| 11/2006
מוכר הפרחים חסר השיניים מקריית מוצקין
אין ספק שהשבוע הזה היה שבוע עצוב, עבור הרבה אנשים הוא היה שבוע רגיל (ורכבות הסיעו אנשים ממקום למקום).
מזל שהרדיו שאני אוהב לשמוע טרם התקלקל.
אני מניח שאי-קריאת עיתונים הייתה מלמדת אותי על המין האנושי לא פחות מאשר קריאתם. סה"כ, מטבעו, מכיל העיתון בעיקר ידיעות רעות, אשר לא משקפות נאמנה את המציאות בה עיקר הדברים טובים, רוב הזמן.
אך מה לעשות, עשיתי מנוי ל"הארץ" למשך חודש, רק כדי ליהנות מהבירוקרטיה הפרטית ואני עדיין מקבל את העיתונים, וצריך לעשות איתם משהו, לפני שאני משליך אותם לפחי המתכת הירוקים של חברת אמניר.
אז אני מעיין בהם.
אני מוכרח לציין שהמנוי לעיתון המחיש לי חד משמעית, בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני כבר לא מהדור שצריך עיתון מודפס. אני באמת ובתמים מעדיף לשבת מול המחשב ולקרוא את חומר הקריאה שלי במחשב, לפחות בכל הקשור לידיעות עיתונאיות. ספרים, עדיין נוח לי יותר לקרוא מהמודפס וכך גם מאמרים אקדמיים, בהם אני נהנה לשרבט לי כל מיני הערות בצד.
מבין הדברים שנראו השבוע בעיתונות, כמדומני רק הבוקר, יום שישי, זה הגיע לעיתון המודפס, היה סיפורה של אישה אחת, מבוגרת, תושבת ג'בליה שהתפוצצה סמוך לחיילי צה"ל ברצועת עזה.
נאמר שהיא האישה המבוגרת ביותר שהשליכה נפשה מנגד עד כה מקרב הפלשתינים, במאבקם ל... לא ברור בדיוק מה הם רוצים. תלוי את מי תשאלו, מתי ובאילו נסיבות.
האינטרפרטציה שלכם לתשובה תהיה גם תלויה בדעותיכם ובמצבכם הרגשי.
היא הייתה אימא לתשעה ילדים וסבתא לארבעים נכדים.
התבוננתי בתמונתה:
"מרשים" חשבתי לעצמי.
אישה בשנות השמונים או התשעים לחייה, ככה מחרפת נפשה למען מטרה עילאית.
אך אז קראתי בניו יורק טיימס שגילה, כפי שדווח, נע בין 57 ל-64.
התאכזבתי.
מסתבר שאני לא ממש מוצלח בניחוש גילאים.
או שסתם, החיים במצוקה ובעוני של מחנה הפליטים, תחת השמש הקופחת של רצועת עזה, מביאות להזדקנות מואצת, לפחות בכל הקשור למראה עור הפנים.
בכל מקרה, אם אי פעם חיפשתם קורלציה בין גיל לבגרות נפשית, הנה לכם עוד הוכחה שהדבר היחיד שניתן לומר זה שככל שגדלים בשנים, כך נהיים בגיל מתקדם יותר ותו לא (כמובן, אפשר להתפלסף ולהתפלפל ולהגיד שהיא עשתה מעשה בוגר ואחראי, בהתחשב בנסיבות חייה. אבל אני מעדיף להידבק להיגיון שאדם שהולך לפוצץ עצמו בשם איזו מלחמת קודש, הוא אדם ילדותי שעבר שטיפת מוח).
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה אני כושל בניסיון לנחש את גילם של אנשים.
אני כה גרוע בזה, שאני בדרך כלל מוותר על הניסיון מראש או למצער מעדיף לגדוע את האנשים, על מנת לספור את טבעות הגדילה שלהם וכך לתת תשובה מוסמכת ומלומדת באשר לגילם.
החיסרון בשיטה הוא, שבשלב מסוים, מלאכת מציאת אתרי קבורה לגופות, נראית לי מעט בעייתית.
טוב. מעולם לא ביתרתי אנשים וכמעט גם לא הרהרתי על כך. אבל אין לי ספק שבעולם בו אנשים מפוצצים עצמם למוות, בשם (או בתירוץ של) כל מיני אידיאלים לאומיים לא ברורים, ודאי אפשר להכניס את שיטת חיתוך האנשים לצורך קביעת גילם לזרם המרכזי של אופן ההתנהגות הנאות בחברה.
נדמה לי שהשגיאה הגדולה ביותר שעשיתי באשר לגילם של אנשים, הייתה בילדותי, בקריית מוצקין.
אי שם, ברחוב ששמו פרח לעת עתה מזיכרוני, ליד בית-הספר אלונים, עמד לא בודקה קטן וכחול ובו ישב מוכר פרחים קשיש שלבש סחבות מרופטות, שיניו הבודדות היו רקובות ועל הרצפה שבביתן תמיד היו מושלכים גבעולים חתוכים שריחם נמהל בריח השתן שהזקן הטיל שם, כחלק מצרכיו האנושיים. כן, גם בן האנוש הדוחה ביותר, הוא עדיין אנושי.
האיש תמיד הזכיר לי במשהו, אני לא יכול להצביע בדיוק במה, את סבי החורג, בעלה של סבתי. מוכר הפרחים נראה אולי מבוגר ממנו במעט.
אולי היו אלה הקמטים על המצח שכמעט תמיד הסתתר תחת כובע לבד שנראה כמו כומתה צבאית.
בעלה של סבתא שלי, היה מבוגר מאבא של בערך בשלושים שנה. פחות או יותר. גילו המדויק לא היה ידוע, שכן כאשר היה צעיר, זייף מסמכים כדי להיראות מבוגר יותר, על מנת שיוכל לקחת חלק פעיל בהגנת הישוב. הוא נולד בטבריה, בימים בהם שלטו בארץ התורכים ולכן, כמדומני, לא היה זיוף מסמכים מימיהם עניין מסובך במיוחד, מבלי לזלזל.
יום אחד, כהרגלינו, הלכנו אמא שלי ואני, וסביר להניח יחד עם שני אחיי, אל מוכר הפרחים. אמא שלי מאז ומעולם אהבה לקנות פרחים ואני, במרוצת הזמן, פיתחתי סלידה מהם, שכן תמיד היו הם מזכירים לי את הזמניות בנבילתם והמוות בקמילתם.
אימי, מנימוס, שוחחה כהרגלה עם מוכר הפרחים, ובמהלך השיחה, עלה גילו של מוכר הפרחים.
הוא היה בגיל של אבא שלי. בערך חמישים, באותם ימים.
כאשר הדבר נודע לי, זה הפתיע אותי מאוד. אבא שלי אמנם לא היה הצעיר שבאבות, אבל הוא בהחלט לא נראה לי "זקן". והאיש הזה, המרופט והמקומט, היה נראה כתרח זקן.
הגיל הכרונולוגי היה זהה, אך התחושה מהגיל הנצפה, הייתה הפרש של עשרים עד שלושים שנים.
אמא שלי הסבירה לי אז, באותם ימים, שאם לא מצחצחים שיניים הן נופלות וזה דבר שגורם לאדם להיראות מאוד זקן.
מאז הקפדתי מאוד ואני עדיין מקפיד לצחצח שיניים.
ומוסר ההשכל, אם בכלל יש כזה, שלגיל, לפחות זה הכרונולוגי, אין בכלל משמעות.
והזקנה, יום אחד היא פתאום מכה.
בום, טראח.
אותו יום בו פוצצה עצמה הקשישה מג'בליה, כלומר אתמול, ה-23 בנובמבר 2006, שזה בכלל לא מזמן, היה יום רווי דמים בבגדאד.
למעלה ממאתיים הרוגים נספרו בפיצוצים בבירתה, "המשוחררת", של עיראק.
כמדומני, בחלק הזה של העולם, טרגדיות מעשה ידי אדם מהסוג הזה, זוכות לדיווח יבש ולקוני, סטטיסטי ומדעי כמעט.
מה זה משנה אם סונים טובחים בשיעים, שיעים טובחים בסונים, כולם טובחים בזרים וחיילים מתעללים במקומיים?
זו היא סטטיסטיקה, משהו רחוק שאינו מעניינינו ולכל היותר יכול לשמש "הוכחה" לטיפשותו של ג'ורג' בוש, רשעות לבם הערבים או בעצם כל מה שנרצה להוכיח. הרי לשם כך, המציאו את מדע הסטטיסטיקה. הלא כן?
בעיתון "הארץ" של יום שישי, תמונת המחבלת המבוגרת התנוססה בגאון ובגדול בעמוד הראשון, בחלק שמעל הקיפול, בעוד ידיעה, לא גדולה במיוחד, הופיעה על האירועים בעיראק בעמוד 8, כאשר הייתה לידיעה בדבר למעלה מ-150 הרוגים בעיראק, הפנייה פצפונת בעמוד הראשון.
יתכן מאוד וזו רק תחושה שלי. אך נדמה לי שהחשיבות של אירועים כפי שהיא מצטיירת מהעיתון, לא בהכרח משקפת איזו חשיבות של ממש.
מותם של מאתיים איש, כאשר הוא מרוחק, הוא פחות צבעוני מאשר נניח, מותה של אישה מבוגרת אחת בנסיבות מאוד לא טבעיות.
שני האירועים, לא "באמת חשובים". לא חשובים בדיוק כמו מקרי מוות לא מעטים, מצערים לא פחות עבור הנוגעים בדבר, שאירעו שלא מקונפליקטים בין מזרח למערב ובין מזרח למזרח אחר.
נדמה לי שאם היה לפרסם דברים בעיתון על פי חשיבותם, הרי או שהעיתון היה מתנפח עד אין סוף, שכן רבים הדברים שהיו נופלים תחת קטגוריית ה"חשובים" או מאידך, לא היה טעם להוציא עיתון, משום שדבר לא באמת חשוב.
הלב רוצה לבחור באפשרות הראשונה, השכל אומר שהאפשרות השנייה, היא כנראה הנכונה.
בכלל, כיצד מדווחים על דברים חשובים, שמטיבם לא מתאימים להיות ידיעה עיתונאית?
כיצד באמת אפשר לתאר תהליכים המתמשכים לאורך שנים כמו מרוץ חימוש הדדי או החלטות שאין להן ביטוי של ממש בזמן המיידי, כמו למשל נטישה צבאית של ארה"ב את המזה"ת?
אפשר לקום ולהודיע על משהו, יום אחד ואגב כך, לתאר תהליך היסטורי או לחילופין להכניס דברי פרשנות על מגמות מסוימות.
מצד שני, הצורך להידבק לאירועים, מקרים והתרחשויות, מסיט את תשומת הלב ומסיח את הדעת, בלא מעט מהמקרים.
ולכן, אומר כי אם קוראים בקפידה, בזהירות ועם הידע המתאים, אפשר אולי להפיק מהעיתונות משהו.
ללא זה, נדמה לי שעדיף למצוא שעשוע אחר.
שעשוע אחר, יכול להיות למשל המשחק "חיים שניים" (Second Life), שאגב, בדיוק נכתב עליו לא מעט בקפטן אינטרנט.
