אני קצת מתקשה להחליט היכן להתחיל.
אולי בהצהרה על כך שבעברית זה נשמע טוב יותר (למעט הכותרת – קוסמופוליטי. אין ספק שהמילה הלועזית עדיפה).
אודה לסופה
ליל אמש היה לילה מבריק. פתחתי לי צוהר והרקיע הכהה החוויר מידי פעם בלובן הברקים שלא הפסיק להבזיק.
הרעמים נשמעו כמו הר געש אדיר המתפרץ.
החלטתי שזו היא שעת כושר לצאת ולהסתובב בחוצות העיר, לתפוס אולי איזה ברק או שניים שזאוס מואיל בטובו להטיל עלינו מספר פעמים בחורף.
זמן קצר לאחר מכן כבר הייתי יושב על קצה משטח הגרנוליט שמעל תחנתו העליונה של הרכבל בסטלה מאריס.
קו הסופה היה מעט צפונית לי. יכולתי לראות את שמי לבנון בוהקים, את הקריות נשטפות ואת בתי הזיקוק מוכים מנה אחת אפיים על ידי ברק, כחלק מצד פואטי בו הטבע מחזיר פגיע על מי שמטנף אותו.
לא הייתי לבד. היו שם בעיקר זוגות, אשר באו לחזות בפלא הזה – סופת ברקים מתחוללת מעל שמיי הלילה של חיפה.
יתכן ובסיטואציות אחרות אולי הייתי מוטרד מנוכחות אנשים ברגעים שכאלה. אבל לא התכוונתי להשתהות שם ובכל מקרה, הייתי מעבר לגדר, יושב על הקצה (לא, אין זה מסוכן, יש עוד פלטפורמה שנמצאת כמטר עד שניים מתחת ובנוסף רשת ביטחון המסוככת על קרונות הרכבל היוצאים מהמבנה).
האנשים שהיו שם אתמול, לא היו שונים בהרבה מאותה אסופת אנשים שפגשתי שם בחודש יולי, עת התאפסו סקרנים ועיתונאים (סקרנים גם כן, אני מניח, אם כי אותם ניתן לקטלג תחת קטגוריה אחרת) על מנת לחזות ברקטות המשוגרות מלבנון דרומה אל עבר חיפה.
משהחלו ליפול בחיפה רקטות בתדירות גבוהה יחסית ולא טיל בודד, אני מניח שהעוברים ושבים התמעטו שם.
וזה נראה לי קצת מוזר, כי ברוב המקומות בעולם, הסיכוי להיפגע מברק בעת סופת ברקים המתחוללת בחוץ הרבה יותר גבוה מהסיכוי למות מפגיעת טיל (בארה"ב למשל, מנתונים שנאספו במשך עשרות שנים, התברר שכ-90 אנשים מוצאים מידי שנה את מותם מפגיעת ברק. רובם בפלורידה אגב, לתשומת המבקרים בדיסניוורלד או ביתר אתרי השעשועים באורלנדו).
ובכל זאת, אנשים פוחדים מטילים יותר מאשר הם פוחדים מברקים, למעט אולי סבתא שבלילות חורף מסוג זה הייתה נוהגת מידי פעם למלמל בגרמנית "Blitz", לאחר הבזק ברק.
מעניין.
כל זמן שהייתי שם, נשמעו ברקע רעמים, כמו אלף תופים.
אני קצת מתבייש בעצמי, אך תמיד אוכל לחלץ איזה תירוץ קלוש על פוסט-טראומה-מודחקת מהמלחמה.
אבל כאשר עמדתי שם, על פסגת הכרמל, רעמים רעמו סביבי והדהדו מעל עמק זבולון, בין גליל לכרמל, ניסיתי לתרגם את התחושה למילים שאולי תשמשנה דימוי לסימפוניה המהדהדת סביבי וכמעט כל מה שעלה לי בראש היה "אלפי קטיושות נוחתות על חיפה".
אני באמת מתבייש בעצמי.
באמת.
בשלב מסוים, הבנתי שבליטה מסוימת בהר, אתם אולי מכירים אותה כ"חיפה", מסתירה לי מעט את הברקים.
