היא ״מה יהיה על הילדים״? הרי ידוע שילדים הם הדבר היקר לנו מכל, הם עתידנו, כל עולמנו והכניסו כאן כל קלישאה שתרצו. שמעתי לא מעט את הטענה שבחברות בהן רווחת פוליגמיה הנשים מקנאות אחת באחרת וזה מועצם כאשר ילדים מעורבים. כל אשה מנסה לקדם את ילדיה על חשבון ילדי הנשים האחרות. הציפורניים נשלפות, המריבות בלתי נמנעות והנפגעים המרכזיים הם הילדים ששונאים האחד את אחיו למחצה. ומה יהיה על הרכוש? מי יירש את ראש המשפחה כאשר זה ייאסף אל אבותיו?

יתכן וזה נכון בחלק מהמקרים. סביר שזה לא קורה בחלק אחר מהמקרים. אבל היי, האם הטענה הזו של מריבות בין אחים למחצה ומאבקי ירושה נכונה (או בלתי נכונה), באותה מידה האם אין זה  דומה למקרה של זוגות גרושים בימינו? למעשה, גירושים הופכים את העניין לסבוך יותר, שכן כאשר מערכת היחסים לא הסתיימה, אפשר לספר לילדים שההורים עדיין אוהבים אחד את השני, פשוט הם אוהבים אנשים נוספים. אך כאשר מדובר בגירושים, זה נוטה להסתיים בצורה מכוערת במקרים רבים, מה שעשוי להעצים את המתח בין הילדים של ההורים הנשואים לבין הילדים מהנישואים הקודמים שכשלו. או שלא. אך הפוטנציאל לחיכוך קיים במידה לא פחותה מזה בנישואים פוליגמיים. ואף על פי כן מעטים, אם בכלל, ירצו לבטל לפתע את אפשרות הגירושין, גם אם בפועל היא יוצרת בעיה דומה או חמורה יותר באשר לגורל הצאצאים. הרי גם כיום ישנה בעיה עם חלק מהילדים שנולדו להורים שנמצאים במספר מערכות יחסים, אז מה שונה מהותית בין המצב הקיים בקרב גרושים לבין נשואים פוליגמית?

יתרה מכך, באופן כללי ריבוי הוא בעייתי. מריבות על ירושה עשויות להיות מכוערות, כאשר יש יותר מיורש אחד, אפילו במקרים בהם האבא והאמא משותפים לכל הילדים. האם יש לפיכך לאמץ מדיניות סינית של ילד אחד למשפחה כדי למנוע סיבוכים אפשריים מספר עשורים לאחר מכן? מובן שזה קשקוש. מי שחושש מבעיות מסוג זה שיסדיר בעיות עתידיות בטרם עת (צוואה למשל) או שלא ייכנס למערכת יחסים כלל. אין זו סיבה למנוע מערכת יחסים מסובכת ממי שחפץ בכך. הרי מערכות יחסים הן דבר מסובך בכל מקרה, גם כשמדובר בעניין בין שני בני אדם בלבד.

אבל היי, מה לגבי המדרון החלקלק? האם מתן גושפנקא למערכות יחסים בהן מי שבא ברוך הבא היא לא הצעד הראשון בהכנסת קטינים לחדר המיטות? ומה יימנע מאנשים להתחתן עם הכלב שלהם? ומה בדבר גילוי עריות? הרי הסוטים שחושקים במספר בני/בנות זוג ודאי לא יודעים שובע.

אני סבור שיש להגן על קטינים. כזכור, התניתי את מערכות היחסים הפוליגמיות בהסכמת המשתתפים. קטינים מועדים יותר למניפולציות ולכן קשה לקבל את הסכמתם החופשית לכאורה כהסכמה חופשית של ממש. הם יכולים לחכות עד שיגיעו לגיל בו יוכלו להסכים למערכת היחסים המתוארת. בעלי חיים אינם בני אנוש שיכולים לתת את הסכמתם החופשית. מאותה סיבה אני סבור שאין לאכול אותם או להפוך אותם לנעליים או מעילים, אך עושה רושם שמרבית בני האדם לא מביעים התנגדות לניצול המחפיר הזה של בעלי חיים של בחרו בכך.