נרשמתי. שיחקתי מעט, או ליתר דיוק ניסיתי לשחק.
אם אסכם, אני מעדיף את חיי האפרוריים על פני איזה מקסם שווא צבעוני ותלת ממדי על מרקע המחשב.
ושוב אקפוץ לעניין אחר.
יתכן ולעיתים אני מתפעל ממבנה זה או אחר, מעשה ידי אדם.
אכן, חלק מהמבנים בהם חזיתי, היו מלאכת מחשבת. בעיקר הרשימו אותי המקומות שהם גם יפים לעין וגם שימושיים, למשל חללים במוזיאונים משובחים שהם גם מושכים את העין וגם יש להם שימוש פונקציונאלי בהתאם לתערוכה.
אך למרבה הצער, ברוב המקרים, המבנים שאני חוזה בהם הם קוביות מכוערות ונטולות אופי.
במקרים אחרים, המבנה יכול למשוך את העין, אך להתגלות כקישוט קיטשי. דוגמא אחת לכך, ניתן למצוא בקניון רננים ברעננה, אשר ההולכים בו יכולים להרים את הראש ולראות גזוזטרות נאות, אך מדובר בהונאה, זיוף שנועד ליצור מראית עין של שימושיות, כאשר בפועל מאחורי התריסים המוגפים שבגב המרפסות לא מסתתר דבר זולת בטון.
כן. בדרך כלל, כאשר מתהלך במבנים, אני מרגיש כמו עכבר בכלוב, לעיתים אפילו הכלוב יכול להיות יפה ולא שימושי עבורי.
אבל נדירות הפעמים בהן אני הולך באמת במבנים שהולמים ומתאימים לבני אנוש.
אני מוכרח לציין שהדבר מעט צורם לי ומדכדך את נפשי.
וכי כמה אפשר להרגיש שהנך מסתובב בביבים (שזה ריבוי של ביוב וגם ריבוי של ביבי, כמה שזה משעשע) או לחילופין על סט של סרט שאין לפרטים בו משמעות עבורך?
על אף תחושת החמיצות, אני משתדל לחייך. באמת.
באחד הימים, חייכתי לי יותר מידי, לכל כיוון, עד שבשלב מסוים, מישהי שישבה במושב סמוך אליי, שאלה מה אני רוצה ממנה.
היא נראתה לי מוכרת. אין לי מושג מהיכן. יתכן ואנחנו מכירים מנסיבות אחרות שאינן זכורות לי.
בכל מקרה, אני מניח שההתרסה שלה נבעה בעיקר מחוסר שקט פנימי ששרר אותה שעה בתוכה.
יחד עם זאת, אני חושב שאתחיל לחשוב פעמיים לפני שאני מחייך לכל דכפין, בטרם מישהו ידקור אותי בשל כך.
במציאות הלבנטינית שאני חי בה לעת עתה, אין הדבר משולל יסוד.
באותם גושי בטון, שלעיתים מחופים באבן ומשטחי זכוכית, בהם אני מסתובב, יצא לי לפני מספר ימים לעשות שימוש במעלית.
אין מדובר בשגרה עבורי, שכן בדרך כלל אני מעדיף לפזז להנאתי במעלה ובמורד גרם המדרגות הרחב.
מהקומה השלישית, עליתי אל הקומה השישית.
שמח וטוב לבב הייתי, עד אשר נפתחה המעלית.
כל מי שמזמין את המעלית שלא בקומה 1 או 7, נוטל על עצמו סיכון לא מבוטל, שהמעלית תהיה מלאה עד אפס מקום והוא ייאלץ להמתין לסיבוב נוסף, אשר גם בו המעלית יכולה להיות מלאה עד אפס מקום.
ארורים הם העצלנים בשנות העשרים לחייהם שעושים שימוש במעלית על בסיס קבוע במקום להפעיל את עצמם במדרגות.
וכך, מצאתי עצמי נדחס אל תוך מעלית, סגורה ומסוגרת, מלאה באנשים עד אשר הייתי צריך לענטז את דרכי פנימה בתנועות בלרינה.
הכניסה היא מדלת בצדה האחד של המעלית, היציאה בצדה האחר. הייתי היחיד שהשתמש במעלית שלא מקומה 1 עד 7.
הצלחתי לפלס את דרכי בעצלתיים, תוך כדי בקשת סליחה על עצם קיומי מיתר הנוכחים במסע.
אחר כך, בי נשבעתי שלעולם לא אעשה עוד שימוש במעלית הזו.
השיקול לכך רציונאלי להפליא.
אין לי כל עניין להיתקע בתיבה המעופפת הזו, יחד עם עוד מספר לא מבוטל של זרים, למשך מספר שעות בחושך מוחלטת וללא אוורור, במידה ותתרחש הפסקת חשמל.
וכידוע, הפסקות חשמל אינן עניין נדיר במחוזותינו.
אני לא קלסטרופוב.
אבל אני כמו צמח, אוהב אור וחמצן.
לסיום, אספר שנעניתי להזמנה מסוימת לטיול בנחל נדר, אותו נחל הנושק לשכונת דניה (הוד הכרמל) בו רוצים להביא לכדי ביצוע מספר פרויקטי נדל"ן.
הטיול, מטרתו הייתה להציג את המקומות בהם הולכים לקום עוד מבנים – הרשו לי לנחש, די מכוערים – כאשר הארגונים הירוקים, מעוניינים לעצור את הפרויקטים (ובהקשר הזה, ברכות לעצירה, כפי הנראה, של תכנית ספדי).
האזור, בהחלט יפהפה. הירוק של הכרמל (אחרי התאוששות מסוימת מכמה שריפות שהיו במקום בשנים האחרונות) משתלב נהדר עם הכחול של הים.
את זה ניתן לראות כמובן מרחוק, אך רק הליכה בתוואי הנחל, חושפת אותך לזנים השונים הנאבקים על מקומם תחת השמש, מינים מקומיים, מינים פולשים ומיני פרחים שונים וצבעוניים אשר כולם יחד יוצרים את הסימפוניה הנהדרת לעין.
בונוס אחר ליורדים בנחל, הוא מעיין אחד, שופע מים, אשר בו ניקבה נהדרת אשר ניתן להיכנס לתוכה ולהשתכשך במי המעיין הצוננים, אפילו ביום חורף חמים כהיום.
כאמור, אנו נמצאים בהליכי אישור של מספר פרויקטים, שלושה כמדומני, שאמורים להיבנות במקום ואם ירקמו עור וגידים, יפגעו בחלק נרחב מהנחל באופן ישיר וכן תהיה לכך השפעה עקיפה, כמו למשל פגיעה בחלחול המים, מה שעלול לייבש את המעין הנהדר שבמורד הנחל.
הלב נחמץ כאשר חושבים על כך.
מצדו השני של המטבע, אני תוהה לי מה היה קורה לו ארגונים ירוקים היו מאז ומעולם ולא איזו תגובת נגד, תוצר לוואי של החברה התעשייתית או הפוסט תעשייתית.
כלום יש איזה פרויקט בנייה שהיו מוכנים שיקום?
האם לא היו נמלים עתיקים הופכים אז למפלצות של סוחרים מרושעים ותאבי בצע וערים בצורות היו התגשמות כל הרוע?
אמת, הדבר. כפי הנראה זו הסיבה שארגונים סביבתיים לא היו קיימים, למיטב ידיעתי, בטח לא בהיקף הנוכחי, לפני נאמר אלף שנה.
אך כיום, התפתחויות טכנולוגיות מאפשרות להשמיד מזה עשרות שנים את החיים על פני כדור הארץ בלחיצת כפתור.
אמצעים חרושתיים יכולים להביא להשמדת יערות ומילוים בגושי בטון.
בכאוס הזה, ארגונים סביבתיים נראים חיוניים ובעלי תפקיד חשוב, מין מצפון קטן שבדרך כלל מדחיקים ורק ברגעים שאנו מבצעים מעשה ממש חמור, הוא קם וזועק וגם אז, לא תמיד בהצלחה.
שיחות עם פעילים למען הסביבה, הראו לי, באופן די צפוי שלא מדובר במקשה אחת של אנשים.
לא מדובר בדעה אחת, אלא בשלל דעות המאוגדות תחת קורת גג אחת.
יש בהם כאלו שיטענו שכל בנייה היא דבר גרוע, בהתעלמם מגידול באוכלוסייה.
לאחרים איכפת יותר מזיהום האוויר ומקורות המים.
אחרים בכלל שמים לב לפגיעה בבעלי חיים.
ולא בהכרח הדעות של כולם משתלבות בכל המקרים. לעיתים גם לא עם עצמם.
כך, יצא לי לשמוע מאדם אחד על כך שהוא מתנגד להרס הטבע וזמן קצר לאחר מכן, שצריך לרסס לא מעט צמחים בחומרים כימיים, כדי לאפשר למינים אחרים לצמוח. ליצור מין זמן קפוא שכזה, רק משום שזה מה שנראה לו שנכון עבור אותו מקום. כל עוד זה לא יפגע ביכולת שלו לשבת בביתו הבנוי ולהשתמש באנרגיה חשמלית לקראת חומר בנושא באינטרנט, מניעת שינוי במקום אחר נראית לו כצעד מתבקש.
אין לי כמובן כוונה למתוח על כך ביקורת. סתירות פנימיות, קיימות אצל כל אחד, גם אצלי. יחד עם זאת, ההתעקשות הזו כמו שהיא יכולה להיות טובה, היא עשויה להיות מזיקה, הן בכך שהיא תביא לרתיעה מרעיון שהוא טוב ("הנה, הוא לא מוכן לשום שינוי בשום מקום. מכאן שאין לקחת את דבריו על הנחל הספציפי ברצינות, שכן הוא יכול היה לטעון זאת לגבי כל מקום") והן מפני שהיא מתעלמת מהמציאות, בה יש שינויים, כמו גידול באוכלוסייה, שינוי ברצונותיהם של אנשים וכן הלאה.
לסיום, רק אומר בקשר לארגונים הירוקים, שמגוון הדעות, הרעיונות והרצונות הוא דבר מבורך.
מצד שני, הוא עלול להביא לחוסר יעילות בפעולתם וזה דבר שלדעתי רצוי לשים אליו לב, כאשר הם פועלים במישור מסוים.
וזהו. תם לו שבוע מיוחד עבור חלק האנשים ורגיל עבור אחרים.
שמח לאחדים, רע ומר לאחרים.
שבוע.
נחל נדר באזור שעשוי להיהפך לאתר בנייה
| |
 5X5
חשבתי להשאיר פה איזה תמונה של עוגת יום הולדת. זה אמנם לא תחליף לחוסר היכולת שלי לחלק פרוסה מעוגת השוקולד לילדים הרעבים בדרום מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שנאלצים לעבוד במכרות מגיל חמש או שש, אבל גם זה משהו.