זה לא שמידי פעם לא יכולתי להבחין בברקים פוגעים במלוא עוצמתם בקרקע, מחייכים במלוא יופיים מאוזן ענן לאוזנו של ענן אחר במין חיוך בוהק ומסנוור.
פשוט בכל זאת, העדפתי תפוס לי עמדת תצפית טובה יותר, מזו שחשבתי שתהיה לי בסטלה מאריס.
והנה, מקדש הבהאיים נמצא תחתי, מעט שמאלה.
כמות הברקים הולכת ופוחתת, הסופה שקטה לה מעט לזמן-מה.
מידי פעם השמיים עוד ריצדו, אך לא היה זה אותו אורגן אורות מימי הדיסקו העליזים שהאיר מקודם.
בדרכי הביתה, עדיין האיש שאחראי על השמיים לא החליף את נורת הפלורוסנט וגם לא טרח לנתק את המתג.
מידי פעם, קירות הבתים שסביבי החזירו אורות עמומים.
זה היה נהדר.
ופתאום אני ברחוב הגליל, מגלה גשם מקומי מה הוא. קטע דרך קטן, רטוב לגמרי, בשטח של כמה מאות מטרים רבועים.
היה זה המקום אליו נשקה הסופה, אך הוא זכה להישטף רק בקצה קצהָ, בעוד כמה מאות מטרים משם, אל כיוון רכס הכרמל, יכלו מי שבחרו להתבונן לראות רק את הבזקי הברקים, מבלי לשמוע את טיפות המים פוגשות את אספלט הכבישים והמדרכות.
כל כך קרוב, אך כל כך שונה.
לסיום דברי השבח וההלל לסופה, אצטט את הפסוק הרביעי בפרק הראשון מספר יחזקאל:
"וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּכְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".
אני בהחלט יכול להבין את הנביא. מצד שני, לגבי ההמשך של הפרק, אני חושב שהיו לאדון הזיות.
הנה שתי תמונות שצילמה רעות אתמול בחיפה, שאולי יעזרו להמחיש מעט את החוויה:
חיפה בסופת ברקים (המקור של רעות כאן)
פגיעות ברק בחיפה (המקור של רעות כאן)
ועם הזמן, הכל חולף
ובאותו לילה, שידרו בשידור חוזר בגלגל"צ, שבמקרה היה פתוח ברדיו ולכן לא טרחתי להעביר, ראיון עם אביב גפן לקראת צאת אלבומו האחרון, בתוכנית "מדברים בשקט".
בימים עברו, וכאשר אני אומר ימים עברו אני מטייל לי במחשבותיי אל תחילת שנות התשעים, מאוד נהניתי להאזין לשיריו. גם המילים, נראו לי באותה עת בסדר.
המצויים בסוד הדבר, ודאי יודעים שהכינוי אשמ"ש גזור משמי ומהשורה האחרונה בשיר "שלום אחד" שבאלבומו הראשון.
חלפו השנים, ההתלהבות וההערצה הילדותיים פסו , אך עדיין נהניתי להאזין מידי פעם לאחד מלא-מעט אלבומיו, מבלי משים שהכמות לעיתים מפצה על איכות (או המחסור בה).
נכון, היו לו כמה הברקות. הוא הרבה ומרבה לצבוע את שיריו ברגשות ילדותיים שקל להתחבר אליהם. הוא מתח ומותח ביקורת על כל מיני דברים. הוא הצטיין ומצטיין בהלחנת מנגינות קליטות.
אך הראיון איתו, כפי שניתן להבחין רק ברדיו, מבלי המסננת המתקנת של הראיון המופיע בכתב ומבלי המסננת של היסח הדעת שגורמת התמונה בראיון המצולם, חשף אדם לא מבריק במיוחד.
נחלתי אכזבה מרה, כאשר המשורר התגלה כבעל יכולת ניסוח נמוכה, אדם המרבה לחזור על אותן מילים פשוטות שוב ושוב ולהשתמש בדימויים בנאליים ונדושים.