לגבי גילוי עריות אני יותר אמביוולנטי. שוב, בהנחה שמדובר בבגירים העושים זאת מרצונם החופשי, זה עניינם, גם אם החוק הקיים אוסר זאת. הרי אם הולכים מספר לא רב של דורות אחורה, כל בני האדם חולקים אבות קדמונים משותפים (מדהים עד כמה מעט דורות אחורה צריך ללכת). ישנו כמובן הטיעון כבד המשקל שהצאצאים של זיווג מסוג זה עשויים להיוולד עם מומים ופגמים גנטיים רבים. אך כנגד זה ניתן לטעון שלא כל משגל מוביל בהכרח להריון ובימינו ניתן לערוך בדיקה גנטית בטרם נולד הילד, כדי לקבוע האם הצאצא של זיווג כזה יהיה בסיכון או לאו. אדגיש כי גילוי עריות אינה אפשרות שאני ממתין בקוצר רוח להפיכתה חוקית כדי לנצלה, רק בעניין שלדעתי גם אם אינו חוקי כיום, אין בו בעיה מהותית, כל עוד לא מדובר בניצול אנשים שלא יכולים לקבל החלטות לעצמם (קטינים, מפגרים וכיוצ״ב). בכל מקרה, אין לי עניין לדון בזה כעת.

לסיכומו של דבר, ניאוף, ביגמיה, פוליגמיה, מערכות יחסים שלא במסגרת חופה וקידושין ודומיהם מצטיירים עבור לא מעט אנשים כעניין לא מוסרי, משהו שיש להתבייש בו במקרה הטוב ומשהו לא חוקי שעשוי להוביל להעמדה לדין, קנסות, מאסרים ואף מוות בחברות מסויימות. אבל כאשר מהרהרים על המצב הקיים או המהות של מערכות היחסים הנ״ל, קשה, לפחות עבורי, למצוא טיעון נגד שמחזיק מים. ולכן, אני בעד ניאוף, בעד פוליגמיה וכל מערכת יחסים שכל המשתתפים בה נכנסים אליה מרצונם ומרוצים. ואם הם לא מרוצים בסופו של יום? ואם הם סובלים ממפח נפש ומרגישים מנוצלים ומרומים? ובכן, זה לא שונה בהרבה ממערכות יחסים מקובלות עליהן שמעתי.

גשר הא׳פני, דבלין, אירלנד. אפריל 2013

במחלקת השיווק של גוגל - ויותר מכך, בקרב חבורת המעריצים העיוורת של ענק הפרסום והטכנולוגיה - משווקים את אחד הלהיטים האחרונים של החברה, גוגל גלאס (Google Glass). הרעיון הוא שבעבור 1,500 דולר, לא כולל מס, הרוכשים יחוו את העתיד (בהנחה המאוד בעייתית שבעתיד מוצרים ייראו כמו האבטיפוס שלהם, כאילו איזה-שהוא מוצר שראינו בשנים האחרונות קפא על שמריו) ויעזרו בעיצוב עתיד המוצר, כלומר בעבוד סכום כסף לא מבוטל (אם כי בהישג יד עבור רבים. לשם השוואה, האייפון הנוכחי מהדגם היותר מתקדם, 5S, שנחשב טלפון יקר למדי, עולה בין 649 ל-849 דולר, על פי האתר של אפל) הרוכשים מתנדבים להעניק לגוגל המון מידע אינטימי על חייהם כדי שהאחרונה תלמד כיצד להגיש להם עוד פרסומות, סליחה, להעניק להם שירות וחווית משתמש טובים יותר.

נשגב מבינתי מדוע אנשים ללא לקות ראייה יסכימו, מרצונם החופשי, לשים משקפיים, אופנתיים ככל שיהיו. מעניין כמה אנשים שהסירו משקפיים באמצעות ניתוח לייזר יחשקו להתמשקף שוב בשל החוויה המרנינה שהמשקפיים של גוגל יעניקו להם לכאורה (שלחתי אימייל לחבר שבהשראתו כתבתי את הדברים האלה נגד ניתוחי הסרת משקפיים לפני עשור ושאלתי האם יהיה מעוניין לקבל גוגל גלאס. הוא השיב "אני נוטה להאמין שהייתי מעוניין". הקשיתי ושאלתי על הסרת המשקפיים בעבר והוא אמר שהוא "לא חושב שזה אותו דבר". אני מניח שהכל עניין של פרספקטיבה. pun intended).