לצורך כך, חשבתי שאחפש בגוגל או בפליקר איזו תמונה יפה ואשים אותה כאן. אולם אז נזכרתי, שלפני חמש שנים, ביום הולדתי העשרים, הייתה עוגה עם נרות וזיקוקים, ולא זאת בלבד שהיו כל הפריטים הללו, הייתה גם מצלמה. וכמובן, הדבר החשוב, ידעתי היכן למצוא את התמונות האבודות.
וכך, ניגשתי ושלפתי שני תקליטורים שנראו רלוונטיים, עליהם כתבתי "תמונות" והכנסתי למחשב.
יש משהו בצפייה בתמונות מספר שנים לאחר שצולמו.
הנה תמונות מאותו יום בחודש אפריל שנת 2002, עת סיון גררה אותי לראות תערוכת אספנים ביוקנעם, לצורך איזו עבודה שהכינה.
והנה, זהר והחבר שלה, שבצירוף מקרים מוזר פגשנו שם. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהתראינו, אולי הם כבר התחתנו.
הנה, הימים בהם החדר שלי החליף את צבעו מלבן לבעל תקרה כחלחלה (שאני אוהב יותר, משום שהיא רחבת ריקודים. טוב, זה מסוג המשפטים שאני באמת מסופק עד כמה אנשים יבינו מהיכן הוא לקוח) שהייתה אמורה להיות שמי רנסאנס והתוצאה הסופית מזכירה את תקרת תאי הגזים במיידאנק אחרי שנים של שימוש בציקלון B, והקירות נצבעו במין צבע שהיה אמור להיות ארגמן מלכותי הפאר ארמון ברוק והתוצאה הסופית מזכירה עליבות של חדר משרתים.
הנה התמונות מהשנה האחרונה של חייו של אבא שלי, שהלך לעולמו בדיוק חודשיים אחרי שחגגתי עשרים.
הנה אני מקרב את פי לתולי, שבינתיים הספיקה להתפגר.
והנה שיעור הטיסה שעשיתי ביום הולדתי העשרים, מתנה מאחותי ואחי, כאשר סיון חיכתה בשדה, כי אמא שלה לא הרשתה לה לעלות על צסנה.
כל כך הרבה זמן עבר. רבע מהחיים שחייתי עד אז. חמישית מהחיים שחייתי מהיום בו נולדתי ועד כה.
בשנים האחרונות, אני נוטה פחות ופחות לייחס חשיבות לתאריכים. פרקי זמן מסוימים, שנקבעו באקראי על פי כל מיני דברים שכלל לא קשורים אליי, כמו "בריאת העולם", הולדתו (בערך) של ישו, המעבר של מוחמד מעיר אחת שלא הייתי בה לעיר אחרת שלא הייתי בה, זמן ההקפה של הפלנטה סביב השמש, זמן ההקפה של הלוויין סביב הפלנטה.
ועוד כל מיני דברים שבין אם היו ובין אם לאו, אין זה ממש משנה עבורי.
יש דברים שלא ניתנים לכימות, או ניתנים, אך כימותם הוא חסר טעם במובנים מסוימים.
כזה הוא הזמן, לצרכי חגיגות וציון אירועים.
היום בו נולדתי, לעולם לא יחזור. לא מחר, לא בעוד שנה ויום ולעולם לא. מה זה משנה כמה פעמים כדור הארץ הקיף את החמה? יתכן וזה הוא יום ציון לכדור הארץ או לשמש, בטח לא לי.
נולדים פעם אחת, חיים פעם אחת ומתים פעם אחת. זהו. אין חזרה על דבר מסוים. אם מישהו חושב שיש, הוא משלה את עצמו.
בזמן האחרון, אני שם לב יותר ויותר לפערי הגיל בין אנשים. ולעיתים הם בכלל לא קיימים.
אני מביט בקשישים, מתבונן ומולי ניצבים תינוקות שרק אתמול נולדו.
אני מתבונן לעיתים בפעוטות, מביט ומולי ניבטים אנשים בני תשעים, שכל החיים חלפו על פניהם.
ואם זה לא מדויק היום, מחר זה יהיה מדויק להפליא.
הזמן חולף כל כך מהר. כל כך מהר.
ולא ניתן להשיב אותו.
והוא מתבזבז על שטויות, כמו בסיפור מומו של מיכאל אנדה.
ליד הגן בו אלי תמיד משחקת, יש בית אבות. זולת האנטנות הסלולאריות הרבות הניצבות על גג הבניין (שהרי מי יוכל לאיים על קשישים באים בימים בסרטן או נזקי קרינה אחרים?), בית האבות מנפק עשרות פנסיונרים, חלקם הגדול מובל בעגלות על ידי נשים מלוכסנות עיניים.
מה מעניין להתבונן בצד אחד על פעוטות בגיל שנה, פחות או יותר ומצד שני על אנשים כמו תרח. במבט ראשון, השוני עצום, אך במבט שני, כולם מייצגים פנים אחרות של אותו דבר בדיוק.
ללא כל אותן מסכות של לבוש, שפה, תרבות, אופי ואישיות שאנשים עוטים, הם כולם שבויים במסכנות של הזמניות של חייהם.
השאיפות לכוח, הגשמה עצמית או דברים שווי ערך להם, הם כולם כסות לפחד מחוסר היכולת למנוע את הזקנה והמוות.
לפני עשרים שנה ראיתי אנשים מבוגרים באור מסוים. רובם מתו והוחלפו על ידי קשישים חדשים, שאז היו צעירים יותר.
ובעוד עשרים וחמש שנה, אולי כפול מזה, גם אני אצטרף אליהם.
ואולי לא.
מה שבטוח שאני הנוכחי, יחדל להתקיים.
אני מביט בכך, חצי בפחד, חצי בהשלמה. השילוב של שני אלה, יוצר פחד מושלם.
הם שם, הם שם, בכל מקום אליו אני רק מסובב את הראש, בכל מקום אליו אני מביט, הם שם.
זזים ממקום למקום, במטרה להצדיק איזה דבר שאין הם יכולים בדיוק להסביר, או יכולים, אבל ההסבר לא מספק אותי, ולא יודעים שכל מה שמניע אותם הוא הפחד מלחדול.
בכל מקום בו אני הולך, אנשים מבוגרים, אנשים צעירים, אנשים בגילי, נמצאים שם ומזכירים לי שהיום הוא רק עוד שלב בין אתמול למחר, בין שלשום למחרתיים וכך הלאה.
לעיתים, כדי לחלץ עצמי מהמחשבות הללו, אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את מבטו של הדוקטור שייקבע את מותי. בהנחה, שאינה מובנת מאליה, שימצאו את הגופה וכן בהנחה שעדיין תהיה בשימוש בפרוצדורה המגוחכת לפיה אנשים שאמורים להציל חיים, מתעסקים באלו המתים.
וזה קשה לדמיין מצב שלא היית בו. שאין לך בדיוק מושג איך הוא נראה.
אולי כמו שינה, כהצעתו של שייקספיר ב"המלט".
הרי זה הגיוני. כמעט בכל לילה, אני נפרד מהמציאות לכמה שעות וחוזר מבלי יכולת לדעת מה באמת התרחש סביבי.
מדוע שהמוות יהיה שונה בהרבה, מלבד שלב היקיצה שיחסר ואולי בלי החלומות הללו, שבכל פעם מצליחים להפתיע אותי מחדש?
חבל שאי אפשר לשאול את שייקספיר אם הניחוש שלו היה מוצלח.
והנה, חזרתי אל נקודת המוצא. שוב.
אני מביט בתמונה שצולמה לפני חמש שנים, ביום הולדתי העשרים.
מביט ונדהם מכמות האירועים שהתרחשה מאז ה-18 בנובמבר 2001 ואני מסוגל להעלות מפדחתי.
אנשים שמתו, אנשים שנולדו. אהבות, אכזבות. עוד אהבות, עוד אכזבות. כל כך הרבה אירועים שוליים, אפילו לא פסיק בהיסטוריה של כלום.
ואולי, בעצם שום דבר לא התרחש באותן חמש שנים.
ואם כן, הרי בלאו הכי הן לא תשובנה עוד.
לפני חמש שנים, יום הולדת 20
לפני חודש וקצת (אין לי תמונות חדשות יותר)
| |
חוק וסדר
גם דרך האייל הקורא, ואם להיות מדויקים דרך הכתבה הזו וגם באמצעות טבעת "בלוגים לוחמים" שבעוונותיי יצרתי פעם (היש מישהו רציני שמעוניין לטפל בה?) שחשפה אותי לבלוג "משמר הכנסת", מצאתי עצמי נרשם למערכת הפצת מידע אוטומטי של הכנסת.
מלבד האפשרות המלהיבה-משהו של קבלת עדכונים באמצעות RSS לגבי הנעשה בכנסת (משהו שכבר די מזמן עשיתי באתר משרד ראש הממשלה ובכל פעם שאני קורא את ההודעות שמגיעות משם, אני מבין שאני לומד מכך דבר, שכן בעיקר מדובר בהודעות זבל ולא בעדכונים המלמדים אותך דבר על עשיית הממשלה או דרך התנהלותה, ובטח שלא באופן שיטתי), אפשר להירשם לקבלת עדכונים בדואר האלקטרוני, לגבי הצעות חוק, סדרי דיון בוועדות הכנסת השונות וחוקים שעברו ברשומות.
נרשמתי. טעמיי עמי, וכך יישאר.
והנה, ביום ה-13 בנובמבר, קיבלתי לי אי מייל תחת הכותרת Knesset – Last Bills and Laws, חוקים והצעות חוק שהתפרסו זה מכבר ברשומות, כלומר הם בעלי תוקף רשמי.
ואיך אפשר בלי אנקדוטה קלה, אמיתית לגמרי.
בין הקבצים שנשלחו, כל קובץ מייצג חוק או הצעת חוק שפורסמה ברשומות, מופיע קובץ בשם 2068.pdf, העוסק בפרסום החוק שנופל תחת הכותרת: "חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 10), התשס"ז -2006)". ניתן למצוא אותו באתר הכנסת כאן.
בסופו של כל חוק בישראל בימינו, בד"כ חתומים ארבעה אנשים:
נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת והשר הממונה על ביצועו.
כתבתי בד"כ, כי למיטב זכרוני, חוקים העוסקים בנשיא המדינה, נשיא המדינה לא חתום עליהם.
כמו כן, ראוי לדעתי לציין שהחתימות הן עניין פורמאלי, ואין בכוחו של מישהו ממחויבי החתימה לגרוע מתקפותו של חוק בסירוב לחתום על חוק.
וכך, בין החתומים על החוק, חתום עמיר פרץ, בתוקף היותו השר האחראי על הצבא.
אך אבוי!
הכל טוב ויפה, למעט זה שבמסמך רשמי של מדינת ישראל, לפחות בגרסה שנשלחה בקובץ PDF לכל מי שנרשם לקבל עדכונים על חוקים חדשים, רחמנא ליצלן, תפקידו של עמיר פרץ הוא, לא תאמינו, "שרת המשפטים".