מעבר ליכולת הביטוי האומללה, נראה היה שהעולם בו הוא תוחם את חייו והשאיפות שלו בנאליות להחריד והיו יכולות להיות מובעות בצורה דומה על ידי איכר פולני בן המאה ה-18.
ורק שועשעתי לי מכך שהראיון שודר בגלגל"צ, אחת מתחנות הרדיו של מערכת הביטחון.
לפני כחמש עשרה שנה, היה זה אביב גפן, שכמו סוקראטס שהשחית את הנוער של אתונה, השחית את הנוער הציוני (הייתי כותב ישראלי, אבל בישראל אין שירות חובה לכולם, אלא רק לציונים, דרוזים ועוד כמה שכירי חרב), בכך שבחר שלא לשרת בצבא ההגנה לישראל (כן כן, בעיות גב חריפות. ודאי).
לא מעט מצקצקים היו אז שטענו שאין זה יאה שהזמר שהומלך להצעיד את הדור המזוין, לא שירת בצבא ובכך הוא מהווה דוגמא רעה.
אך היו כמובן גורמים חזקים יותר מערכיות מזויפת, כמו האינטרסים הכלכליים של חברת התקליטים הד-ארצי או ליתר דיוק קבוצת "מעריב החזקות" שהיא הבעלים של חברת התקליטים שיכולה הייתה לגרוף רווחים נאים מבני נוער המחפשים ריגושים ומרד בממסד, מרד שאביב גפן ייצג.
מעט מזכיר את הסערה שהתחוללה סביב הכוכב הנולד ז'קו, סערה תקשורתית כמובן, שכן מי שמרוויחים מאותה דמות אנטי ממסדית הם שוב אותם גורמים.
אירוני היה שאויב הצבא שיש לו מדינה או למצער הדמות הלא חביבה עליו, פתאום זוכה בהוד והדר לראיון רדיופוני דווקא בתחנת הרדיו הצה"לית.
אך זה טיבו של תבל – תמיד יהיו את מי שיקנו את הריגושים המדומים שמוכרים להם, והם אפילו ירגישו טוב עם זה.
"צלצל בפעמון"
לפני זמן לא רב, התקיים לו מבצע "הקש בדלת".
בעוונותיי הרבים, רבים מידי, יצא לי להאזין לא מעט ל"קול ישראל" לאחרונה. יש אגב תוכניות לא רעות, למקרה ותהיתם. ואפילו לא מודיעים הודעות שווא על סלי מרידור ועצות שהוא מקבל לכאורה מהמהרישי.
החסרון הגדול ב"קול ישראל", הוא הפרסומות המתנגנות להן מידי פעם.
שמתי לב שהמפרסמים ברדיו, הם במקרים מסוימים גופים בעלי צביון מאוד מסוים.
כך למשל אגודת אפרת שהיא הגרסה הישראלית-יהודית לארגונים הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב שמנסים למנוע הפלות בכל מחיר, גם אם זה כולל שכנוע של נערות בנות 16 שנכנסו בטעות להריון להמשיך בהריון וללדת ילד שהן לא רוצות בו שיגדל לעולם מזוויע (באגודה כמובן מתארים את עצמם באופן קצת שונה: " אגודת “אפרת” שמה לעצמה מטרה מרכזית להביא לידיעת נשים השוקלות הפלה, מידע רלוונטי המאפשר להן לקבל החלטה חופשית, משוחררת מלחצים חברתיים וממסדיים הרואים בהפלה את הפתרון להריונות לא מתוכננים.").
או במקרה אחר, יצא לי לשמוע פרסומות המעודדות את האנשים לבוא ולבקר בחול המועד סוכות בחברון – עיר האבות, וכדי לעשות זאת, מרגיעים הם את ציבור המבקרים הפוטנציאליים על ידי הבטחה שהסיור מאובטח ומלווה בשומרים חמושים.
צחקתי לי מעט, כי לא הייתי צריך שיזמינוני לבקר שם ולא שיבטיחו לי שמירה וכל מיני פינוקים שהמון פרובוקטיבי צריך, בעוד מטייל יחיד לא. אני פשוט לקחתי אוטובוס והגעתי לשם.