בכל אופן, כקורבן של מתקפת השיווק הנוכחית, קראתי לאחרונה לא מעט דיווחים על תקריות בהן היו מעורבים חובשי משקפי גוגל, המכונים בחיבה\לעג גלאסהולס (Glassholes, הלחם של המילים Glass ו-assshole). הגבול המטשטש בין שיווק המונע על ידי גורמי השיווק הרשמיים (היינו אנשי השיווק של גוגל במקרה הזה) לבין יוזמה פרטית של קאדר המעריצים של החברה (וכמו ענקי הרוק והפופ, כך מאחורי ענקי הטכנולוגיה מזדנבת עדת מערצים) גורם לכך שבלתי אפשרי לדעת האם הדיווחים הללו הם תוצאה של מיליונים הנשפכים על שיווק או יוזמה של עיתונאים המחפשים דיווחים פיקנטיים. אך התוצאה אחת היא, בין אם הפרסום הוא שלילי ובין אם הוא חיובי, הדיווחים על משקפי גוגל מחלחלים לדפי החדשות השכם וערב, אף על פי שאין עוד מדובר במוצר חדש וגוגל זוכה לקידום הרצוי מבחינתה.

לא הייתי מתעכב על כך יותר מידי, אך בטקה הראתה לי שלשום סרטון בו מרואיינת שרה סלוקום, אישה שהותקפה בסן פרנסיסקו משום שחבשה משקפי גוגל, סיפור שקראתי עליו בכותרת ידיעה, נדמה לי בגארדיאן, לפני מספר שבועות מבלי להתעקב עליה, שכן מדובר בעוד אחת מאותן ידיעות שיווקיות במסווה של חדשות כמו הילד שמכר כלייה כדי לקנות אייפד ואייפון או המעשיות על מכשירי אייפוד שנחטפו בסאבווי של ניו יורק באמצע העשור הקודם כאשר ליסטים הבחינו באוזניות הלבנות של המכשיר (דיווחים על שוד מכשירי אייפוד התחילו לפני כעשור, ב-2004, בסן פרנסיסקו גם כן). הגלגול האחרון של הסיפורים הללו הוא כאמור חובשי משקפי גוגל שהותקפו משום שהשתמשו במכשיר החדשני והנחשק לכאורה (הסיפור של שרה סלוקום בעברית בדה מרקר, אם זה מעניין אתכם). כאמור, מדובר בידיעות ממוחזרות, תוכן שיווקי שאין בו עניין של ממש לציבור, אך הסרטון צד את עיני בשל חוסר המודעות העצמית שמפגינה המרואיינית.

להלן הראיון עם שרה וקטעים שצילמה עם סט הגוגל גלאסס במהלך רגעי התקיפה:

אז מה אנו רואים בסרטון?

החל מהשנייה העשרים של הסרטון, לאחר דברי רקע קצרים, אנו נחשפים לשרה היושבת ומרכיבה גוגל גלאס (זכוכית) ושותה משקה מכוס פלסטיק, מהסוג ההוא שמיליארדים כמותה מטנפים את כדור הארץ ללא סיבה טובה. זה לא ששרה מנוולת, היא פשוט לא מקשרת בין הפעולות בהן היא לוקחת חלק להשלכותיהן. מספרים שהיא יועצת מדיה חברתית (Social Media Consultant), אחד מאותם מקצועות מונפצים שלא מתארים דבר, באזור סן פרנסיסקו, בירת הטכנולוגיה. תחום עיסוק אירוני, בהתחשב בכך שהיכולת שלה להתמודד עם סיטואציה חברתית של ממש לוקה בחסר, על פי הראיון. אולי בשל כך היא חשה צורך עז להשתמש במשקפי גוגל כמתווך בינה לבין המציאות.

היא מספרת שכאשר ישבה בבר, ניגשו אליה שתי בנות. לא זאת בלבד שלא הפגינו הערצה וסקרנות כלפי הגיזמו הנחשק שנח על אפה, הן החלו להקניט ולתקוף אותה. מה עשתה שרה? התנצלה? הסירה את המשקפים שגרמו לזרים אי נחת? לא ולא, היא החלה להסריט את התקרית. החל משנייה 55 אפשר לראות את התוצאה.