כן כן, שרת המשפטים, תפקיד שלא קיים מאז כינון הממשלה הנוכחית, שכן מאז ציפי לבני שכיהנה כשרת המשפטים, ישבו במשרד המשפטים השר לשעבר חיים רמון, מי שמאז ומעולם היה ידוע כבעל לשון חלקלקה, והזמן גילה שהיו לכך מספר הביטים, ומשנאלץ ללכת, להוכיח את חפותו כמובן, התיישב על כס הווזיר מאיר שטרית, לפחות כממלא מקום בעל כל הסמכויות.
לא קשה לנחש כיצד קרה שעמיר פרץ, שר הביטחון, הפך במסמך הזה ל"שרת המשפטים".
מן הסתם, כפי הנראה, מישהו (כמובן שיתכן שמדובר במישהי, הכתיבה בלשון זכר היא לצורך נוחות וכן בשל נוהג שהשתרש בעברית) שכתב מסמך ישן, לפחות בן מספר חודשים, מטעמים של נוחות, והתרשל בשינוי כל הפרטים וליתר דיוק, במקרה דנן, תיאור תפקידו של עמיר פרץ.
להגדלה ליחצו על התמונה
כמובן, מדובר בטעות מינורית שמשמעויות רבות אין לה, ויתכן מאוד והיא תוקנה או תתוקן כאשר שרת המשפטים עמיר פרץ תאלץ לעבור על המסמך ולחתום עליו באופן פיזי.
אך אפשר והיא מלמדת משהו אחר, עמוק יותר, על חוקים והיחס לחוקים, כפי שהוא בישראל בשלהי שנת 2006 למניינם או ראשית תשס"ז למניינינו.
מעבר זריז על יתר החוקים והצעות החוק שנשלחו אלי באותו אי מייל, לא הותיר אותי חכם יותר.
רובם של החוקים והצעות החוק, טכניים בצורה מעוררת פלצות.
וכי מה, למשל, עוזרת לי הידיעה כי ב"חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 9), התשס"ז 2006", נכתב כי "בחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, בסעיף 32, הרישה עד הילה "וכן" – תימחק"?
מהמעטים שקוראים זאת, שאינם מתעסקים במשפטים (ואין בכך לרמוז שיש משפטנים רבים שטורחים לקרוא זאת, לפחות כל עוד זה לא רלוונטי לעיסוק קונקרטי שלהם), מה הסיכוי שמישהו יבחר להטריח עצמו לנבור בחוק הוותיק ולראות מה נמחק?
נכון, סביר כי בשעת האמת, כאשר פלוני ירצה לבדוק מה אומר החוק, למטרותיו, הוא יגלה את הנוסח העדכני של החוק.
אך מי שייגש רק לתיקון המאוחר, זה שנשלח כשירות לציבור, לא יבין דבר וחצי דבר.
קיים קושי של ממש לעקוב אחר הנעשה בבית הנבחרים הישראלי, על שלל ועדותיו וחבריו וגם כאשר הקושי נפתר מבחינה טכנית, באמצעות גישה ממוחשבת לחוקים והצעות חוק, פרוטוקולים של ועדות ופירוט סדר יומן, הרי שעדיין עומדים אנו בפני מחסום אחר, קשה לא פחות, והוא היכולת להבין את אשר נכתב.
נוצר מצב אבסורדי למדי, בו חוקים, אותן הוראות שאמורות להיות מדויקות, על מנת למנוע בלבול או מגוון פרשנויות, הן בלתי מובנות למרבית אלו שאמורים לנהוג על פיהן.
אין כמובן מדובר במצב חדש, אך הוא נראה מעין העתק בקירוב של ימים בהם חוקים בלתי מובנים נחקקו על ידי בעלי אחוזות ולא יכלו להיות באמת מובנים לאיכרים הבורים ששירתו תחת החוקים, כל עוד האיכר לא הפר אותם, מה שגרר להענשתו.
וענישה היא רק פן אחד. פן אחר יכול להיות אנשים בימינו, שלא בהכרח מודעים לכל זכויותיהם, רק משום שמראש לא יטרחו לנבור בחוקים, משום שאלה כה מסובכים, מורכבים, טכניים ומשעמים מכדי שיטרחו לעיין בהם.
ברוח המשפט הידוע, "חוק זה לא צחוק", חוק אינו מבדר, בד"כ, ולכן מעטים הם אלו שיטרחו לעיין בו.
יש שיטענו שמדובר בעניין מבורך. רובם הם עורכי דין ששמחים בימים אלה, בהם כמעט כל מי שמעוניין יכול להפוך לעו"ד, לכל דבר המאפשר להם להתפרנס.
אמנם זו היא רק תחושת בטן, אך אני מניח שבדיקה של מספר התביעות בישראל (אני חושב לי על תביעות אזרחיות וסכסוכים משפטיים בין אנשים וחברות ולא על סדר דין פלילי), תראה כי ככל שהתקדמנו בזמן וככל שרבו עורכי הדין בישראל, גדל מספר התביעות בצורה גדולה יותר מגידולה של האוכלוסייה במדינה.
במקום ניסיונות להגיע לפשרות והבנות בין בני אדם, ישנה נטייה של להשליך יהבם על מערכת המשפט, בתקווה שזו תספק ניצחון חד וחלק. אגב, כך נוצרים עומסים על מערכת המשפט, שכן עורכי דין יש יותר, אך שופטים אין, ואז אפשר כמובן להטיל רפש על מערכת המשפט "המושחתת והמסואבת", מבלי שמץ של נקיפות מצפון או תחושה קלה של אשמה, שאולי הבעיה נובעת, ולו במעט, מעצם השימוש הרב בה.
וכך, כאשר חוקים יש למכביר, אך "יופיים אינו ידוע", מה הפלא אפוא שמרבים לזלזל בהם ולפקפק ביתרונות שבציות להם.
אל נתפלא שכאשר קיימת מערכת חוקים כה סבוכה, יהיו כאלו שיעדיפו אחת אלטרנטיבית, כזו פשוטה וברורה בה יש חוקים אלוהיים שלא ניתנים לערעור ושינוי (סייג קטן, הם ניתנים לאינספור פרשנויות ומניפולציות, אך כמובן, אלו שבוחרים לדבוק בהם, בד"כ יעדיפו שלא להעסיק עצמם בעודף הפרשנויות והמשמעויות ויבחרו להם רב נוח), כמו למשל אותן בנות שלא מכירות בשופטים ארציים, אלא אם הם לקוחים מספר שופטים או לחילופין יושבים בסנהדרין (כמובן, אי ההכרה הזו, היא לצרכים טקטיים בעיקרם וסביר כי בסיטואציות מסוימות, אותן נערות כן תכרנה בחוקי המדינה, אם וכאשר הדבר ישרת את מטרותיהן באותה עת.
אך גם אם לא נתייחס למקרים הקיצוניים של אי הכרה בחוק, ולו למראית עין או לזמן מוגבל, הרי אין זה סוד, ששמירה על חוקים בישראל, אינה בדיוק הצד החזק של יושבי המדינה.
נדמה לי שנוסף על שורשים גלותיים המשמרים מידה של אי-ציות לשלטון משום שהוא נהג להתנכל להורי-הורינו (או לחילופין, אי קבלה של מדינה יהודית או למצער אי-חיבה עזה לה, אם ניקח אוכלוסיות אחרות) ונוסף על טעמים אנוכיים גרידא, כלומר הרבה יותר נוח לצפצף על חוקים תוך תקווה שאחרים אולי יכבדו אותם, מבלי לתת חשיבות לתוצאות הצפויות כאשר רבים נוהגים באופן הלא-אחראי הזה, יש לסיבוכיות הזו של החוק משקל מכריע.
כפי שלא ניתן לצפות שאדם שלא השכיל ללמוד את חוקי הפיזיקה, להצליח לשגר לווין למסלול סביב כדור הארץ, כך קשה להניח שאדם שלא מצליח להבין את החוקים, יקפיד לשמור עליהם הקפדה יתרה.
כאשר החוקים נחקקים בלשון שהיא אמנם עברית, אך כלל לא ידועה למרבית דוברי העברית ועל אחת כמה וכמה, כאשר ניתן למצוא אי-הקפדה שמה שנעשה לא יכיל שגיאות, כמו במקרה שרת החוץ פרץ, מדוע להתפלא על אי ציות לחוקים?
כמובן, מצבה התדמיתי של הכנסת, שהוא בכי רע, לא ממש עוזר. וכי מי יקבל על עצמו, לנהוג על פי אוסף חוקים שחוקק על ידי "המושחתים" הללו?
מעטים ילינו על כך שהכנסת בשיטת הבחירות היחסית, היא רק בבועה – גם אם מעוותת מעט – של החברה ולכן מי שמסתכל על הכנסת ומעקם פרצופו, רבים הסיכויים שהיה עושה את אותו הדבר בדיוק, לו היה מביט על עצמו, חובש את אחד מכורסאות העור שבמשכן הכנסת.
ואחרי שורת תלונות לא ממוקדות ולא מסודרות שהעליתי לעיל, נשאלת השאלה מה ניתן לעשות.
הואיל וכמדומני עדיף לחיות בחברה עם חוקים גרועים, מאשר בחברה נטולת חוק וסדר לחלוטין, ביטול החוקים יהיה צעד טיפשי.
כך גם ביטול פרוצדורת תיקון החוקים והחלפתה בחקיקת חוקים מא' ועד ת' בכל פעם, נראית צעד שיסרבל כל חקיקה וחמור מכך, יביא לכך שחוקים יתחלפו כל שני וחמישי ותיווצר מעין אנרכיה.
מהעיתונות אני קצת מתקשה לצפות לעדכונים מהימנים, כאשר שיקוליה הם עסקיים בעיקרם ולכן היא תפרסם רק עניינים פופוליסטיים שמושכים את העין, אלא אם באופן מקרי יש לבעלי ההשפעה עניין מיוחד בהעלאת נושא מסוים לסדר היום.
וגם בבלוגרים שיכתבו על הצעה זו אחרת, קשה לי לתלות תקוות, שכן מדובר בעניין שכדי לבצעו כהלכה, נראה שיש צורך במערכת ממוסדת בהרבה מאדם או קבוצת אנשים שמכסה נושא מסוים על בסיס וולונטארי.
מה שנחוץ, ולפחות לעת נדמה לי שאינו בנמצא, הוא מאגר מסודר ופשוט, רצוי כזה רשמי, מטעם הכנסת עצמה, המאגד את כל החוקים, על פי הנוסח המעודכן ביותר שלהם ומציג אותם בצורה נושאית ויכול להיות מלווה בהסברים פשוטים, נוסף על הניסוחים היבשים של החוק.
אם תרצו, אנציקלופדיה ממוחשבת, אך לא כזו הנתונה לשינוי של כל דכפין נוסח הוויקיפדיה, אלא פשוט קודקס נגיש שיאפשר לכל מי שמעוניין לדעת מה המצב החוקי בכל עניין שהוא, לעשות זאת מביתו.
נדמה לי שהכלל לפיו החוקים צריכים להיות לא רק כתובים, אלא גם גלויים וידועים, לא יכול להתממש בצורה טובה יותר מאשר באופן הזה.
ובינתיים, ואולי לתמיד, מי יודע, ירוצו שברי חוקים בצורה לא מסודרת, כאשר רק מתי מעט מסוגלים להבין אותם ולכן בכלל יטרחו לגשת אליהם.