אולם הפרסומת שהכי שעשעה אותי, ללא סיבה מיוחדת, אלא רק בשל חוסר תשומת הלב של יוצריה, הייתה הפרסומת של "האגודה למלחמה בסרטן" שבישרה על מבצע "הקש בדלת" המתקרב.
בפרסומת נשמע בבירור צלצול פעמון.
מיד לאחריו, מסבירים לנו ש-364 ימים בשנה (לא מעוברת) הצלצול הזה לא אומר הרבה. אולי חברים, אולי השכנה ממול באה לבקש חלב.
אך יום אחד בשנה, הוא יום ההתרמה (אותו יום בו שולחים אלפי תלמידים תיכון לשנורר כספים בין בתים, בשם החינוך והערכים כמובן), הצלצול הזה אומר שמגיעים המתרימים מטעם האגודה למלחמה בסרטן ומאוד כדאי לתרום להם...
הכל טוב ויפה. נניח.
אבל מדוע לכנות את המבצע "הקש בדלת", אם אפילו בפרסומת לכך ברדיו, לא טרחו להשמיע צלילי נקישות על דלת עץ, אלא ישר הלכו על הפעמון.
יתכן והמפיקים של הפרסומת חשבו על כך, אך בכל זאת, החליטו לבחור בסמל של הצלצול, כי הוא יותר מושך את האוזן.
אני בכל אופן, מעט התאכזבתי ובכל מקרה, שועשעתי מהתוצאה.
ביום ההתרמה אגב, איש לא הקיש בדלתי ולא צלצל בפעמון ביתי. לפחות בזמנים בהם הייתי בבית.
את המתרימות פגשתי בתחנת אוטובוס במרכז הכרמל, מנסות לסחוט עוד כספים מעוברים ושבים בזמן שהן ממתינות לאוטובוס.
חשבתי לומר להן "זה מבצע הקש בדלת, לא מבצע הטרד ברחוב".
אך ויתרתי. אחרי הכל, לא כולם בהכרח שמים לב לדקויות הקטנות.
הים – Same same, but different
את תעודת הנסיעה החופשית שלי בחיפה החלטתי לנצל היטב, בטרם תשמש אותי רק למטרות שלשמן היא נרכשה, מסיבות פרקטיות כמובן.
וכך למשל, ביום שבת האחרון, ניצלתי גם את הסדר הסטטוס קוו הארור אשר מצד אחד מאפשר הפעלת תחבורה ציבורית בשבת בחיפה ומצד שני מביא לכך שלא כל הקווים עובדים והתדירות של אלו שכן נמוכה, ותפסתי אוטובוס לחוף הים, על מנת לצפות בעוד שקיעה של יום נהדר, תוך כדי הליכה קצבית.
מזג האוויר ביום שבת היה בהיר וחמים, כך שחוף הים היה צפוף וגדוש.
היה זה ניגוד גמור למצב שהיה שם מספר ימים לפני כן, עת היו גשמים עזים, אז הלכתי לים והתהלכתי לי בבוקסר ורגליים טובלות במי המלח, בזמן שהטיילת הייתה ריקה כמעט ריקה מאדם ובסוכות המצילים שעליהן התנופפו דגלים אדומים ישבו מצילים מחוסרי עבודה, למעט השגחה על האדם הבודדים ששחה בים הרוגש אותה שעה.
הלכתי לי דרומה, מחוף דדו אל כיוון מגדלי הבטון שבחוף הכרמל.
פילסתי דרכי בין נהר האנשים, בעודי מנחם את עצמי בכך שמזל שאני אוהב לטיל באזור בחורף, בימי סערות וסופות, בניגוד לחלק הארי של האנשים שבאים לים למצוא מפלט מהחום ולתפוס כמה קרני שמש קיץ.
השמש כבר נפלה לים וצבעה את האופק ברבבות גוונים כאשר חלפתי על פני שתי האנדרטאות של מות העיר על ידי נשיכת כרישי הנדל"ן של חוף הכרמל והחל להיות חשוך.
כאשר הטיילת נגמרת, נגמרים גם האנשים וכך מצאתי עצמי מטייל בינות למכוניות חונות על דרך עפר אל הכיוון בו נשים מסוממות מוכרות את גופן בעבור מעות.