לדבריה של שרה they were trying to shield their face as if I was recording them (הן ניסו להסתיר את פניהם כאילו ניסיתי להקליט אותן). היא אומרת זאת ללא היסוס שניות ספורות לאחר שהיא מספרת שהחלה לצלם בוידיאו, כלומר על אף שאלימות מילולית ו\או פיזית אינה מוצדקת, בהחלט אפשר להבין מהיכן היא נובעת במקרה הזה. זאת ועוד, דבריה של שרה סלוקום אינם מדוייקים, גם אם אין הם שקר מכוון ביודעין, שכן בו זמנית היא מספרת שהיא הסריטה את התקרית וגם שהיא לא בעצם צילמה כאשר התקרית התרחשה. אפשר כמובן לקבל אי דיוקים מסוג זה בשל סערת הרגשות בהן הייתה נתונה או להבין את הדברים כך שבמשך כ-15 דקות היא לא צילמה, ניגשו אליה הבנות בעויינות ואז היא החלה לצלם (לשם מה? מתן עדות? הפללה? שיתוף העולם בחווייתה האותנתית?). הנקודה היא ששרה צילמה אנשים שלא היו מעוניינים בכך במכשיר שלא ברור למצולם הפוטנציאלי האם הוא מצולם בחשאי או לא (טכנית אגב, קיימת אינדיקציה, אבל לדבריה המתנשאים של שרה they clearly didn't understand it, they didn't know how it works - ״הם בבירור לא הבינו את זה, לא ידעו איך זה עובד״. הן הרי לא מגניבות כמוה, אחרת היו רוכשות גוגל גלאס בעצמן או למצער מפגינות התלהבות ומפרגנות לשרה על ההישג המרשים של חבישת משקפי גוגל).

קיימות סיבות רבות שעשויות להוביל לעויינות כלפי מרכיבי המשקפיים של גוגל. אציין רק שתיים מהן. הפגיעה האפשרית בפרטיות מובנת לשרה ולכן בחרה בקו ההגנה, המפוקפק כאמור, לפיו היא לא בעצם צילמה את התוקפים. כשמדובר במצלמה הקלאסית וטלפונים עם מצלמה, הגם שהם ניתנים להסוואה, באופן כללי ברור למצולם מתי הוא מצולם. לא כך, לפחות לפי שעה, לאנשים המופשטים מאלמוניותם באמצעות משקפי גוגל. זאת ועוד, אף כי הטכנולוגיה טרם הבשילה ומדובר, לפי הביקורות שקראתי, במוצר בסיסי למדי, קיימת תפיסה שלמרכיב המשקפיים ישנה יכולת מאגית לשאוב מידע על סביבתו, כלומר אם נקלטתם במשקפיים של גוגל מרכיב המשקפיים יכול ללמוד עליכם פרטים שלא היו זמינים ללא המשקפיים ובכך הוא חודר לפרטיותכם. אולי כך יהיו פני הדברים בעתיד, אולם בהווה זה לא ממש עובד כך.

סיבה נוספת שנרמזה בתחילת הדברים ובה אני רוצה להתמקד היא תג המחיר של המוצר. 1,500 דולר עבור מוצר מותרות הם לא הרבה, אך מדובר בסכום כסף שרוב האנשים יזלזלו בו. בדקתי ומצאתי ששכר המינימום בקליפורניה עומד על 8 דולר לשעה. כלומר עובד בשכר מינימום ייאלץ לעבוד 187.5 שעות כדי שיהיה ברשותו מספיק כסף כדי לקנות משקפי גוגל. זה יותר מחודש עבודה בו עובדים 40 שעות בשבוע (אם כי עניים רבים באמריקה נאלצים לעבוד במספר עבודות, הרבה מעבר ל-40 השעות שלקחתי בחשבון). כמובן, זה לא לוקח בחשבון מיסים, שכר דירה או משכנתא, תחבורה, מזון, ביגוד, חשמל, מים ויתר הוצאות שוטפות שמובילות לכך שמשקפי גוגל לא יהיו זמינים עבור המשתכרים שכר מינימום בקליפורניה גם בתום מיליון שנות עבודה, כפי שהם לא יהיו בהישג ידם של אנשים רבים שמרוויחי מעל שכר המינימום המקומי.