הרבה יותר כיף להתעסק עם רכילות זולה, למשל על מנהגיהם של חברי הכנסת, מאשר לדון בתפקידם כמחוקקים (ותפקידים אחר של הכנסת, כמו התפקיד שלה כמפקחת על הממשלה למשל, נשכחו כבר מזמן).
באלו התנאים, אני צופה לחבר הכנסת רוברט אילטוב מסיעת ישראל ביתנו, עתיד גדול עם הבלוג שלו.
הוא עוסק בעיקר בחייו כחבר כנסת ונראה כמו שאר בלוגיי העבודה – יומנה של עובדת בחברת סלולארי, יומנה של מוקדנית ב-144, יומנו של עובד היי טק מתוסכל וכן הלאה.
אין בזה דבר רע כשלעצמו, להיפך.
פשוט נדמה לי שיש דברים חשובים מכך.
אבל אולי זה רק אני והשגיונות שלי.
| |
בירוקרטיה מופרטת וחברים
שעה טוב לקום
השעה הטובה ביותר להשכים בה היא 9:59.
פוקחים את העיניים.
מסתכלים על השעון.
איזה יופי, עדיין לא הגענו לשעה דו-ספרתית.
זה נראה מספיק מוקדם ואפשר להספיק הרבה ביום שכזה.
נדמה לי שאדאג להתעורר כל יום בשעה הזו, בה קמתי היום.
I love Bureaucracy
אחד הטיעונים הנשמעים לא אחת בעד ההפרטה, שכבר הפכה לשם עצם קיבוצי, הוא שמה שהסקטור הציבורי יכול לעשות, זה הפרטי יכול לעשות טוב יותר.
מבלי לנסות לקבוע עמדה לגבי טענה זו, עיקר הרעיון הוא שהמגזר הפרטי נוטה להעסיק ולהחזיק "שומנים" מיותרים, עובדים שאין הם באמת נחוצים ומקבלים משכורת על חשבון הציבור.
כפועל יוצא, רואים בעין יפה את פיטוריהם של עובדים, בעשרותיהם, במאותיהם, באלפיהם וברבבותיהם, כי הרי המטרה היא התייעלות ולכן אין זה מעניינינו להתעסק בגורלו של הבשר החי שנחתך. לשם כך יש מגזר ציבורי, שיטפל בו בצורה לא יעילה, וטוב מכך, אפשר להפקיר את אותם אנשים גם ללא רשת סוציאלית, כי הרי יש מיליוני רעבים באפריקה, וגורלם של המובטלים הטריים הוא פחות רע ומר.
הרעיון הוא להביא את אותם אנשים מדכי אל דכי ואגב כך לגרום להם לקבל כל עבודה, בכל שכר, מבלי לתהות כמה מהם יבחרו למשל בדרך הפשיעה כדי למלא את קטגוריית ה"כל עבודה" וכמובן מבלי להרהר על פערים שנוצרים בתוך דור ואף פחות, בהם גדל אספסוף גאה בעל פחות כישורים.
המטרה היא מקסום רווחים בהווה, רצוי של מעט אנשים (שיזניקו איתם את השאר) ובעתיד כבר אפשר יהיה לשבור את הראש או סביר מכך, להתאונן על ההזדמנות שהוחמצה.
זה כיף לקטר. בחיי.
וכך, באמתלת הסרת המכשולים הבירוקרטים, נדמה כאילו רבים מוכנים למכור את נמליהם בעבור נזיד עדשים, את חברות צי הסוחר שלהם בעבור חופן בוטנים, את בתי עבוטיהם בעבור השד יודע מה. העיקר שבסופו של דבר, הצרכן הקטן יהיה מבסוט.
הנה, לפני כשבוע, חתמתי על מנוי לעיתון "הארץ", לחודש "ניסיון" (כי הרי אין לי מושג איך העיתון. הלא כך?) בעבור 25 שקלים חדשים. באותה הזדמנות קיבלתי גם ספר שהמחיר הנקוב עליו היה גבוה פי 3 מ-25 שקלים, אם כי זהו מחיר מומלץ לצרכן והרי למוציא לאור העלות ודאי נמוכה יותר.
במעמד החתימה נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי, כרטיס אשראי מסוג לאומי מאסטר קארד.
לא כל כך ששתי לעשות כן, כי הרי מי יודע מה יעשה אותו איש מכירות עם המספר. אחרי הכל, הוא עובד זמני משהו, כזה שאם יפעל על פי היגיון קר של עלות מול תועלת, ימכור את מספר כרטיס האשראי שלי לכל המרבה במחיר, מעט לפני שהוא מעביר את הפרטים למחלקת המנויים של "הארץ" (כדי להפיג מעט את החשש הזה, המציאו את האפשרות לבדוק את דפי פירוט החיובים).
חלפו להם מספר ימים, העיתון טרם הספיק להגיע (לא אסון גדול, גם ככה יש מהדורה מקוונת ועיתונות מהעולם הגדול) וממחלקת המנויים השאירו לי הודעה בתא הקולי, לחזור אליהם, בשם בעיה בחיוב כרטיס האשראי.
הסיבה, פשוטה למדי, היא שלא ניתן לשלם בתשלומים בכרטיס זה (הם מזהירים בעניין זה כאן לדוגמא. לא משהו שלא ידעתי עליו בשנים שיש לי את הכרטיס, אך זה לא מפריע לי, שכן זה מקטין את הדחף לקנות דברים מכסף שאין לך).
כמובן, איש המכירות של העיתון לא טרח ליידע אותי שעלולה להיווצר בעיה, כמו גם שאת התשלום עבור החשבון הסלולארי, פעם בחודש-חודשיים (תלוי אם אני חוצה את הרף הנדרש שמעליו הם מחייבים במקום לדחות את העסקה לחודש הבא), אני משלם באותו כרטיס ולכן לא הנחתי שתיווצר בעיה.
אין לי בעיה גדולה לוותר על מנוי לעיתון "הארץ". הוא לא העיתון הכי טוב שנתקלתי בו, Nor יש בו ערך מוסף על המהדורה המקוונת באתר. אפילו אמא שלי, שלאחרונה החליטה שהיא צריכה לקרוא עיתוני עסקים, דוגמת גלובס ומוסף The Marker, יכולה לחיות ללא העיתון.
עיקר השימוש בעיתונים בימינו הוא ניקיון זגוגיות זכוכית ועיטוף דגים טריים מהשוק. אין ספק ש"הארץ" מתאים לכך ביותר, שכן רובו עדיין מודפס על גיליונות פוליו ולא בפורמט טבלואיד קטנטן.
לכן, היה זה בעיקר מעניינם של אנשי "הארץ" לדאוג שאני אהיה המנוי שלהם והרבה פחות ענייני.
וכך, מצאתי עצמי יום נובמבר שמשי אחד, מדבר בטלפון עם אחת שעובדת במחלקה הכספית (כמדומני) של "הארץ", יעל שמה.
לאחר שהבהירה לי שכרטיס האשראי שלי בעייתי משהו ולאחר שהבהרתי לה שאין בכוונתי לשלם בדרך שאינה כרטיס אשראי (זה נוח, לבדיקת הרכישות באופן מסודר, כמו גם האפשרות הנוחה יחסית להודיעה לחברת האשראי שאינני מעוניין יותר לקיים קשר עם עסק פלמוני), שאלתי אותה האם היא מציעה לי במקרה להחליף את כרטיס האשראי.
כמובן שהשיבה ש"חס וחלילה" וניגשה למצוא פתרונות קונקרטיים יותר.
ראשית, צלצלה לחברת לאומי קארד, שם דיברנו עם אורטל.
מרגע שאורטל שמעה שמדובר בכרטיס מאסטר קארד, היא אמרה שאין חברת לאומי קארד היא הכתובת (על אף שהיא מנפיקה את הכרטיס), אלא חברת ישראכארט.
היא הפנתה אותנו אל החברה.
בשלב הזה השיחה ניתקה.
כעבור דקה או שתיים, צלצל הטלפון בביתי ונוסף על יעל מ"הארץ", הייתה נציגה של ישראכראט (בתחילת השיחה שמה לא היה ידוע, שכן לא שמעתי את תחילת השיחה ביניהן ויעל החליטה לכנותה "ישראכארט". בהמשך היא אמרה ששמה יבגניה).
הנציגה קצת התקשתה עם המספרים, וכך חזרתי על מספר תעודת הזהות שלי כמה וכמה פעמים, כך גם על מספר כרטיס האשראי.
בתחילה התעקשה הנציגה שאין הם מתעסקים עם הכרטיס.
"זה כרטיס של לאומי, של ויזה" אמרה העלמה ממאסטרקארד.
"אתה מבין מה הולך פה יאיר" אמרה הגברת מ"הארץ". המלצתי לה לפנות לנופר סיני ממדור הצרכנות של העיתון בו היא עובדת. ניכר שהעלמה מחברת האשראי לא חשה בנוח שיחת הוועידה שנכפתה עליה ושאלה את הנציגה מ"הארץ" "את יכולה לרדת מהקו?", שאלה שזכתה לתשובה "לא, את לא יכולה".
הו, מה נפלאה היא האפשרות להקליט שיחות ממין זה. ידעתי שהאפשרות לשיחות בעלות עניין לעצמי ולציבור עשויה להיות גדולה ולכן הקלטתי את השיחות, מה שמאפשר ציטוטים מדויקים.
ישבתי, האזנתי בקשב לוויכוחי הסרק, חייכתי, עצרתי את פרץ הצחוק המתגלגל, ושמחתי על ההזדמנות שהרווחתי.
מולייר בכבודו ובעצמו, היה צריך להתאמץ כדי לחלץ דיאלוגים שנונים שכאלה.
שוב היא ביקשה שאחזור על מספר כרטיס האשראי. אמרתי לה שכבר יש לה אותו ולא זה מקור הבעיה. הסברתי בקצרה את הבעיה, כפי שאני ראיתי אותה (לי יש כרטיס מאסטרקארד של לאומי וחברת לאומי הפנו אותנו אליה, כאשר היא אומרת שאני צריך לחזור ללאומי). היא ביקשה שנמתין.
תוך כדי המתנה, נאלצתי לשמוע את הנציגה של "הארץ" מתלוננת...
"נשמע כמו פספוסים" אמרה, בעודה מדגימה לי את השפעת המדיום הטלוויזיוני על עולם הדימויים של אנשים.
השבתי שהעניין נראה לי שגרתי והיא אמרה "בדבר כזה עוד לא נתקלתי". הערתי שכנראה היא לא בעסק הנכון.
היא שיבחה אותי על הסבלנות שגיליתי.
במהלך ההמתנה, חזרה יבגניה ושאלה אם אני בלאומי קארד או בחברת כ.א.ל. השבתי נכון וזכינו שוב לשמוע את מוזיקת המעליות הקלילה.
כמה חבל שיש רק שלוש חברות בארץ. אם היו נגיד 74 חברות, הבלבול היה רב יותר והחגיגה שלי גדולה בהרבה.