בברירה בין המשך הליכה עד התחנה הנמוכה של הרכבל בשכונת בת גלים, שם ממתינים אוטובוסים ליד יוטבתה בעיר, לבין חזרה על עקבותיי בחזרה אל מרכזית חוף הכרמל, בחרתי באפשרות השנייה.
משום מה, לא קסמה לי הליכה בחושך באחד האזורים הידועים לשמצה בעיר עד הגעה לשכונה שגם היא בעייתית-משהו.
לורנס אוליפנט בפיתה
אתמול, החלטתי לקחת אוטובוס לשדרות בן גוריון 16.
חלפתי במקום אולי אלפי פעמים בחיי מבלי לשים לב לבית הזה.
בימים אלו הזדמן לי לקרוא את הספר "חיפה" של לורנס אוליפנט (“Haifa or Life in Modern Palestine” by Laurence Oliphant), אסופת מאמרים שכתב בין השנים 1882 ל-1885 על שהותו בפלשתינה העות'מנית ואיגד ב-1887.
הספר מרתק וגורם להרהר לא מעט בכל הנוגע להיסטוריה של ארץ ישראל, מהימים בטרם כבשו היהודים את הארץ, דרך הכיבושים היווניים, הרומיים, הצלבניים, המוסלמים וכך הלאה)
הוא משרטט את התמונה שרואה לנגד עיניו תושב ארעי, משהו בין תייר מזדמן לבין יושב קבע המבלה במקום את כל חייו, בארץ ישראל של שנות השמונים של המאה שלפני הקודמת.
מרתק לקרוא על שימת הלב שהוא נותן על חורבות עתיקים, אופיים של יושבי הארץ בחבליה השונים, סיפורי פולקלור, פולחנים דתיים, סיפורי שודדים, אימות מגפות ואת הסיפור שלא חדלו מאז ומעולם – הגעת אנשים מכל קצוות תבל לפיסת האדמה הקטנטנה הזו שלחופו המערבי של הים התיכון, בין אם הם בוסנים מוסלמים שברחו מאימת האימפריה ההבסבורגית ומצאו מפלט בחיקה של האימפריה העות'מנית השוקעת, בין אם הם נוצרים משיחיים שחיפשו קדושה באתרים שונים מאלו שבהם התרחשה הפעילות הקדושה במקור, בין אם הם דרוזים שהגיעו בימי פח'ר אלדין, בין אם הם בני כתות שיעיות שמצאו את חזרת הנביא בהתגלמותו כ"באב" (הם הבהאיים) ובין אם הם יהודים שראו בה את מולדתם שלא נולדו בה או סתם מקום טוב להגר אליו לעת זקנה כדי למות ולהיקבר במקומות הקדושים, לזרז את התחייה אם וכאשר יבוא המשיח.
במרחק הזמן מעת הכתיבה, יש משהו קסום בקריאה של סיפורי מקומות שאתה מטייל בהם.
זה אולי הדבר שמדרבן אותי לא אחת לצאת ולתור את הארץ ובמקרים רבים להנציח את שראו עיניי בכתב.
אולי ביום מן הימים, מישהו יקרא ויעלה חיוך עצוב על הדברים שכתבתי על הנחל הקסום בו טיילתי, שנים ספורות אחרי שיצקו לנחל הזה אלפי טונות של בטון כדי להקים בו עוד מרכז מסחרי גדול.
לכן, רציתי "לגעת בהיסטוריה", ולהעיף מבט אל הבית בו התגורר לורנס אוליפנט תקופה מסוימת (הוא גם התגורר בדלית אל כרמל, אבל בבית הזה כבר ביקרתי בעבר. יש הטוענים ששם נכתבה "התקווה" על ידי נפתלי הרץ אימבר).
הבית, עומד בעליבותו והזנחתו כיום. הוא אטום ולא ניתן להיכנס אליו.
שלא כמו בתים אחרים במושבה הגרמנית שזכו לעדנה מסוימת בשנים האחרונות, בגל שיפוצים נרחב, ביתו של אוליפנט טרם זכה להיות משוקם.