יתרה מכך, חלק ניכר האנשים שיכולים להרשות לעצמם משקפי גוגל ולכן הם קונים אותם הם מסוג האנשים שעובדים גוגל ודומותיה. הם, כך מספרים, לא ממש אהודים באזור המפרץ בימים אלה. האוטובוסים שמובילים אותם מסן פראן לעמק הסיליקון מותקפים על ידי עדת קנאים או אנרכיסטים (שמים לב למוטיב החוזר של אלימות כלפי גוגל, עובדיה, מוצריה ורוכשיהם? זוכרים שגוגל הייתה החברה המאמי שכולם אוהבים לאהוב לפני כעשור?). כתבתי את דעתי על כך בתגובה לידיעה שקישרתי אליה.

כלומר השימוש במשקפי גוגל מפגין אטימות לב כלפי אלו שאין באפשרותם לבזבז מאות דולרים כדי לקחת חלק ב״ניסוי״. למה דומה הדבר? דמיינו אדם זר שמגיע לשכונת עוני במכונית יוקרה, עונד תכשיטים נוצצים ובאמתחתו כל מיני מוצרי יוקרה שאין לי אפילו חשק להתחיל לתאר. הלא תצפו לעויינות כלפיו? האם תופתעו לשמוע שאנשים תקפו אותו פיזית ושדדו אותו? מובן שלא. אם לא כך היו פני הדברים, עשירים לא היו חיים בבתי הכלא היפהפיים שהם בונים לעצמם, סוגרים עצמם מאחורי סורג ובריח, מוגנים באמצעות חברות שמירה פרטיות שמגינות על גופם ורכושם בעבור פירורים מהעושר. באופן אירוני, רוב אלו שנופלים קורבן לאיבה כלפי ביליונרים אינם עשירים של ממש אלא דגי רקק שיכולים להרשות לעצמם גוגל גלאס ולא הרבה מעבר. מתי שמעתם על איזה מארק זאקרברג (צוקרברג) נופל קורבן לשוד לאחרונה?

ישנן מידות רבות בעולם. מידת הענווה היא כמדומני אחת החשובות בהן. באופן אידיאלי, היא אומרת שאדם ייראה עצמו באור הנכון, כלומר יצור אפסי בהשוואה ליקום העצום שגודלו בלתי נתפס וגם בהשוואה לבני אנוש אחרים, מהם הוא לא שונה באופן מהותי ולכן אל לו לחוש גאווה כי הוא טוב מהם. הואיל ואידיאלים ומציאות לחוד, גם כאשר אדם חש עצמו מורם מאחרים, המעט שהוא יכול לעשות זה לא להוציא עיניים לאחרים שלא שפר מזלם, כפי ששפר מזלו בעיניו.

נתרגם זאת למונחים ששרה הייתה מבינה, אם הייתה קוראת עברית. זה דבר אחד להיות הבעלים של גוגל גלאס, לחשוב שזה דבר נהדר שיכול למנוע תקריות מהסוג הזה (כך אמרה בסביבות דקה 2, מבלי להבין שללא גוגל גלאס אין תקריות גוגל גלאס. כמובן, היא התכוונה בכלליות לתקריות אלימות), אולי לקדם את האנושות למין יעד לא ברור ועוד כהנה וכהנה. אך זה דבר אחר לנקר את עיני הזולת ולהשוויץ במשקפיים האלה, כפי שניתן להבין מדבריה שהיא עושה באופן תדיר (היא סיפרה כי ב-95% מהפעמים אנשים מגלים סקרנות והערצה. אבל היי, היא חיה כל כך הרבה זמן באמריקה, ארץ ההתלהבות והחביבות המזוייפת, שהיא לא מבחינה בין הפגנת נימוס לבין חיבה. אבל מה אני מבין? היא המומחית במדיה חברתית, לא אני). כפי שאמרה אמא של ג'רי סיינפלד, איך מישהו יכול לא לחבב אותה?