עוד המשכתי לשמוע תלונות מיעל מ"הארץ", הן ירדו לפסים אישיים והיא הביאה פליאה שיבגניה התקבלה לעבודה, שכן לטענתה היה לה קושי ב"קריאת מספרים" (אנו מוכן להישבע שהיא הייתה אמורה לשמוע אותם ולא לקרוא). השבתי שבתנאים של שוק מנצל, לא בהכרח מקפידים על איכות העובדים. הדגשתי שלא מדובר רק בשוק האשראי, אלא בעוד מגזרים, למשל בעיתונות (אינני יודע אם היא קלטה את העקיצה. מה שבטוח שהיא לא הגיבה) ויעל אמרה שמדובר ב"דיסלקציה", בדיוק בשנייה שיבגניה חזרה לשיחה, לשמוע את זה.
היא אמרה שבסופו של דבר כן הם מתעסקים בזה, אבל מחלקה אחרת. היא נתנה את הטלפון של המחלקה וגם העבירה אותנו לשם, לא לפני שהנציגה של "הארץ" הרימה את קולה.
בשלב הזה, תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד היא מצליחה לשמור על הדואליות הזו, המרשימה ללא ספק, בה מצד אחד איתי היא דיברה בצורה חביבה (יחסית), בעוד לנציגת השירות של חברת האשראי היא העניקה יחס מזלזל, מתנשא, עצבני ואלים משהו.
אני מבין שיש אנשים שמתרגזים ביתר קלות ממני, אבל דווקא מאלו שעובדים בשירות לקוחות, הייתי מצפה שכאשר הם יהיו לקוחות, הם יגלו סבלנות וסובלנות.
טוב, לא באמת ציפית לכך. אני משוטט על האדם כבר 25 שנה, על מנת להבין ש"עבד כי ימלוך" מושל בכיפה ביתר שאת. ומילותיו של הילל הזקן על השנוא שאין לעשות לזולת, נשכחו כבר מזמן.
הועברנו למישהי נוספת. הגברת מ"הארץ" הסבירה את הבעיה בקצרה. לכששמעה זאת, העבירה אותנו למישהי אחרת, אביגיל שמה.
אביגיל דיברה בח' וע'. לא שיש עם זה משהו רע, אבל נראה לי שזה חשוב להבהרת האופן בו נשמעה השיחה שעסקה בכרטיס שמספר מתחיל ב"חמש חמש".
שוב יעל מ"הארץ" הסבירה את הבעיה.
באופן "מפתיע" לגמרי, הכחישה אביגיל את היות הכרטיס כרטיס שלהם (מה שנכון כאמור). יעל שוב חזרה לטון עצבני ואמרה שבנק לאומי הפנה אותה אליהם.
אני להנאתי אמרתי, שאם אף חברת אשראי לא מוכנה להודות שאני לקוח שלה, הרי שמן הראוי שאף אחת מהן לא תפריש לעצמה כספים מחשבון הבנק שלי.
אשרי המאמין בטוב לבן של חברות האשראי.
בשלב הזה, נראה לי שאפרוש מהתגלגלות השיחה שעוד ארכה זמן רב מכפי שתיארתי עד כה.
אכתוב כי אמרתי לנציגה של "הארץ" את המשפט הבא:
"אין ספק שהפרטה היא הדבר הכי חכם, כי חברות פרטיות עושות את הדברים הכי טוב".
"יכול להיות" השיבה יעל, "הם גם פרטיים אם אני לא טועה" היא המשיכה.
הסברתי לה שדיברתי בציניות.
לגלוג קל, מעולם לא הזיק לאיש. טוב, אולי כן. במקרה הזה, הוא לא נראה מזיק במיוחד עבורי.
וכאן בעצם הפואנטה, הנגזרת ישירות מהפסקה בה התחלתי.
הפרטות לא באמת מבטלות הצורך בבירוקרטיה. הן פשוט עושות לה מטמורפוזה.
הנה, במקרה הזה, כל מה שמספר חברות פרטיות עשו – רשת שוקן מחד ושתי חברות כרטיסי האשראי מאידך עשו, היה להתקוטט ביניהן, יחד עימי, בדבר האחריות של מי מהן לעשות מה.
אם במקרה של ריבים בין שתי רשויות מדינה, ניתן לפנות אל מבקר המדינה, מי שהוא גם נציב קבילות הציבור, הרי במקרה הזה, כל שנותר לי הוא להשתעשע בדיאלוגים הקנוניים בין פקידים בירוקרטים זוטרים של חברות פרטיות.
אחרית דבר.
אל חשש. ב"הארץ" לקחו ממני תשלום חד פעמי, בגובה 25 שקלים.
והיה וארצה להמשיך את המנוי, אאלץ לאשר להם שוב לחייב את חשבוני.
מבחינתי זה מצוין, כי זה מאפשר לי את הבקרה שלא הייתה קיימת לו הם היו יכולים להמשיך להוריד לי כסף מכרטיס האשראי באופן אוטומטי, כל עוד לא הודעתי להם אחרת.
מי אמר שבירוקרטיה זה דבר רע?
אני אוהב בירוקרטיה.
בדרך כלל.
מרחב ציבורי לא סימפטי
כידוע, בדרך כלל אני נהנה להתנייד ממקום למקום באמצעות קופסאות פח ירוקות וארוכות שמסיע אותן נהג של אגד.
באחת הפעמים, לפני כשבוע או שבועיים, נסעתי לי מנוה שאנן הדרה או העירה.
ברחוב טרומפלדור (ההוא שאמר "טוב למות", ואת זה מלמדים את הנוער הדיכאוני בישראל), עלה אדם אחד, בחור די צעיר, שעובד לפרנסתו כמאבטח.
אני ישבתי בחלקו האחורי-ימני של האוטובוס, העלם התיישב במקביל אלי מצד שמאל.
כעבור רגעים ספורים, שלף הוא מכשיר טלפון סלולארי מכיסו והחל לגלוש בתפריטים.
לפתע נשמעה מוזיקה בווליום חזק. לרגע חשבתי שאולי הוא החליט לבדוק את הרינגטון, עניין חצוף כשלעצמו, אבל שכיח במחוזותינו.
תוך שניות אחדות התחוור לי שהוא החליט להשתמש במכשיר הסלולארי שלו כ"טרנזיסטור" להשמעת MP3.
למותר לציין שהעוצמה שהוא בחר לשמוע בה את מוזיקת ההיפ הופ ששם הייתה גבוהה, גבוהה מאוד, גבוהה עד כדי כך שחרף העובדה שאותה שעה האזנתי לאחת מיצירותיו של ויולדי באוזניות נגן ה-MP3 שלי, שמעתי את המוזיקה שלו ואת שלי כמעט ולא שמעתי.
באין לי אלטרנטיבה, כי הרי אני משתדל שלא להעיר לאנשים שאינני מכיר, במיוחד אלו שמחזיקים אקדח בנדנם, הגברתי את עוצמת השמע במכשיר שלי, על מנת להתגבר, ולו במעט, על המוזיקה שלו.
השילוב הזה של ויולדי עם איזה אומן מחאה אמריקאי ממוסד, החליא אותי.
מאחורי נשמע צלצול טלפון נוסף, חלש יחסית, שכן המוזיקה שנגנה באוזניי כבר הרקיעה בעוצמתה.
הבחורה שמאחורי החלה לדבר.
בחלוף דקה, בערך, סובב את ראשו הברנש שמצד שמאל שלי וקרא "את מוכנה לדבר כל כך חזק?", בהביטו לעבר הבחורה שישבה מאחורי.
מבחינה כרונולוגית, הנסיעה באוטובוס קדמה לשיחת הטלפון עם נשות האשראי ואשת "הארץ". אך גם אז, לא היה חדש לי שאנשים מרהיבים עוז מעירים לאנשים על משהו שהם בעצמם עושים (בדיוק כמו שלא הפתיע אותי שכמה ימים לאחר מכן, צפיתי במעשנת אחת מסרבת לתת לנער אחד סיגריה, בנימוק שאין זה בריא).
אולם בכל זאת, הואיל והבנתי שמדובר באדם מאוד ביקורתי, לא ראיתי בעיה למתוח עליו ביקורת בעצמי.
"אתה לא חושב שזו חוצפה שדווקא אתה, שכבר כמה דקות שם מוזיקה בפול ווליום, מעיר לגברת על עוצמת הדיבור שלה".
תשובה טובה כמובן לא הייתה לו, ולכן אמר שאני מפריע לו עם המוזיקה באוזניות שלי.
ובדיוק בתחנה הבאה החצוף ירד ואיחל לי הצלחה בחיים, או משהו ממין זה.
וזה אחד הדברים שיותר מפריעים לי בישראל.
חוסר ההפרדה בין תחום פרטי לבין תחום ציבורי.
אין לי בעיה שכל אדם יאזין בביתו למוזיקת חסרת טעם. אני לא רואה פסול שגם ברשות הרבים, אנשים ישמרו על הרגליהם, כל עוד אין זה מפריע לאחרים.
אבל אם אדם בעצמו נוכח לדעת שרעש, גם אם הוא בלתי נמנע בשל תכונותיו הפיזיות של אדם (נניח שזה בלתי נמנע. הרי גם אם לאדם קול חזק, דבר שאין לו עליו שליטה, הוא יכול להימנע משימוש בסלולארי ברשות הרבים), הוא עניין מטריד, איזו תעוזה יש לו על מנת להרעיש לאנשים אחרים?
אין זה שונה בהרבה כמובן מאותם מעשנים במקומות ציבוריים, שחרף זה שיש חוקים מפורשים האוסרים עישון במקומות ציבור סגורים, מפזרים את העשן המסריח שלהם (ובל נשכח את הנזק הבריאותי) לכל עבר.
לעיתים אני מצטער שנוכחתי לדעת שאפשר אחרת.
לעיתים אני מצטער שיצא לי לראות במו עיני כיצד אנשים ביפן משתיקים את הטלפון הסלולארי שלהם ולא מעיזים לדבר בו בתחבורה הציבורית, פן הרעש יטריד את מנוחתם של אנשים אחרים.
מאז הביקור ביפן, אני מקפיד, כמעט תמיד, להשתיק את הטלפון הסלולארי שלי כאשר אני מחוץ לבית ואני משתדל לא לנהל שיחות טלפון ברשות הרבים.
יתכן וזה נראה חסר משמעות בלבנט. אך לי זה עושה טוב. אני ממשיך להשלות את עצמי שאם הטלפון שלי יהיה על מצב רטט, אנשים אחרים, באופן וולונטרי, ינהגו כמוני.
ובינתיים, כאמור, תמשיך לפעם בי התחושה המרירה הזו, של הידיעה שאפשר אחרת, ולא רק שאפשר, אלא זה גם קורה בפועל במקום אחר.
אפשר.
אבל יש לאנשים דברים טובים יותר להתעסק בהם.
איוולת!
כובע
עניין לפני אחרון שאתפנה לעסוק בו כעת, גם כן קשור לשיטוטיי בנתיבי הארץ – כובעים.
אין מדובר בתופעה שהיא ייחודית לעת האחרונה או כיוצא בזאת. אבל בכל זאת, נדמה לי שטרם נתתי את הדין על הכובעים השונים הנחבשים על ראשי האנשים בישראל.