אך אולי דווקא בגלל זה, יש בבית מהאותנטיות, אותנטיות רבה יותר נאמר מזו של הבתים המשופצים שאר הרחוב שנראים לא שונים בהרבה מפארק שעשועים.
נדמה לי שיש קסם רב יותר בבתים נטושים וחברים שאפשר לדמיין איך התנהלו בהם חיים בעבר, מאשר בבתים משופצים שמראה האנשים הלבושים בביגוד העכשווי פשוט מסיח את הדעת ומפריע להתפרע בדמיון.
מביתו של אוליפנט הלכתי לקניון הסיטי סנטר (כי לתת שמות באנגלית זה רעיון מצוין במושבה גרמנית, לא?), מיזם מפלצתי שאמנם ניסו לשלב אותו עם סביבת בתי האבן של המושבה, אך איכשהו יצרו מבנה שהוא שילוב של מרכז מסחרי ומבנה משרדים שאמנם נראים טוב מהקניון הטיפוסי בישראל, אך לחלוטין לא משתלב בסביבה של בתים המבוגרים ממנו בלמעלה ממאה שנה.
בכניסה לקניון, שאל אותי השומר האם יש לי נשק.
"באמתחתי יש רק כלי זין" רציתי לומר. אך הואיל והייתי לבדי, החלטתי לשמור את המשפט המשעשע לפעם אחרת, שאכנס בחברת אנשים נוספים למקום ממין זה ואשאל את אותה שאלה.
עשיתי את שעשיתי בקניון ותפסתי אוטובוס לוואדי ניסנס, על מנת לקנות מעט פיתות.
זה אולי המקום לציין שאוטובוס היא הדרך המהנה ביותר לבלות בעיר.
מעבר ליכולת לטייל ברגל בלי הצורך המעיק לשוב כל הזמן לנקודה בה עצרת את הרכב, עניין קריטי למדי כאשר בטיולים, פשוט כמעט כל נסיעה היא חוויה לימודית.
וכך, נסעתי לי בקו 19 מנוה שאנן להדר, על מנת להחליף שם אוטובוס בדרך למושבה הגרמנית (כפי שניתן להבין, החלטתי לא לסדר את הסיפור בצורה כרונולוגית), כאשר בשלב מסוים ברחוב החלוץ, התיישבה לידי אישה מבוגרת שדיברה עם האישה שישבה במושב שמשמאלנו.
לקח לי מספר שניות על מנת להבין שאני בעצם לא מבין איזו שפה הן מדברות.
האזנתי. זו לא הייתה רוסית. גם ערבית לא.
זה מעט הזכיר לי רומנית, אבל הבנתי שלא מדובר ברומנית גם כן.
"אולי הונגרית?" חשבתי לי. אבל נזכרתי שהייתי בהונגריה לפני שנה והיא לא נשמעה ככה.
בסופו של דבר נכנעתי ושאלתי את הגברת שישבה לידי "סליחה, באיזו שפה את מדברת?".
"ארמנית" היא השיבה לי ומיד חזרה לדבר ארמנית קולחת, מהולה בשברי עברית עם הגברת לידה.
חשבתי האם יהיה זה נאה להגיד לה שלי יש משקפי שמש של Giorgio Armani (אני גאה בעצמי שהצלחתי לאיית זאת ללא שגיאה, בטרם בדקתי את האיות).
אך הבנתי שהתחכמות לשונית זו, כמו גם גינוי החוק הצרפתי האוסר את הכחשת שואת הארמנים, בעיקר על ידי תורכים, יהיה מעשה פרחחות חסר טעם.
כאשר אני מטייל בהדר או בוואדי, אני די גאה בעצמי.
אני יכול לקרוא את השלטים בערבית בוואדי ולהבין את עיקר תוכנם. אני מסוגל לקרוא את השלטים ברוסית בהדר ולהבין את פשרם.
יש מין תחושה טובה כזו, שאני מסוגל לקרוא ולהבין שפות שמעולם לא הקדשתי יותר מידי זמן ללימודן, כמו גם היכולת לזהות את השפות שאנשים שונים מדברים בהן.