בכל מקרה, סרטונים מהסוג הזה עושים שירות לגוגל בכך שהם מטפטפים לתודעת ההמונים את קיום המוצר. כחברת פרסום, בגוגל יודעים שפרסומות, על אף שיש להן תפקיד בשטיפת מוח, אינן נקלטות תמיד באופן חיובי ובטח לא כהמלצה בלתי תלויה ולכן ידיעות עיתונאיות הן אפקטיביות בהרבה. הצופה עשוי לחשוב שאולי השרה הזו מעצבנת, אבל אם טמבלית כמוה יכולה לנסות את המשקפיים, חכם שכמותו ודאי יעשה בהם שימוש מושכל יותר. הרי אם אדם מפרסם דבר שטות בפייסבוק ומיד ממתין בקוצר רוח כדי לראות את תגובת "העולם" לאותו דבר שטות, אותו אדם יתמוגג מהתגובות הנלהבות שאותם "חברים" ירעיפו כאשר יישמעו שאותו אדם מדהים בעיני עצמו לפתע החל להרכיב משקפי גוגל ואם לא, הוא לפחות ייכנס לסיטואציות חברתיות מעניינות בהן לא היה מעורב ללא המשקפיים.

כך נכנסו לחיינו טלפונים חכמים, מחשבים ניידים אם נחזור מספר שנים, טלפונים ניידים מספר שנים קודם לכן ובעצם אותה תבנית חוזרת עם כמעט כל חידוש טכנולוגי שנכנס בתקופת חיי והרבה לפני כן. זה נדוש וצפוי עד לכדי גיחוך. לא ארחיב על כך, אך תוכלו לקרוא על האופן בו טכנולוגיות מופצות ומאומצות במאמרים על מנהיגי דעה.

כאמור בגדול כל פרסום, שלילי או חיובי, הוא טוב עבור החברה המשווק את המוצר. במקרה של גוגל גלאס, לפחות כלפי, לא פיתחתי תפישה חיובית כלפי המוצר. עושה רושם שאיכות המוצר גרועה למדי, לפחות איכות המצלמה, גם בהתחשב בזה שמדובר בצילום בתוך מבנה חשוך. לא מדובר בעניין ייחודי למשקפיים של גוגל, ישנם המוני טלפונים המתהדרים במצלמה מחורבנת. אלה, אם לשפוט על פי התמונות בהן צפיתי, נרכשים בהמוניהם על ידי צלמים גרועים שלא מהססים לחלוק את תמונותיהם עם העולם. זה מרגיז, שכן בימינו אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי לצלם תמונה אסתטית. יחלפו עוד כמה שנים עד שמחשבים לבישים יצלמו תמונות שלאנשים באמת יהיה חשק להתבונן בהן.

המחשבה האחרונה (למעשה הראשונה) על הסרטון היא שהוא בעצם נראה מבויים ומפוברק. אמנם במציאות לא כל תגרה היא קרב לחיים ולמוות כמובן, אך במקרה של התקיפה שלהלן לא נראה שהתוקפות והתוקפים כילו במותקפת את זעמם, אלא נהגו בה בעדינות יחסית. מה פשר זריקת המגבת ולמה כה חשוב לציין זאת? אם הבחור בסרטון הושיט יד לעבר המשקפיים מדוע המותקפת לא הזיזה את ראשה ולו בקצת כאשר זה קרה? מה קרה למשקפיים רגע לאחר מכן, הרי המצלמה הייתה ממשיכה לצלם בידיים של הבחור עד שהיה שובר אותם? פרוייקט המכשפה מבלייר נראה אותנטי יותר לעניות דעתי.

כלומר יתכן והסיפור הוא לא יותר מ, מממ, סיפור. זה לא מבטל את הדברים שכתבתי לעיל, להיפך, זה רק מעצים אותם. אדם צריך לגדל עור פיל או להתנתק מהציוויליזציה כדי להתעלם מהסיפורים והמעשיות המומטרים עליו השכם וערב על כל מיני מוצרים שאין לו בהם צורך של ממש.

אסיים במילותיו של בוב דילן:

Advertising signs they con
You into thinking you're the one
That can do what's never been done
That can win what's never been won
Meantime life outside goes on
All around you

אני לא מתעניין בכדורגל. בכנות, זה לא מעניין לצפות בשתי חבורות אנשים רודפים אחרי כדור. באופן כללי, בהייה באנשים אחרים מתעסקים בספורט היא חווייה משעממת למדי. למשל, אני נהנה לשחק טניס, אך מתקשה להבין אנשים שצופים בספורט המשעמם הזה בו שום דבר לא קורה. אך מידת החיבה שלי לצפייה בספורט אינה חשובה. אחרי הכל, אני לא צופה בעוד המון דברים שאינם ספורט.