דווקא ישראל, היא חבל ארץ מתאים לגמרי לשימוש בכובעים, בעיקר בשמש הקיץ הקופח.
וידוע שלכל תקופה (בכפוף לאזור הגיאוגרפים וזהות הלובשים), יש את פרטי הלבוש שלה.
כך למשל לו הייתה לכם מכונת זמן, והייתם מסתובבים למשל בלונדון, הלבוש של העוברים והשבים היה שונה נניח בתקופת הכיבוש הרומי לעומת הימים שאחרי כיבושו של וויליאם הכובש (המפתיע שאדם ששם משפחתו "הכובש" כובש שטחים? כן, כן, זו בדיחה, חשוב להבהיר), לעומת השוני בעידן של ימיו של הנרי השמיני, לעומת השוני בימיה של המלכה ויקטוריה, לעומת שנת העשרים של המאה העשרים, לעומת שנות השישים של אותה מאה, לעומת נניח היום (והחלטתי לבחור את הזמנים באקראי).
האופנה משתנה חדשות לבקרים. לעיתים היא מעט חוזרת על עצמה, אבל היא בהחלט באה וחולפת.
נכון, אפשר להיכנס לדקויות של בני מעמדות שונים, כתות שונות ועוד כל מיני קבוצות שהחליטו להיתקע באופן תמוהה (או לא תמוהה) עם לבוש מסוים (ודוגמאות למכביר: נזירים, חרדים, איימיש וכן הלאה). אך לעת עתה, זה לא ישרת את מטרתי להבהיר שלבוש הוא עניין שמשתנה, בדרך כלל, מתקופה לתקופה וממקום למקום.
וכחלק מהלבוש, גם הכובע, אשר שימש פריט חובה לא מעט מקרים, לאו דווקא מטעמים דתיים, כמו בשל נורמות חברתיות, למשל הצבעה על השתייכות למעד זה או אחר וכדומה.
וכך, כאשר אני מסתובב בישראל ב-2006, אם כי כאמור זה היה גם לפני, אני חש מבולבל לעיתים.
למשל, היום בבוקר, כאשר יצאתי את ביתי, בחניה ממול התהלך איש ועל ראשו כובע בוקרים (Stetson hat).
כובע בוקרים הפך בשנים האחרונות לפריט לבוש של אנשים מסוימים. לא אנסה לעמוד על טיבם כאן.
אך אין זה מונע ממני לתהות לגבי המניעים של אותם אנשים לחבוש על ראשם כובע שהתאים למערב התיכון בארה"ב (אם כי גם היום, יש שם אנשים שלובשים אותו כפריט לבוש לגיטימי).
או למשל אנשים עם כל מיני כובעים שהיו יפים לערי אירופה הגדולות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
מצד שני, גם כובעים של שחקני כדור בסיס, כמו כובעי טמבל, לא בדיוק עושים לי את זה.
ולא אכנס כעת לכיסויי הראש שאנשים מסוימים שמים בחורף, בין אם בטמפרטורה שבאמת מצדיקה את זה ובין אם לאו.
וכך, אני נתקל במין פרדוקס מסוים, שאני מודע לכך שהוא נובע בעיקר מסטריאוטיפים מטופשים שהכנסתי לעצמי לראש.
מצד אחד, אני מודע לכך שלעיתים כובע הוא כמעט הכרח. אך מצד שני, כל כובע נראה לי תלוש מהתקופה והמקום, בו לא כולם הולכים אם כובעים, ואם כן, אין איזה דפוס אחיד באשר לסוג הכובע, מידותיו, צבעו וכיוצא באלה.
בינתיים אמשיך לי להעיף מבטים על אנשים, פה ארגיש במערב הפרוע, שם ארגיש את ניחוחות פריז ובעת אחרת אולי אחוש מעט כמסתובב בשכונת פועלים לונדונית או שמא בכינוס של בני המעמד הבינוני.
אותנטיות ודאי לא ארגיש.
אבל זה מעניין.
רבע מאה
חדלתי מלמצוא משמעות מיוחדת בתאריכים. אולם בכל זאת, בעוד כשבוע, תמלא לי רבע מאה.
פעם זה נראה לי הרבה ורחוק.
היום זה נראה לי מעט וקרוב.
נדמה לי שבעוד יום או יומיים, אגיע לגיל הזה שאם מתים בו, אפשר להתנחם בכך שלפחות בילית כמה שנים יפות על האדמה.
אולם בכל זאת, מקננת בי איזו תחושה של החמצה. תחושה שמורכבת מפסיפס של הרבה החמצות קטנות.
אמנם לאחרונה, אני נתקל בכך פחות ופחות, ואני באמת מתקשה להעלות מזיכרוני תקופה שהיה לי בה רע.
אבל הטוב הזה נראה לי כה בנאלי, שהוא חייב להיות רע.
טרם עשיתי משהו שאני באמת יכול להתבונן בו בתחושת סיפוק וכפי הנראה, לעולם זה לא יקרה.
מי יודע, אולי בעשרים וחמש השנים הבאות.
ואולי לא.
| |
גאווה והסדרים
גאווה
פרטים על המצעד
אני באמת מתקשה להבין אותם. החרדים.
מדוע לצאת לכאלו מלחמות עולם-זעירות?
ועוד על מה? שומו שמיים – מצעד גאווה בירושלים.
אני מוכן להישבע שהטיעון החזק ביותר ששמעתי עד כה נגד גיוס חובה של חרדים לצבא ההגנה לישראל, היה שאין החרדים צריכים להילחם, שכן מלחמתם היא בתפילה (שמעתי את הרב ישראל אייכלר, "אישיות" בפני עצמו. אך לא זו הנקודה, שכן שמעתי זאת מפי עוד דוברים)
אם כן, מדוע לצאת לרחובות, להתעמת עם המשטרה, לתכנן עימותים עם חובבי משכב זכר, אם אפשר פשוט לשבת ולהתפלל לבורא עולם שיבטל את רוע הגזרה?
מה? האין הם סומכים על הקדוש ברוך שיוכל בכוח תפילתם מלאת האמונה לבטל את מצעד החוטאים?
ובכלל, אמרו חכמים ממני, זיכרונם לברכה, כי "כל הפוסל, במומו פוסל".
אני לא בהכרח חושב שבכל מקרה המשפט הנ"ל נכון. מצד שני, אינני מקבל את המקורות היהודיים כהווייתם בדרך כלל.
אך דווקא מאלו שמקדשים את אותם מקורות, הייתי מצפה שיבינו שההומופוביה, הטרור שהם מייצרים הגובל בפאניקה, עלולים בקלות להתפרש כהודאה שלהם בנטיות לבם או למצער חלק מהקבוצה שהם מייצגים.
לא. לא אפרט פה סיפור או שניים ששמעתי במו אוזניי מפי חוזרים בשאלה, על חוויות החושים בישיבות של לובשי שחורים שנצטוו לא לדעת אישה עד החתונה. זאת משום שאינני יכול להיות בטוח באמיתות הסיפורים, כמו גם שזה נראה לי חסר טעם לצורך הנקודה, שכן אין כלל צורך שיהיה ולו מעשה זימה אחד, על מנת שהבעיה תהיה שרירה, בדיוק כפי שגם אם היו קיימים עשרות מקרים, אין הדבר מעיד על משהו.
"אויבו של אויבי הוא ידידי", כך נהוג לומר.
אויבים משכבר הימים, יכולים להתאחד לעיתים, לצרכים טקטיים, על מנת להילחם בצר המנגח (מאחור).
כך למשל, יכולים יהודים צדיקים, לבקש תמיכה מראש הערלים – האפיפיור ומגדולי אויביהם בעת הנוכחית – ראשי התנועה האסלאמית. ראשי התנועה האסלאמית אף נענו לאתגר והחליטו להתבטא בפומבי נגד המצעד.
הכיצד ירשו למצעד התועבה לצעוד בעיר הקודש והנצח – יבוס?
המקום בו כמעט עקד על פי המסורת אברהם את יצחק, המקום בו עשה דוד את בת שבע, אשת אורייה החתי, אותו לעג לרש, המקום בו נצלב ישוע מנצרת, המקום בו עלה מוחמד השמיימה מהקצה, האם זה המקום שראוי לקיים בו מצעד גאווה, עדלאידע של הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים, טרנס-ג'נדרים וחבריהם?
על מנת למנוע מעשה נפשע שכזה, יתאפקו לרגע משנאתם כל הצדדים הנוגעים בדבר, על מנת לטרפד מעשיו של אויב משותף ואז אולי ישובו אל שנאתם כקדם.
קצת מוזר הוא עניין הקדושה.
קריאת ספרות מהמאות הקודמות, מראה שיש לא מעט תהפוכות באשר לקדושתם של מקומות.
חלקם עולים, אחרים יורדים.
יש מקומות שרק בני דת אחת נוהגים לפקוד, אחרים שבני כמה דתות נלחמים עליו.
בדרך כלל, דבר קדושתו של מקום נישא למרחקים בעיקר כאשר יש בכך בעלי עניין המעוניינים למכור תשמישי קדושה וסובינירים אחרים בשעריו או בעלי עניין פוליטי מעוניינים בדריסת רגל.
אם כדוגמא ניקח את ירושלים, הרי שקדושתה הרבה, שאינה מוטלת בספק, הביאה למקום את נציגיהם של רוסיה הצארית, צרפת, יוון, בריטניה, תורכיה, הממלכה ההאשמית, מדינת ישראל ועוד גורמים רבים שבשלב זה או אחר, רצו דריסת רגל על הבירה הוותיקה של חבל ארץ זה הנמצא בדרך המלך בין מזרח למערב.
זה תמיד טוב ולכן אך טבעי שרבים יראו באזור "קדוש".
האם יש טעם לציין בכלל, שהעיר ירושלים הקדושה מקדם, זאת שדוד המלך כבש מהיבוסים לפני כ-3,000 שנה, הייתה עיר די קטנה במושגים של ימינו-אנו, בטח שאינה מפלצת הבניה הסְפָדִית של ימינו.
כלום מצעד גאווה שצועד ברחובותיה החדשים יחסית, מחוץ לחומות של עיר שחוברה לה יחדיו, בכלל פוגע בקדושה כל-שהיא, שכן הוא בכלל צועד בין עציו של יער קדום שנכרת כבר מזמן, לטובת פיתוח עירוני?
והרי ירושלים, בדיוק כמו הקדושה, הם רק תירוץ.
המפנים אל תל אביב החילונים, רק מייחלים ליום שלא יצעד כל מצעד בכל ארץ הקודש.
ומדוע דווקא ירושלים? הרי ניתן בכל זאת, לפחות לבינתיים, לצעוד בת"א.
מצעד הגאווה, מעבר להיותו חגיגה, נועדה להיות אנטיתזה להישארות בארון. אם בעבר הומוסקסואלים פחדו "לצאת מהארון", פחד שהיה מוצדק משום שהם ניצבו בפני אפליה ונידוי חברתיים במקרה הטוב וסכנת חיים של ממש במקרה הפחות סימפטי, הרי שמצעד הגאווה נועד להציג כי איפכא מסתברא, כלומר לא זאת בלבד שאין בושה בלאהוב את בני מינך, אלא זה טבעי, יש רבים כמוך ולא רק שאין מניעה להצהיר על כך בראש חוצות, אלא גם אפשר לצאת ולחגוג זאת.