אך מצד שני, העובדה שאני מכיר כל כך הרבה מילים בשפות הללו, מבלי היכולת להבין את המשמעות של רובן, מעט מתסכלת.
זה גורם לי להרגיש מאותגר קוגניטיבית (פשוט לא נעים לי לכתוב מפגר).
אמצא לי נחמת טיפשים בכך שאני מתגורר לבינתיים בעיר שעל אף היותה קטנה בשטח ולא מאוכלסת, לפחות בקנה מידה של מטרופולינים של ממש, אני מתגורר בעיר קוסמופוליטית, בה אני יכול ליהנות ממתחמים רוסיים (טוב, הנאה זו לא בדיוק התחושה שהאזור הזה גורם לי), מאזורים ערביים, משכונות עם דומיננטיות של יוצאי אתיופיה, מרובעים של יוצאי ארצות המגרב והסהר הפורה וכן הלאה, במרחק הליכה מהבית.
שלא נדבר על חופי הים, החורשות ועוד כמה דברים שעושים את הייאוש יותר נוח.
עמוס לי מידי
היאח, הידד.
סיימנו את חודש הרמדאן.
לא שחגגתי או צמתי או משהו כזה.
אבל באמת כואב לי הלב שיש אנשים שבוחרים לענות עצמם במשך חודש על ידי צום במשך היום ובליסה בשעות החשיכה.
למוסלמים, אין יותר מידי חגים. שני החגים העיקריים הם "עיד אל אדחא" (חג הקורבן) ו"עיד אל פיטר" ("החג הקטן" המסיים את תום צום הרמדאן).
כתבתי כבר בעבר כי בשני החגים הללו, מתמלאים קניוני חיפה בהמוני מוסלמים הבאים לרכוש באווירה הפסבדו-מערבית ככל אשר ידם משגת.
כבר תיארתי למשל באחד מחגי הקורבן שהקורבנות הם בעצם קורבנות הקפיטליזם.
הם מתלבשים במיטב מחלצותיהם, באים יחדיו, כל המשפחה, נשים, גברים, זקנים וטף ובדרך גלל גם הולכים במין קבוצה מאוחדת.
זה כל כך שונה מהאופן בו אני תופס את הביקור בקניון.
בדרך כלל, אני מגיע כאינדיבידואל ומנסה לצמצם את משך השהות שלי.
השהייה בקניון אינה מהנה, כפי שגיליתי לפני כשבוע, כאשר התיישבתי לי ביום גשום בקניון חיפה וקראתי לי ספר להנאתי, כאשר ברקע כל הזמן ניגן לו ה"רדיו" של הקניון – שיר מטופש ואחריו רבע שעה של פרסומות לכל החנויות בקניון ועוד שיר מטופש וחוזר חלילה.
בשלב מסוים של הישיבה שם, הבנתי שהשירים, שירי פופ קליטים, לא היו עם מילים עמוקות בהרבה מהמילים של הג'ינגל של מסעדת אווזי, שווארמה חזאן או המסעדה הסינית.
כעבור זמן לא רב, מצאתי עצמי מוחק את מרבית השירים עם המילים שהופיעו ברשימת ההשמעה שלי ונותרתי בעיקר עם מוזיקה קלאסית.
אם נשוב לחגים המוסלמים, הרי אתמול, לכבוד עיד אל פיטר, הצלחתי לגרור עימדי שני עלמים לגרנד קניון, על מנת שיהיה לי תירוץ לשהות במקום פרק זמן ארוך מהרגיל ולהתבונן במבקרים החגיגיים.
התהלכנו אנה ואנה, ממדף ספרי מדע בדיוני אחד למשנהו, בעוד אני מנסה לצום בעיקר את מראה של טיפוסים מיוחדים.
בשלב מסוים, בפינת המזון המהיר שבקומה השלישית, נראה תור ארוך ליד סניף מקדונלדס.
תהיתי לי האם המסורת (המפוארת?) של שחיטת כבש לכבוד החג, התחלפה לה שבהזמנת קציצות בקר טחונות בלחמנייה או שמא מדובר פשוט בתוספת של "סעודה חגיגית" כמו אלו שנראו סביב חלק לא מבוטל של השולחנות שם, כאילו אכילה במתחם המזון המהיר בקניון שקולה לאכילה במסעדת גורמה.