מה שכן מעסיק אותי הוא יחסים בין בני אדם (כן, משחקי ספורט הם חלק מזה. אני מודע לכך. פשוט לי אין עניין בספורט) ובאופן פרטי יש לי חיבה לנפאל ונפאלים (שבאופן מקרי בשיכול אותיות הם נפלאים). לכן הצצתי בכתבה הזו שפורסמה אתמול בעמוד הראשי של הגארדיאן. לפחות 185 נפאלים נהרגו בקטאר בשנה האחרונה בתאונות עבודה הקשורות לבניית המתקנים למשחקי הגביע העולמי שייערכו במדינה ב-2022. 185! שזה הרוג כל יומיים. גם אם מדובר בשבריר מכ-330 אלף פועלים נפאלים באמירות (מתוך כ-2 מיליון פועלים זרים. גם בלאומים אחרים ישנם הרוגים רבים במדינה) מדובר בהמוני אנשים שמתו ללא סיבה טובה.

בכתבה תוכלו לקרוא על הפיצוי הזעום שבני משפחות קורבנות הכדורגל מקבלים, כמו גם התנאים הבלתי נסבלים המושווים לעבדות בהם עובדים הפועלים. הזלזול בחיי אדם (בין אם הם ״עובדי אלילים״ מנפאל או ״מוסלמים טוב״ מבנגלדש) משווע. המנוולים לא טורחים להשקיע באמצעי בטיחות כדי לחסוך בעלות ביודעם שהפועלים באים ממדינות עניות והם אסירי תודה על העבודה. אם יש להם תלונות, איש לא מכריח אותם לבוא.

בעולם אחר, ללא מרבצי נפט תחת חצי האי ערב, סביר להניח שהקטארים היו מוצאים עצמם מצדו האחר של המתרס. אך הגיאולוגיה המקרית מכתיבה שתחת אדמת קטר רובץ דלק מאובנים בעוד תחת נפאל מתנגשים שני לוחות טקטוניים המרוממים את שרשרת ההרים הגבוהה בעולם. ושרשרות הרים כמו ההימאליה מייצרות פחות כסף מדלק לבינתיים.

קראתי חלק מהתגובות לכתבה. המגיבים נוטים להאשים את השליטים הקטארים חסרי הלב (דיקטטורים שתומכים במחלמת האזרחים בסוריה אחרי הכל) ופיפ״א, ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל שהיא גוף מושחת שהעניק את הזכות לארח את המשחקים לקטאר בעבור שוחד וטובות הנאה. כל זה נכון, אני מניח, אך מפספס את הנקודה.

הקטר האמיתי מאחורי ההפקרות המתרחשת בקטאר, שהוא גם המנוע מאחורי המשחקים השערורייתיים (לכאורה. סביר להניח שבסופו של דבר הכל ייגמר ב״טוב״) שיתקיימו השנה בברזיל הוא הצופים. אני מניח שרוב המגיבים הם עצמם חובבי כדורגל (בכל זאת, אהדה לכדורגל היא עניין חוצה יבשות ותרבויות) ולא ירצו למצואאת האשם בעצמם. הם הרי אנשים טובים המזועזעים מההפקרות המתרחשת בקטאר.

כתבתי לפני כשנה תגובה באקונומיסט בהקשר של שימוש בסמים ממריצים בתחרויות רכיבת אופניים, בעקבות השערוריה בה הסתבכו מנצח הטור דה פראנס לאנס ארמסטרונג ורוכבים מקצועיים אחרים. מה שמוביל רוכבי אופניים וספורטאים בכלל להשתמש בסמים משפרי ביצועים הוא הכסף הרב שמתגלגל בתעשיית הספורט. אנשים בוחרים לצפות בזבל הזה (ושוב, אני רוכב על אופניים מידי יום ואף על פי כן מעולם לא צפיתי בתחרויות רכיבה על אופניים כי זה פשוט לא מעניין), גורמים מסחריים מאתרים את הפופולאריות של הספורט בקרב הציבור וכסף רב זורם בדמות חסויות, פרסומות, זכויות שידור וכן הלאה. הספורטאים, שזו פרנסתם, עושים כל שביכולתם כדי לזכות. ההבדל בין זכיה לאי-זכייה הוא הבדל של מיליוני דולרים. הפרסים הכספיים הם רק הספתח. המנצחים זוכים לפרסם מוצרים, להעניק הרצאות וראיונות על חייהם וכולי וכולי. אז יהיה זה טיפשי לא להשתמש בסמים, לשפר ביצועים ואז להחליף את הדם כדי לא להתגלות. הפשע המושלם. אחרי הכל, הספורטאים, גיבורי התרבות, הם רק בני אדם וחלק נכבד מהם גם לא נבונים במיוחד, אז איזה עוד סיכוי יש להם לתהילה וחיי רווחה?