אני לא זוכר מי כתב על כך שבתל אביב אין דבר פשוט מלהיות חריג ולכן דווקא שם אין צורך של ממש במצעד גאווה, או במילותיי החשיבות של מצעד גאווה בעיר כמו ת"א היא יותר סימבולית, בערך כמו חשיבותם של מרבית החגים הדתיים. למען האמת, נראה כי יתכן ודווקא ה"לא-מוזר", יצטרך מצעד גאווה משלו בעוד שנים מספר. זו גוזמה כמובן.
וכך, אלו המצדדים בקיום מצעד הגאווה בירושלים, טוענים כי ירושלים, היא-היא המקום בו צריך לקיים את מצעד הגאווה, כי דווקא שם, אולי בסמטאותיה של שכונת מאה שערים, אולי בסמטאות מזרח העיר, גדל לו ילד וילדה שחלש מכדי לנהוג על פי צו מצפונו, בשל הלחצים של החברה בה הוא חי.
בעיר המשלבת מתח דתי מחד וסובלנות מאידך, מתאחדים הנצים נגד אמונה הקוראת תיגר על כל הדתות שרואות בעיר הזו כשלהן.
מדובר בנימוק כבד משקל. הרי אך זה הגיוני לטעון שאין זו חוכמה גדולה להיאבק על זכויותיהם של הומוסקסואליים בממלכתם, בדיוק כפי שאין קושי לשכנע את תושבי בייג'ינג שסינית-מנדרין היא-היא השפה בה כולם צריכים לדבר.
יחד עם זאת, אין הדבר אומר בהכרח שיש לצעוד על אפם ועל חמתם של אלו שמצעד גאווה גורם להם להרגיש רע (משום שהוא חושף את ערוותם, כבר אמרנו).
אמנם השפה העברית התברכה במילה "דווקא", שאין לה מקבילה בחלק מלשונות ניכר, ומכאן בביטוי "לעשות דווקא". אולם אין זה אומר שנבון לנהוג כך, בדיוק כפי שאין זה נבון ללבוש בגדי אצולה פולנית ממאות עברו במאה העשרים ואחת.
הייתכן ומספיק אותו חופש תודעתי, זה המאפשר לאנשים להתחתן עם בני מין אחר ובגיל 50, אם בכלל, לצאת מהארון?
הייתכן ומספיק אותו חופש תודעתי בו אתה מן הפה אל החוץ אתה אומר דבר אחד ומן הפה אל הפנים את מאמין במשהו אחר לחלוטין?
הרי פיו ולבו של אדם, בדרך כלל אינם שווים, במיוחד בעידן בו תקינות פוליטית היא מעין צו מוסרי עליון.
והרי מי שתומך במצעד גאווה בזכות החופש של בעלי כל אמונה לצעוד היכן שירצו, חייב לתמוך בזכות של כל אדם להפגין מול אותם צועדים, להשמיצם ולהקניטם, בדיוק כשם שזכות חופש הביטוי המאפשרת לכל אדם להגיד את אשר על לבו, שזורה בזכות של כל אדם אחר למתוח ביקורת, ואף נוקבת על הביטוי של הראשון. וחוזר חלילה.
על עוד אלה מדברים על זכותם לצעוד ואלה על זכותם להשבית שמחות, הרי אין בעיה. הבעיה מתחילה כאשר מוציאים אל הפועל את הררי המילים.
מה נכון?
אינני יודע.
האם יש טעם שמי שאינו נמשך לבני מינו, בכלל יטרח להגיע למצעדים מהסוג הזה, במיוחד כאשר איומים בפגיעה פיזית (שאינם דברים בעלמא, שכן כבר היה מי שדקר צועדים במצעד הגאווה, כנראה משום שהם הזכירו לו את עצמו, אך בו בזמן מה שהוא לעולם לא יוכל להיות)?
נדמה כי סולידאריות ואחווה הם נדבכים חשובים בחברה דמוקרטית. פירוק החברה לפרגמנטים נטולי חשיבות הוא אמנם משאלת לבו של כל נסיך (והרי אהוד אולמרט נסיך הוא, הן במונחיו של ניקו מקיאבלי המקדשים את החזקת השלטון בכל מחיר והן במובן הפשוט של "הנסיכים" מהליכוד, כלומר בני דור המייסדים של התנועה הרביזיוניסטית), אך על הפרטים עצמם לשאוף להתאגד ולהתאחד כמו השיבולים הנשזרים יחדיו.
במקום מנסים להפקיע את אמונתם של בני אדם, כל מי שמאמין בחופש אמונה, גם אם הוא מחזיק באמונה הפוכה לחלוטין, צריך להחיש עזרה ותמיכה לאלו שאמונתם זקוקה לסעד.
נדמה לי שדווקא המאמינים הדתיים, אלו שבאמת מאמינים בחופש פולין והפצת אמונתם בדרכי נועם, הם אלו שצריכים לצעוד בראש מצעד הגאווה, שכן לא לעולם חוסן ומי יודע אם מחר לא יזדקקו הם לתמיכה באפשרות לקיים את דרך חייהם.
"הגלגל מסתובב" כתב יענקל'ה רוטבליט וכמדומני, הוא ודאי לא היה הראשון להבחין בכך.
אולם באין מבין וכאשר אין אנשים מחפשים איזון אלא רק הכרעות חותכות, גם אם בשלב אחר אותן החלטות עצמן תפעלנה כנגדן (לכולנו מוכר סיפורו של המן הרשע שהחליט להטיל פור לגבי האנשים שייתלו על עץ ובסופו של דבר מצא עצמו תלוי על עץ, בדיוק כשם שהמלצותיו לגבי הדרך לנהוג באיש אשר המלך חפץ ביקרו לא כוונו כלפיו. הו, מה יפה את מגילת אסתר), המעטים שכן מבינים זאת צריכים לגלות סולידאריות.
לכן, על אף שאינני חושב שהחצנת העדפות מיניות היא עניין מבורך ועל אף שחובב קרנבלים גדול אינני, אצעד בעוד שבוע וקצת, יום שישי ה-10 בנובמבר בחוצות ירושלים.
וזו אפילו עשויה להיות חוויה.
מעניין אם כמו בברלין לפני שלוש שנים, שם צולמו התמונות הבאות:
הסדרים
יואב ויאיר מ"לחץ חברתי" הכריזו על "פרויקט מיוחד" (באופן אישי, אני מוצא משהו משעשע בהגדרה, שכן שניהם באים מרקע עיתונאי, עולם בו חדשות לבקרים מכריזים על פרויקטים מיוחדים, כדי למכור עוד כמה גליונות) בו החליטו לצאת כנגד חוק ההסדרים, אותו אוסף חוקים שמידי שנה עובר יחד עם תקציב המדינה בהצבעת בזק, מבלי שלחברי הכנסת יש אפשרות של ממש ללמוד את העניין לעומקו בטרם ההצבעה ולפני שהעידן נטחן עד דק בוועדת הכנסת הרלוונטית.
הם קובלים על כך שאולי היה מדובר בצעד מתבקש בשנות השמונים כאשר המשק בישראל קרטע, אך כעת מדובר בכלי אימתני בידי "נערי האוצר" להשליט מדיניות ניאו-ליברלית הפוגעת באושיות החברה.
אין בכוונתי לטעון שחוק ההסדרים הוא דבר טוב. אפילו בג"ץ (ולא שבג"ץ לא עשוי לטעות, אבל בכל זאת) מתח על הדרך הזו של חקיקת בזק מטעם הממשלה ביקורת.
גם אני תומך באי שימוש בחוקי הסדרים מידי שנה בשנה, על מנת להכניס כל מיני גזרות בדרך הכלכלית.
יחד עם זאת, על אף שהיה ראוי שלא היה, מדובר בצפרדע שאפשר לבלוע.
ומדוע?
מעבר לכך שגם אם יינתנו לחברי הכנסת ארבע שנים תמימות ללמוד כל חוק, סביר להניח שרובם יוותרו על קריאה מעמיקה (מה שלא אומר שצריך לשלול מכולם את ההזדמנות באופן אוטומטי) ומעבר לכך שגם בוועדות הכנסת לא בהכרח מסוגלים ללבן כל בעיה (ושוב, עדיין עדיף הליך חקיקה מסודר על פני ההליך המזורז, שכן החיפזון הוא מן השטן), הרי שהשד לא כזה נורא.
חשוב לציין שמדובר בחוק.
ככזה, הוא נמצא מתחת לחוקי היסוד בפירמידה המפורסמת, כלומר לא יכול להיות מחוקק חוק אשר נוגד את חוקי היסוד הקיימים, כלומר לא ניתן לשנות במחטף את מרבית הסוגיות הנוגעות למשטר ומעוגנות בחוקי היסוד המשטריים (הכנסת, הממשלה, הנשיא, מבקר המדינה, השפיטה וכן הלאה) ולא להפקיע זכויות המעוגנות בחוקי היסוד החברתיים שהם ההתחלה של מגילת הזכויות (Bill of rights, כפי שמכונים התיקונים הראשונים לחוקה האמריקנית), כלומר עניין הנוגעים לחופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. ואם כך נעשה, הרי מסמכותו של בג"ץ לפסול חוקים וסעיפים, לפחות עד שיוחלט אחרת.
יתרה מכך, אם אכן עובר במחטף חוק זוועתי, הרי שהכנסת יכולה לבטלו או לתקנו, כפי שניתן לעשות לכל חוק. עניין מסוים שעלה בחוק ההסדרים רע בעיני חברי הכנסת? ימהרו לתקנו או לבטלו. זה בגדר האפשר ונעשה לא אחת.
ובנוסף, אחד החסרונות בישראל, שהוא יתרון בהקשר הזה, הוא אי כיבוד החוק.
בסדר, חוק ההסדרים הוא חוק לכל דבר עם כל המשמעויות הלגאליות הכרוכות בכך.
מצד שני, לפני שנתיים, כמדומני, בחוק ההסדרים נקבע במפורש שחברות התקשורת הסלולארית תאפשרנה ללקוחותיהן לעבור מחברה לחברה ולשמור על המספר (ניוד).
מועד המעבר הגיע לפני מספר חודשים, אך ניוד אין.
רוצה לומר, שבמציאות הישראלית, מעבר לצורך בחקיקת חוקים על מנת לקבוע מדיניות, יש צורך במי שירצה להגשים אותה ומהבחינה הזו, חוק ההסדרים הוא רק מכשיר להלבנת מעשים שנעשים בלאו הכי.
אז נכון. חוק ההסדרים הוא נוהג פסול שהשתרש.
הוא רע. ראוי לבטל אותו.
אך מידת השפעתו קטנה, כך נדמה לי, בערך כמו מידת השפעת "הפרויקט המיוחד" על סדר היום הציבורי.
אבל שיהיה להם בהצלחה. לכולנו.
באמת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