בשל התור הרב, אחד ממרעיי אמר שהמקום נראה לו עמוס לעייפה.
סיננתי "עמוס לי מידי", תוך כדי שאני מקפיד לגרום לכך להישמע כ"המוסלמים – די!".
כמובן שטרחתי לומר זאת בלחישה, כי הרי אין זה מנומס ובוודאי לא תורם ליחסי שכנות טובה.
אך מה לעשות, שני מרעיי ידועים כמגבירי קול אנושיים וכאשר אחד מהם חזר על שאמרתי בקולו הנורמאלי, הנשמע כקול צעקה רם, הרגשתי מעט מבויש.
וכך, בעוד שותפיי מצאו להם מקום אחר לאכול בו, קרפ צרפתי, ובכך דחו במעט את קצה של פרה נוספת, אני התבוננתי על אישה רעולה מפליקה לישבן אחד מילדיה הקטנים.
לעיקר המשפחות שראיתי, היו שלושה-ארבעה ילדים, לפחות מבין אלו שהיו בקניון (כי הרי תמיד יתכן שיש שנשארו בבית).
זו היא הבחנה חשובה, בדיוק בימים בהם אביגדור ליברמן מצטרף לממשלה (הסיבה הרשמית, כמה אירוני – השר לטיפול באיומים אסטרטגיים, כלומר אחד שהולך ליצור אותם. הסיבה המעשית, שיקולים פנימיים של ראש הממשלה אולמרט שמעוניין לנהוג בשיטת "הפרד ומשול" ולהחליש את הפרגמנטים של ממשלתו), אותו ליברמן המזהיר מ"האיום הדמוגראפי".
נכון לעיתים מראה עיניים עשוי להטעות. אך כמדומני, גם הנתונים הסטטיסטיים "מעודדים" (המירכאות משום שמידת העידוד תלויה באדם שבוחרים לשאול).
כפי שנדמה לי, "האיום הדמוגראפי", כמו גם "האיום האיראני" (והרי שני אלה, כך נדמה לי, הם האיומים האסטרטגיים שכה מרבים לדבר בהם. הלא כך?) הם לא יותר מאשר עורבע פרח, בלון אוויר חם שנועד בעיקר לגרוף את תמיכה על ידי ליבוי הפחדים השוכנים עמוק במעיים של לא מעט אנשים.
חבל, כי אם הם היו קצת יותר רציניים, אולי אפשר היה לכנותם יחדיו “The Atomic Womb” או משהו כזה.
ביציאה מהקניון, במעבר במגרש החניה התת-קרקעי על מנת לחצות את רחוב שמחה גולן (לא יכלו לחשוב מעבר נוח יותר להולכי רגל בדרכם לאוטובוס מאשר הליכה בתוך חניון המכוניות המטונף?), עבר מולנו אדם לבוש גלבייה לבנה ממשי או בד דומה.
היא הייתה יכולה להזכיר לי מעט חלוק רחצה לאמבטיה, אבל זה לא התאים לקונטקסט.
היה לו כובע לבן גם כן וזקן כהה.
הוא כל כך הזכיר לי את אוסאמה בין לאדן, שחשבתי להתקשר ל-FBI, רק בשביל הסיכוי הקלוש שאולי זה הוא ואני אזכה בממון רב וגרין קארד.
אבל ויתרתי.
וזהו, נראה לי.
פתאום הימים החלו להיות יפים, מזג האוויר החל למלא את התפקיד הגלום בשמו ולהיות ממוזג והתחלתי להבחין בכל מיני ציפורים שהן לא יונים ועורבים, כמו הדרור בעל צבעי החג, והדוכיפת עם הכתר היפה על הראש.
והמבט החטוף הזה, חמש שניות של עונג, עדיין ממלא את לבי אלפי פרפרים.
שום חורף לא יכול להיות באמת קר ככה.
ואולי זה חבל, כי הרבה יותר כיף לשקוע במלנכוליה.
אולי בחורף הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