אם ברור מדוע שימוש בסמים אסורים בספורט מקצועי רווח, אפשר להסיק מדוע אלו בעיקר דיקטטורות חשוכות, משטרים אפלים או סתם מדינות סוג ב׳ שמהווים את החלק הארי של מארחי תחרויות ספורט בינלאומיות. כפי שברמת הספורטאי האינדיבידואל קיימת מוטיבציה להצליח שמועצמת באמצעות תגמולים כספיים, כך גם ברמת המדינה (או האינדיבידואל או קבוצת האינדיבידואלים השולטים במדינה) יש מוטיבציה להפגין עוצמה (התגמול הכספי לא משחק תפקיד. על פי רוב תחרויות ספורט ענקיות אינן רווחיות. בעיקר משחקים אולימפיים שנוטים לשתות תקציבי ענק, הרבה מעבר למתוכנן, מבלי להתקרב להחזר על ההשקעה. אולימפיאדת החורף בסוצ׳י הממשמשת ובאה היא דוגמא מצויינת. ראו הכתבה הנהדרת הזו באקונומיסט). לשון אחר, אולי האמיר הזה אימפוטמט שבמקרה ירש אמירות שופעת בנפט גולמי. אבל הוא יודע איך להרים אצטדיונים (וכן מגדלי ענק ופרוייקטי בנייה ראוותניים אחרים) ולכן זו דרכו לרכוש כבוד.

אך האשמה אינה של קטאר ושליטיה, הם עושים מה שהם יודעים. מקדמים בניית מתקני ספורט שלא יהיה בהם שימוש יום לאחר המשחקים מבלי לתת תשומת לב רבה לחיי אדם. מי יזכור פועלים אלמוניים שמתו עשור לפני שאיזה שער מרהיב הובקע? גם אין להאשים את התאחדות הכדורגל שבוחרת את מי שמציג את התוכנית הגרנדיוזית ביותר, בעיקר אם הוא משמן את המערכת בתרומות ובקשיש. האשמה היא במיליוני הטמבלים, למעלה ממיליארד אנשים, שנותנים ידם לתעשייה חסרת תוחלת.

אין לי דבר וחצי דבר נגד ספורט. ביוון העתיקה הבינו שמדובר בחלק מהחיים. גברים יוונים צעירים וחטובים מרחו עצמם בשמן זית, כדי להגן על עצמם מהשמש הים תיכונית היוקדת, והתגוששו ערומים, נאבקו זה בזה בזירה כמו גם בשפע תחרויות אחרות כגון ריצה, זריקת דיסקוס וכך הלאה. לתחרויות ספורט ביוון הייתה תחליט והיא להכשיר את הצעירים לקרב ומלחמה.

מה בין תעשיית הספורט המודרנית והמיליארדים שנשפכים על כלום לבין הספורט היווני? בעיקר השם. הספורט המודרני הוא בידור עבור רוב האנשים, לא דרך חיים. אם להשוות משחקי ספורט מודרנים למשהו מהעבר, קרבות הגלדיטורים האכזריים ברומא דומים להם בהרבה. למי איכפת אם כמה מאות אנשים מתים או סובלים כדי לבדר את ההמון? אחרי הכל, יש לשמור על ההמונים ממושמעים וצייתנים באמצעות לחם ושעשועים.

זורק הדיסקוס - יציקת גבס במוזיאון לארכיאולוגיה קלאסית, קיימברידג׳, אנגליה

עדכון - 18 בפברואר 2014

הגארדיאן מדווח שהשגרירות ההודית בדוחה, קטאר, מאשרת כי מאז ינואר 2012 למעלה מחמש מאות (500!) הודים שעבדו בקטאר מצאו את מותם במדינה.

237 ב-2012

241 ב-2013

24 נוספים בחודש ינואר 2014

ושוב, מדובר רק באזרחי מדינה אחת (גם אם אחת המאוכלסות ביותר בעולם). הזילות בחיי אדם פושעת.